שגרירי רצון רע
בחיי שאני לא מבין שגרירים, לא משנה מאיזו מדינה, שמוחים נגד הקרנת סרטים. ג'וליאן שנאבל יצר את אחד הסרטים היפים של השנים האחרונות, "הפרפר ופעמון הצלילה", והוא הביא ארצה את אחד הצלמים הכי נפלאים בעולם כרגע, אריק גוטייה, כדי לצלם כאן סרט המציג את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת מבט פלסטינית. והשגריר הישראלי נזעק שהסרט לא מאוזן. הלו, ממתי סרט צריך להיות מאוזן? זה לא דיווח חדשותי, זה סיפור אישי, סובייקטיבי, של אשה שנולדה בשטחים ושיש לה אג'נדה פוליטית. בחיי, כל מי שמוחה נגד הקרנת סרט צריך להיות אידיוט שלא מבין מה זו אמנות, ומה זה חופש הביטוי. וגם לא גאון גדול בתקשורת, כי ברגע שמוחים נגד משהו, מבליטים אותו. הראיון הזה עם ג'וליאן שנאבל, למשל, הוא תגובה ישירה לניסיונות המחאה וההשתקה של נציגי ישראל באו"ם. כלומר, גאוני הסברה שלי, רציתם להשתיק ושמתם לאיש מגאפון ליד הפה. בחיי, אידיוטים.
עוד מאז שצולם בארץ, "מיראל" הוא אחד הסרטים שהכי מסקרנים אותי לראות. אבל מאז פסטיבל קאן אני קורא עליו רק ביקורות רעות. זה מבאס, כי מתברר שגם במאי אמריקאי מוצלח לא מצליח לעשות סרט טוב על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל סמכו על הארווי וויינסטין, גאון בשיווק, שיידע להפוך כל ביקורת שלילית על הסרט למחאה פוליטית ולניסיון להשתיק. ובכל זאת, אני ממש רוצה לראות את הסרט הזה. בעיקר כי אני מת מסקרנות לראות איך אריק גוטייה קלט את ישראל בעדשתו.
=============
הסרט האמריקאי העצמאי "הברירה הטבעית" ("Natural Selection") שכתב וביים רובי פיקרינג זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל SXSW שננעל אתמול. הוא זכה גם בלא מעט פרסים נוספים בפסטיבל. אני מציין את זה, למרות שמדובר בסרט אלמוני לחלוטין כרגע, כי בשנה שעברה זכה שם הסרט "רהיטים זעירים" של לינה דנהם. כמה חודשים אחר כך דנהם וסרטה הגיעו לפסטיבל ירושלים והתברר שמדובר באחד הסרטים המקסימים של שהנה שעברה, ושדנהם היא אחת היוצרות המבטיחות והכשרוניות של אמריקה. ואכן, כמה חודשים אחר כך ג'אד אפאטו לקח את דנהם תחת חסותו ויחד הם מפיקים סדרה ל-HBO שדנהם כותבת ומביימת.
=============
"אווה, שם זמני" של דור פדלון – שזכה בציון לשבח בפסטיבל סרטי הסטודנטים של תל אביב בשנה שעברה – יוצג במסגרת תחרות הסרטים הקצרים של פסטיבל טרייבקה. פרסום ראשון על כך הופיע בטוויטר ובפייסבוק של הבלוג, אז אם אתם לא עוקבים הפסדתם.
ו"הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן יצא מפסטיבל מיאמי עם ציון לשבח.
==============
בשבוע הבא יעלה בישראל הסרט הקוריאני "המשרתת". מדובר ברימייק לסרט קוריאני מ-1960, וב-Mubi מציעים לכם את הסרט המקורי לצפייה בחינם. קדימה.
"הפרפר ופעמון הצלילה". אם היו מנסים לצלול עם פעמון זכוכית זו היתה בעיה, לא נעים.
צר לי, אין מה לנסות את השגרירים או את המדינאים הישראלים אם אתה חושב שדעת הקהל בחו"ל או פרסום הסרט בעולם מטרידים אותם ולו כקליפת השום. זה לא מטריד אותם כהוא זה. הנרי קיסינג'ר כבר אמר מזמן ש"לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים", ולא הרבה השתנה מאז. כל המוחים והנזעקים בקול גדול כנגד הסרט בסך הכל מנסים לעשות רושם על הקהל הביתי המתלהם שלהם (ולרוב גם מצליחים), גם אם זה בא במחיר יחסי החוץ של מדינת ישראל.
לפי הטריילר "מיראל" הוא משהו כמו "גבעה 24 אינה עונה" הפלסטיני. הבמאי בא מאיפשהו, לא בדיוק מבין מה הולך פה, אבל איכשהו הוא בטוח שהוא יודע מי הטובים ומי הרעים. מכאן הכל ידוע: צד אחד עובר גלוריפיקציה, הצד השני דמוניזציה. ככה יוצאים סרטים גרועים. לא מפתיע שהביקורות רעות.
פספסת את הפואנטה. אף אחד לא הלין על כך שהסרט חד צדדי או שיש לו אג'נדה. סרטים ישראלים שמציגים גם את הצד השני בסכסוך מופצים בסיוע שגרירים כדבר שבשגרה.
העניין כאן הוא ההקרנה בעצרת הכללית. אין תקדים לסרט פוליטי שמוקרן בעצרת הכללית.
כך נכתב בגלובס: "גורמים ישראליים רשמיים מדגישים כי לא הסרט, תוכנו, או מסריו הם הבעיה, אלא אכסניית הפרמיירה שלו, שכאילו מקנה לו גושפנקה של הקהילייה הבינלאומית ונותנת לגיטימציה נוספת למאמצים המתמשכים לדה-לגיטימציה מישראל."
משפט כמו "כל מי שמוחה נגד הקרנת סרט צריך להיות אידיוט שלא מבין מה זו אמנות, ומה זה חופש הביטוי." הוא השמצה מכוערת וחסרת בסיס במקרה הזה.
חבל שאינך בודק את הדברים עליהם אתה כותב ומטעה את קוראיך.
==============
רוה לבונד: הרי ברור שתוכנו ומסריו הם הבעיה. וברור שזה לא מיקום ההקרנה. כי אם היה מוקרן שם "רובוטריקים" איש בישראל לא היה מוחה נגד כך. כלומר הבעיה היא עם הסרט, לא האולם. משרד החוץ ונציגות ישראל באו"ם היו צריכים להתלבש יפה עם חליפה ועניבה, ולהגיע להקרנת הבכורה. סרט צולם בישראל, קיבל את תמיכת עיריית ירושלים בעת הצילומים, והעסיק המון אנשי קולנוע בישראל. המדיניות הרשמית צריכה להיות: אנחנו בישראל מקדמים כל אמירה, גם אם ביקורתית, על הנעשה כאן. בייחוד אם זו אמירה אמנותית, וביחוד אם היא באה מידיו של אמן בינלאומי. אחרי הסרט יכול להתקיים דיון, האם מדובר במקרה פרטי של אשה אחת, או במקרה כללי של ציבור שלם. ובסופו של דבר, גם הסרט הזה, וגם כל כותרות העיתונים בארץ ובעולם, יחייבו את ישראל להתמודד לא עם התוצרים התרבותיים, אלא עם השאלה המהותית יותר: איך היא מתמודדת עם הסכסוך עתיק היומין הזה. אם המדיניות היא "אין סכסוך, אנחנו צודקים, אין כיבוש, כל הערבים טרוריסטים", אז סרט אמריקאי של 'וליאן שנאבל הוא באמת התגובה הכי מעודנת ונעימה שהמדינה יכולה לקבל. ואם הסרט אכן ייעלם בענן של דממה, זה יהיה כי הוא מחורבן (כמו שמדווחים עליו) ולא בגלל תוקף טענותיו או מידת אי-אהדתו לישראל. ואם הוא אכן מחורבן, ובכן – כנראה שהשגחה עליונה היא כל מה שמציל את משרד החוץ הישראלי. לא אסטרטגיה. וברוך הבא לבלוגי. לדעתי זו תגובתך הראשונה כאן. עוקב אחר עבודתך האינטנסיבית אצל ולווט.
בגלל שזה בלוג של קולנוע ולא בלוג על ההסברה הישראלית, אנצל את הבמה כדי להסביר על מה מוחים נציגי משרד החוץ :
הם לא מוחים על ההקרנה של מיראל.
הם מוחים על כך שרק סרט כמו מיראל יכול לקבל הקרנה באו"ם.{עניין מחורבנותו אכן לא שייך כרגע}
וכאן אחזור לעובדה שזה בלוג על קולנוע והתעניינות בקולנוע ישראלי במיוחד. אגזים ואומר שאולי המחאה התת מודעית של נציגי משרד החוץ היא בכלל לא נגד אנשים האו"ם , אלא עלינו יוצרי הקולנוע בארץ. למה?
כי אם גורם כל שהוא ירצה להציג את הצד הפלסטיני בסכסוך יהיה לו קטלוג סרטים רחב מאד. אבל נגיד שגורם אחרי היה רוצה לארגן הקרנה באו"ם לסרט רלוונטי ועדכני שיסביר , רחמנא ליצלן, לא את הצד הפלסטיני. לדעתך ,יאיר, איזה סרט בדיוק יהיה לו לקחת?
בואו כולנו נתאמץ ונחשוב מה הוא ייקח?
כולם חושבים?
מישהו מצא משהו?
הוא הלך בשדות? אולי מישהו מצא משהו יותר עדכני?
יאיר, זאת שאלה נוקבת , שצריכה להישאל. אתהב אופן עקבי אומר שהקולנוע כאן הוא לא פוליטי בשנים האחרונות ואני מנסה לתקן ולומר שכרגע המערכת בחירת הסרטים והקרנות מאפשרות רק סרט מצד פוליטי אחד.
זאת שאלה , יאיר, קשה מאד.
אשמח לתגובתך. דיסקו.
מזכיר קצת את השערוריה שאותם אידיוטים עוררו סביב "מינכן" אותו ראו כסרט שמאל משום שקרא להפסיק את שפיכות הדמים.
ורווה – הדיון שאתה מציע סביב הסרט (האם מודבר במקרה פרטי או ציבורי) הוא די מיותר, כי ברור לכולנו שמדובר בציבור שלם ולא באישה אחת.
דיסקו אליקו – בתשובה לשאלתך: יהיה לו את כל הקולנוע הישראלי, שכולו לא חורג מגבולותיה האידיאולוגים של הציונות.
אתה יכול להגיד ש"לבנון" או "וולס עם בשיר" הם סרטים שמייצגים את השמאל הציוני, אך עדיין מדובר בנרטיב הציוני ובנקודת המבט של נציגיו, ולא במתחרהו, הנרטיב הפלסטני.
סרטים שמציגים נרטיב פלסטיני (למשל, גן עדן עכשיו) מקבלים כספים מאירופה, לא מהקרנות הציוניות למהדרין בארץ.
=================
רוה לקינג קונג: רגע רגע. במקרה, בנושא הזה אני בקיא, וזה לא ממש נכון. "גן עדן עכשיו" היה יכול בקלות לקבל כסף מקרן הקולנוע הישראלי. ממש כמו ש"עטאש" וסרטיו של עלי נסאר, כמו גם "פורד טרנזיט" של האני אבו עסאד, קיבלו תמיכה מקרנות הקולנוע כאן. ו"גן עדן עכשיו" ממש כמעט קיבל. אבל יוצרים פלסטיניים גילו שיש להם בעיה: ברגע שקרן ישראלית תומכת בסרטם, סרטם נחשב, על פי חוק, כסרט ישראלי. ואם סרטם הוא סרט ישראלי, הוא מיד יוחרם בכל מדינות ערב ולא יוקרן מול קהל עצום שאמור להיות קהל הבית שלהם. מי שגילה את זה על בשרו היה איליה סולימאן, שקיבל מימון ישראלי ל"כרוניקה של היעלמות" שלו – אחד הסרטים הכי טובים שאי פעם צולמו בישראל – ואז הסתבך עם החרמות מצד גופים ערבים ופלסטיניים. סולימאן ובעקבותיו האני אבו עסאד הבינו שכדי שלסרטם תהיה תהודה, אם צריכים להפיק אותם מחוץ למערכת המימון הישראלית. והאמת, הם צודקים.
שמת לב לתשובה שלך?
הסקאלה שלך מתחילה מוואלס עם בשיר ולבנון {כמו שאתה מגדיר אותו בצורה נכונה כשמאל הציוני} ונגמרת במיראל וגן עדן עכשיו.
זהו?
השאלה שלי כמו שאתה מבין היא לא מה יעשה ליברמן בזמנו החופשי בבניין האו"ם. השאלה שלי נועדה להמחיש את גבולות הגיזרה של היצירה הישראלית.
לא ממש מעניין אותי מה גוליאן שנאבל מצלם ואיפה הוא מקרין את זה.
מעניין אותי המנעד של מה שמכונה החופש האומנותי כאן.
לקינג קונג : ראה גם את הדיון שהיה כאן לפני שבועיים על ערוץ לאטמה האינטרנטי. ואת תגובתו של ערן קולירין בנושא.
לדעתי זאת שאלה לא פשוטה. ולא שאני חושב שיש המון פעילי ימין שירוצו עכשיו לכתוב את הפיצ'ר שלהם, אבל בהחלט כמו שהגדרת בלי לשים – יש גבולות של מה אפשר לומר בקולנוע הישראלי ומה כבר אי אפשר להגיד.
מה הוא דיון לגטימי על חופש וליברליזם ומה הופך להיות כהגדרתו של קולירין, "מכוער גס ופאשיסטי" אם אני זוכר נכון.
דיסקו – ראית את גיא אוני ? סרט טוב וכל כך ציוני שגם אתה לא תמצא על מה להתלונן.
עדן היקר,
אתה מדבר על סרט שהוא במימון עצמי של דן וולמן? על זה אתה מדבר? סרט שאף אחד לא רוצה לשים עליו שקל.
סרט שהוקרן פעם אחת בפסטיבל ירושלים וכנראה ייעלם לנצח בארכיון הציוני?
כי אם זה הסרט שאתה מדבר עליו נראה לי שאתה יותר הוכחת את העניין.
ושוב כדי להבין את זה יותר טוב : אני לא חושב שאם יהיה תסריט פגזי שלא יהיה בדעת הקרנות מבחינה פוליטית, הם לא יקבלו אותו. זה עלול לקרות {אם כי זה עדיין לא קרה..}
אני מדבר על משהו אחר, אני מדבר על צנזורה של היוצרים כלפי עצמם בשלב הכתיבה מבכלל לחשוב על ללכת לכיוונים כאלה.
ועדן, אני לא מתלונן, המצב של הקולנוע בארץ הוא מצוין מקצועית, אבל השאלות צריכות להישאל.
הנקודות שדובר קוסאשוילי העלה לפני שנה בכנס על עתידו של הקולנוע, הם נקודות חשובות מאד.
יש מצב שכרגע אנחנו במעין סוג של בועה. אנחנו מפתחים זאנר של סרטים שמיועדים לקנות את עולמם בפסטיבלים בעולם ובאירופה. האם אנחנו זוכרים לעשות סרטים ישראליים בשביל הצופה הישראלי?
ולעניות דעתי כתבתי.
פורים שמח לכולם.
אתה ממשיך לטעות ולהטעות את קוראיך.
"הרי ברור שתוכנו ומסריו הם הבעיה." – ממש לא. כפי שכתבת בעצמך, הסרט קיבל תמיכה בישראל. בכורה בכל מקום אחר לא היתה מובילה למחאה.
הבעיה היא אך ורק ההקרנה בעצרת הכללית – בה מעולם לא הקרינו סרט פוליטי ומעולם לא יקרינו סרט שמבקר מדינה מסוימת. ישראל היא השעיר לעזאזל בארגון.
בדיוק מסיבה זו, אין בעיה עם הקרנה של סרט שאינו פוליטי, כמו רובוטריקים (לא מצאת דוגמה טובה יותר? 😉
כמי שמכיר את הנושא אני יכול להבטיח לך שאין מדינה בעולם שמקדמת סרטים להקרנות בחו"ל – ע"י תקציבים וע"י סיוע בהפצה של משרד החוץ מול גורמים רבים – כמו ישראל (למעט אולי דרום קוריאה), בטח כשמדובר בסרטים ביקורתיים כלפי ישראל. אני מניח שגם אתה יודע זאת.
אגב, זאת לא התגובה הראשונה שלי כאן 🙂 קורא לא מעט וובד"כ אוהב (עם חילוקי דעות מסוימים בטעם הקולנועי).
קינג קונג – עץ לימון ראית? סרט ציוני?
יש לך מושג כמה שגרירויות ישראליות סייעו לקידומו והקרנתו בעולם, בפסטיבלים ובהקרנות מסחריות?
טוב שכך! מדובר בסרט טוב, גם אם ביקורתי.
לכתוב שהקולנוע הישראלי "כולו לא חורג מגבולותיה האידיאולוגים של הציונות" זאת פשוט בורות. יש דוגמאות רבות, חלקן טובות יותר (איכותית) מאחרות.
ראשית, הסרט לא כל כך אנטי ישראלי, הוא יותר פרו פלסטיני ובזה היתרון היחיד שלו, הוא מייצר אתוס פלסטינאי נרחב, משהו שלא נעשה בסרטים של אבו עסאד, סולימן ואחרים. יש שם גם דמויות ישראליות חיוביות פה ושם ופעולת הטרור של הגיבורה נשפטת בסרט, אולי לא לחומרה אבל גם לא עוברת עם אהדה בנרטיב.
ושנית, מה לעשות, הסרטו פשוט מחורבן! בלי קשר לכל עמדה פוליטית. זה לא ברור איך במאי מוכשר כל כך הוציא משהו כזה תחת ידיו.
לפי דבריך גם ג'נין ג'נין זה אמנות.
זה שהוא מוציא דיבה (דיבה= מידע שהוא שיקרי) על צה"ל זה בטח לדעתך לא קשור לעניין. לדעתי זה קשור מאד! ליבי גס בסרטים בעלי איצטלה אמנותית שמעבירים מסרים שקריים עלי על ילדי ועל חברי. הרי לו היו עושים סרט על יאיר רווה שמופיעות בו השמצות חסרות שחר – מנקודת המבט של שכניו שהוא בסיכסוך עמוק איתם על גובה הדציבלים של המוסיקה בביתם למשל, – הרי שיאיר רווה הנאור היה בודאי מגיש נגדם תביעת דיבה.
המדינה חייבת לצאת נגד כל מי שמציג אותה באור שיקרי או חד צדדי.
וכל זאת אני כותבת מנקודת מבט שמבקרת מאד את הניהול הכושל של מדינת ישראל את השטחים, את מדיניות ישראל שם ואת התנהגות המתנחלים כלפי הפלסטינאים.
יחד עם זאת למטבע הרי יש לפחות שני צדדים. ואיך שהוא בכל הסרטים על הסיסכוך המחורבן הזה – רק צד אחד בא לידי ביטוי – איך אתה מסביר את זה?
איך כל האשמת שווא – תוך רבע שעה הופכת לעובדה מוצקה נגד ישראל כשאין אף יוצר או "איש רוח" שיוצא נגד זה? – ולא שמעתי מפי אף שחקן גינוי חריף לסרטים ה"אמנותיים "הטורקיים המציגים את ישראל בערך כטורפת ילדים לארוחת הבוקר.
=================
רוה לישראלית: דיבה זה עניין משפטי, לא אמנותי. וסרטים לא מויבים להראות שני צדדים. רוצה לראות סרט שמייצג יפה מאוד את שני צידי הסכסוך? ראי את "מינכן" של סטיבן ספילברג. או את "המצור" של אד זוויק (לא עוסק ממש בסכסוך הישראלי הפלסטיני, אלא מעתיק אותו למעין סכסוך אמריקאי-פלסטיני). כל מי שמרגיש שהצד שלו לא מיוצג בקולנוע, שיגייס כספים ויממן סרט שיהיה בעל ערכים אמנותיים שווי ערך שיציג את הצד שלו במקום לקטר שהצד שלו לא מיוצג. תמיד בדיונים האלה צצה בתגובות הטענה שאמנים ימניים לא יכולים לקבל תמיכה לעשות סרטים, ובמשך שנים אני מבקש שיבוא הבמאי ויניח על שולחני תסריט שנפסל בקרנות בגלל שהוא ימני. אם הוא ימני וטוב, הוא יאושר. אם הוא ימני ורע, שילך לקרן של גדעון גנני. אגב, הצד הישראלי היה מיוצג המון שנים בקולנוע העולמי ("אקסודוס", למשל. "מבצע יהונתן", למשל), עד שהוא יצא מהאופנה. הוא עוד ישוב. דרכן של אופנות.
אני רוצה לצאת נגד ההבחנה הזו בכלל בין סרט ימני לבין סרט שמאלני. אני חושב שהרבה מהיוצרים מתחברים לסיפורים הומאניים, שנתפשים, אולי, כשמאלניים במהותם, אבל הם בעצם יותר אוניברסליים מ"ציוניים". האם להגיד משהו כמו "מלחמה היא דבר רע" זו אמירה שמאלנית? לדעתי היא אמירה קונצנזואלית, שרק תפיסה מוטעית של איזושהי השקפה "לאומנית" מקטלגת אותה כאנטי ישראלית. כן, גם המלחמה פה היא רעה ומיותרת! כשאני אצפה בסרט אירי, בריטי, אמריקאי או עיראקי, אני, בתור אדם פשוט, יתחבר תמיד יותר לצד המקופח, הסובל, הנרמס. הסימפטיה שלי, ושל אנשים רבים, תמיד תיהיה נתונה להמון הפשוט, שחייהם נהרסים בגלל מדיניות של ממשלות/תאגידים וכו'. הדוגמאות לכך רבות: על הנעשה בצפון אירלנד, דרום אפריקה, ארצות הברית ("משחק הוגן", אפילו inside job), צרפת ("מחבואים" גם) – בעצם כל מקום שיש בו סכסוך פוליטי, חברתי או דתי – תמיד אתחבר יותר לאנשים שהעוול הגדול יותר נגרם להם. אלו נושאים אוניברסליים, שגם בארץ אולי יותר קל לתת להם מימיון כי בהחלט יש סיכוי שיותר אנשים יתחברו אליהם בעולם. לצערי, אנשים רבים אוהבים לקטלג אותם באיזשהו מדד פוליטי, כשאיזשהי תפיסה מקולקלת מונעת מהם לראות מעבר לסכסוך ספציפי. גם אם הוא קרוב גאוגרפית ורגשית.
הטענה היא לא שהסרט לא לגיטימי, אלא שההקרנה בעצרת האו"ם לא לגיטימית – ובצדק, מכיוון שבעצרת לא נהוג להקרין סרטים ככלל, משום סוג. העובדה שהמנהג הזה נשבר דוקא למען הסרט הזה היא פארסה שאופיינית ליחס העוין ברמה הזויה כמעט של הארגון לישראל, ולמשלחת הישראלית אין ברירה אלא למחות על זה, כמו שכל משלחת אחרת היתה עושה. אני מבטיח לך שלו היו מקרינים שם את "משחק הוגן" ארה"ב היתה מוחה, ולא רק בגלל שזה חרא סרט.
אבל, כמובן, כיאה לעתונאי עברי ובוגר "העיר", אתה לא נותן לעובדה שאין לך מושג על מה אתה מדבר להפריע לך לגבב טיעונים לא קשורים, ולזכות את מי שכן מתעסקים בזה בתואר "שגרירי רצון רע". אלא מה.