אבודות
מדור הקולנוע האחרון של דבורית שרגל התפרסם אתמול ב"רייטינג" ועכשיו כבר אין לי ליד מי לשבת בהקרנות העיתונאים. לרגל פרישתה רציתי לכתוב קטע על מצוקתי, כמבקר קולנוע ממין זכר, מכך שיש כל כך מעט מבקרות קולנוע נשים. למעשה, מהשבוע המבקרת היחידה במשרה מלאה שכותבת בעברית היא יעל שוב. מאיה פנחסי ומיכל ויניק כותבות באופן לא מספיק סדיר ב"וואלה" וב"עכבר העיר", מור גורדון כותבת מעט מדי (ורק על די.וי.די) ב"הארץ". וגם ככה, כמי שמנסה לכתוב על כמה שיותר סרטים בכל שבוע, אני צריך לייצג את כל מגוון הטעמים והזהויות שלי, אבל לפעמים גם כאלה שאינם שלי. אני חובב סרטי אימה, וסרטי פעולה, וסרטי אנימציה, וסרטים קוריאניים, וקומדיות. ואני די שונא מלודרמות, או דרמות ריאליסטיות מחוספסות מדי על אנשים סובלים. ואני כותב על סרטי ספורט וסרטי היפ הופ ועל סרטי אוכל וסרטי הומואים, על סרטים עם קשישים וסרטים עם ילדים. ואני מנסה ככל האפשר לייצג את שלל טעמיי, והערכתי הסובייקטיבית האישית, לצד איזה ניסיון להערכה מקצועית (לכאורה, רק לכאורה, אובייקטיבית) שאינה תלויה דווקא בטעם אלא באיכות העשייה. אבל אני גם נורא מחפש את הריבאונד. נורא מסקרן אותי לקרוא דעות של אנשים עם רגישויות וטעמים שונים משלי על סרטים. גם כדי להבין מה אני מחמיץ, וגם כדי לנהל ויכוח – פומבי, פרטי או בתוך ראשי. השבוע, למשל, ראיתי שני סרטים – "אהבה בתפריט" ו"לפנות ערב" – שאני בטוח שמבקרת אשה היתה כותבת עליהם אחרת ממני. אני לא בטוח שהיא היתה אוהבת אותם יותר ממני, אבל נראה לי שהיא היתה מגיבה לדברים אחרים ממני. וההיעדרות הזאת נורא מזיקה לביקורת הקולנוע המקומית. כרגע, התחושה שלי היא שב"פנאי פלוס", "רייטינג", "העיר", "ידיעות אחרונות", "הארץ", "מעריב", "נרג'", "וויינט", "גלובס", ו"וואלה" כותב פחות או יותר אותו אדם, כשההבדל היחיד בין כל מבקר הוא רק הגיל שלו – מ-27 ועד 60.
אבל לא היה לי איפה לכתוב את הטקסט שתכננתי. אבל דבורית, בבלוגה, כתבה טקסט פרידה בזאת הרוח. איפה אתן, מבקרות הקולנוע? ומעבר לעובדה שהיא חברה שלי, ידעתי שיכולתי לסמוך על זה שדבורית ואני לרוב לא נסכים על איכותם של סרטים. יש לנו פשוט טעם הפוך. מבאס אותי שהיא לא תהיה בתפקידה להקיא על "הוסטל 2", בשעה שאני חושב שזה סרט מבדר למדי, בדרכו הקניבליסטית. תם עידן.
==========
והנה מישהו שכשהוא לא נלחם על חייו במאבק בסרטן הוא כותב במו עשר אצבעותיו על כל סרט שיוצא בתחום השיפוט שלו, באותו עיתון, כבר ארבעים שנה: רוג'ר איברט. וכדי להוכיח שהאיש הזה לא מסוגל להזדקן, לפחות בכל מה שקשור בחיבור שלו לכל מה שעכשווי, הושק עכשיו אתר די מופלא המכיל את 5,000 הביקורות מתוך כל תוכניות הטלוויזיה שלו ושל ג'ין סיסקל (ובאחרונה עם ריצ'רד רופר, אחרי מותו של סיסקל). כבר שנה שבכיסא של איברט יושב כל שבוע מבקר מחליף, כך שהתוכנית של איברט וסיסקל כבר לא ממש של איברט או של סיסקל, אבל רוחה המקורי נשמר. והאתר הארכיוני הזה הוא פשוט אוצר ביקורתי בלום. ביליתי בו שעות על גבי שעות בימים האחרונים (ואוסיף אותו לתיבת הלינקים בצד שמאל). ראו, למשל, את תוכנית סיכום חצי השנה הראשונה של 2007.
============
האסון הזה עוד לא קרה
דבר נחמד, האינטרנט. ג'יי.ג'יי אברמס עובד על סרט האסונות/מפלצות/חיזרים/אפוקליפסה ומנסה ליצור זמזום של סקרנות מבלי להסגיר על מה הסרט, או אפילו איך קוראים לו ("Cloverfield" או "Monstrous" או בכלל שם אחר?), או בכלל מי מביים אותו (האם אברמס הוא רק תסריטאי/מפיק?), ובינתיים תושבי דאון-טאון מנהטן רואים את הסרט מצטלם בשכונה שלהם, שולפים את הדיגיטלית ומעלים לפליקר. קבלו, אם כן, אוסף תמונות מהסט של הסרט החדש של מישהו שנקרא איכשהו ועוסק במשהו, אבל קשור בו אברמס ("אבודים") ודי הרבה הרס ברחובות.
========
ביס פלאנט מוקרן לפני הסרט-לכל-המשפחה "משפחת סימפסון: הסרט" הטריילר לסרט ה-בהחלט-לא-לילדים, "Shoot ’em Up". לא שמעתי על הסרט הזה עד שראיתי את הטריילר ומפי נשמט הפופקורן שניסיתי ללעוס. מי זה לעזאזל מייקל דיוויס, שאלתי את עצמי כשעלה הקרדיט שלו כבמאי/תסריטאי לסרט שנראה אולטרה-אלים והיפר-קינטי. העלילה, על פי הטריילר: פול ג'יאמאטי הוא רוצח שכיר שנשכר לחסל את מוניקה בלוצ'י, קלייב אוון הוא הזר המיסתורי עם כשרון מפתיע לעבודת אקדחים שבמקרה נמצא במקום ומגן עליה (אני מהמר שהוא לא באמת במקרה שם). ועכשיו צץ ברשת הטריילר הבלתי מצונזר, כולל סקס/אלימות/קללות שלא מכיל שום עלילה, רק גורם למוח לזמזמם "הולי פאקינג שיט".
פעם, כשהייתי נער, הייתי מכוון את הרדיו לגלי צה"ל בכל שבת ב-16:00 (כן, אפילו עשיתי הפסקה של שעה ב"שירים ושערים"). באולפן בגלי צה"ל נפתח שולחן לארבעה שדיברו על סרטים: גידי אורשר, יגאל משיח, שלמה פפירבלט ועירית שמגר. עם כניסתו של ערוץ 2 לעניינים (במתכונתו הנוכחית. לא "שידורי הנסיון" שנמשכו 6 שנים) מתה התכנית הזו,והיא עדיין חסרה לי. ארבעה אנשים שיושבים ומדברים על הסרטים שעולים בכל שבוע, ועל ענינים שמסביב – האתר הזה מספק תחליף נאה, אך לא מספק. נזכרתי בזה היום בגלל עירית שמגר. אני זוכר שהרבה מאוד פעמים לא הסכמתי איתה, אבל מדי פעם זקפתי את אוזני לשמע תובנה מסוימת שנגעה לסרט מסוים וחשבתי : "אבחנה יפה. לא חשבתי על זה. כנראה צריך עין נשית בכדי לחשוב על זה". אכן יאיר, חסרות נשים בתחום.
בעניין הטריילר: אלימות היא לא כוס התה שלי, וסביר להניח שלא אראה את הסרט הזה, אבל הטריילר הזה הזכיר לי טריילרים לסרטים של ג'ון וו מהתקופה ההונג-קונגית שלו. זו לא אלימות. זאת כוראוגרפיה מופלאה.
רוה לאיתן: לצערי (ולטעמי), שתי מבקרות הקולנוע הפעילות שכתבו בתקופה שאתה מדבר עליה – עירית שמגר ויהודית אוריין – היו גרועות נורא. אני מתגעגע לביקורות של אורלי לובין ב"עיתון תל אביב".
הטריילר נראה מבטיח
מן מת לחיות עם דמות כועסת
אוי, טריילר מאוד משעשע. נראה סרט אידיוטי להחריד. כמו פנטזיה של ילד בן 14 שראה יותר מדי סרטי אקשן בחייו. זיהיתי פה גניבה מלפחות 5 סרטים שונים (ביניהם "שקרים אמיתיים", "מת לחיות 2" ועוד כמה של ג'ון וו), ואני בטוח שבסרט עצמו יש עוד המון. אבל בהנחה שזה יהיה עשוי כמו שצריך, אין בכך כל רע.
ויש עוד מישהו חוץ ממני שחושב שקלייב אוון הוא בעצם ניקולס קייג' עם פחות כישרון?
פחות כישרון? יש לו יותר מהבעת פנים אחת, זו כבר התקדמות. אבל הוא בטח יותר מגניב.
אפרופו גניבות מסרטים אחרים, אתמול כשראיתי את הארי פוטר, נזכרתי בביקורת של אורי קליין על הסרט, וההתייחסות שלו ל"אפס בהתנהגות". הדבר קומם אותי עוד לפני שראיתי את הסרט, ואחת על כמה וכמה לאחר שראיתי אותו: פרט לעובדה שהשניים מתארים מרד המתרחש בפנימיה, אין שום קשר בין השניים. האם לויגו יש זכויות יוצרים על מרד בפנימיה? כי יש לי הרגשה שהדבר היה קיים לפניו. למה אורי קליין ודומיו חייבים בכל הזדמנות לרפרר לסרטים קלאסיים? העולם לא ימות אם יתייחסו לסרט בהקשר שלו, ולא ינסו לדחוף לו תוספות שלטוב ולרע, לא קשורות אליו. ממש מעצבן. העיקר להראות שהם בקיאים בקלאסיקות שבלקאסיקות.
ויאיר, בהקשר למה שכתבת לכך שאתה מרגיש שבכל כלי התקשורת יש כותב אחד, שההבדל היחיד הוא הגיל, האם זה לא נראה לך יותר תמוהה מהנוכחות הנשית הדלה?
הייתי מצפה שתריסר גברים בערך, יפתחו טעם, סגנון, גישה ויכולת ניתוח שונה במעט. אז למה נראה לי שהנוכחות הנשית (או העדרה) היא לא הבעיה, אלא משהו עמוק יותר בתרבות ובחינוך שלנו?
לא במובן רע, סתם בחד מימדיות. לראיה היא אורי קליין ו"אפס בהתנהגות" שציינתי לעיל.
רוה לרותם: הבעיה היא לא הטעם. אני לא חושב שיש לנו אותו הטעם. הבעיה היא המקום האישי ממנו כל האנשים האלה קוראים את הסרט. כי כשאתה גבר לבן, אשכנזי, תל אביבי, ליברלי, חילוני, בוגר בית ספר לקולנוע יש לך את סט הרגישויות שלך שדרכו אתה מנתח את הסרט. בשעה שהייתי רוצה לקרוא גם כמה ניתוחים של אנשים עם רקע שונה.
השמועות האחרונות טוענות ששמו של סרט המפלצות המסקרן של ג'יי ג'יי אברהמס יהיה 'Overnight'.
הטריילר אכן נראה מענין. אגב, ראיתי אותו לראשונה כאן ברשת. כשצפיתי השבוע ב"משפחת סימפסון" ביס פלאנט לא היה זכר לטריילר הזה. לעומת זאת הוקרנו, בין השאר, הטריילרים ל"אני אגדה" עם וויל סמית' ו"הילד המאדימי" עם ג'ון וג'ואן קיוזאק. נראו מעניינים, אם כי כי כבר ראיתי טריילרים מעניינים שהפכו לסרטים איומים וההיפך. בכל מקרה עוררו את סקרנותי.
העניין הוא שלרוב הנשים אין את מבנה האישיות הנדרש (או לא נדרש, אבל בפועל הוא כזה) ממבקר קולנוע.
אבל אם רצית חוות דעת נשית על "אהבה בתפריט", אז הנה: קומדיה רומנטית מהסוג הטפשי ביותר, שהכל בה צפוי מדי או מופרך מדי (ואפילו שניהם, למרות שזה נראה סותר), וצריך להוציא מחוץ לחוק גברים עם פוני. אבל מה – מעורר תיאבון מאין כמוהו.
תיקון טעות…
**יקראו 'Overnight'**
הנה ראיון מעניין עם אינגמר ברגמן בתקופת הסרטת Hour of the Wolf (חלק מופיע גם בדיוידי של הסרט). מצמררים במיוחד חילופי הדברים דקה וחצי בתוך הסרטון.
ויש גם חלק שני לראיון בו ברגמן מדבר ישירות על יחסו לאלוהים.
יאיר,
מה, אתה לא יכול לשבת ליד קליין? עבר ביניכם חתולון שחור? (או שהוא מפריע לך בצפייה עם לעיסות הפופקורן שלו?). ואתה תמיד יכול לנצל את כרטיס ההזמנה הזוגי שלך (אני פנוי בערבי שני, ונוחר בלי קול).
ולעניין דבורית – אני לא יודע איך לכתוב זאת באופן שלא יגרום לך לקפץ (אתה הרי, בכל זאת, חבר שלה) אבל היא מבקרת קולנוע בינונית למדי, חסרת תובנות (מרעישות – אני לא אדם דוחה) שנתנה ליותר מדי סרטי מופת לעבור מתחת לעינית שלה (דוגמאות? אתה בטוח זוכר). ונדמה לי כי הפוסט האחרון שלה מוכיח כי רייטינג עשו בשכל, כי הוא מעיד על קריסת האיכות הראשונית הנדרשת ממבקר – תשוקה (וזו איכות, ברור לא?).
קפצת?
אני מבין אותך יאיר, אבל זה בדיוק מה שמוזר לי, ולא שזה סותר את מה שאמרת שחסרים ייצוגים שונים שהוא נכון ביותר.
אבל בעוד מה שאתה מציין הוא חלק מדרכו של העולם שאנחנו חיים בו, שבו הדמות המייצגת והשולטת הוא עדיין הגבר, האשכנזי, המשכיל וכו'. מה שלי נראה מוזר בתוך זה, הוא שמעבר למאפיינים האלה, עדיין הייתי מצפה שהמנעד הרגשי, או המקום והדרך שבו אתם קוראים את הסרט יהיה שונה לא?
ליאיר:
אבל בכל זאת, למרות שישנם מבקרי קולנוע רבים שהם גברים לבנים אשכנזים ורחמנא לצלן גם תושבי הבועה התל אביבית, עדיין יש התיחסויות שונות לגמרי לסרטים.
אני, למשל, אומנם לא מבקר קולנוע אבל עונה על כל שאר הדרישות (לבן פולני, תל אביבי, אשכנזי, ליברל ועוד כמה חסרונות כאלה ואחרים) ובכל זאת בפעמים רבות הטעם שלנו בנוגע לסרטים הוא שונה לגמרי (החל מ"שודדי הקריביים 3" שאתה שנאת ואני אהבתי, דרך "ספיידרמן 3" שאני תיעבתי ואתה אהבת וכלה ב"יצרים" של אנטוניוני שבעיני הוא סרט מושלם ואצלך לא, ויש דוגמאות נוספות), מה שאומר שההבדל הוא לא רק כאן.
אני גם לא בטוח שדבורית (שכמעט אף פעם לא הסכמתי גם
אתה אבל אהבתי לקרוא אותה) ייצגה איזושהי נקודת מבט נשית מסוימת, ממש כשם שמבקרות אחרות לא מייצגות נקודת מבט כזו, וממש כשם שמבקרים גברים ייצגו איזושהי נקודת מבט גבריתכזו או אחרת.
אורלי לובין באה במובחן עם נקודת מבט נשית פמניסטית שנובעת מתפיסת עולמה שלה (וזה נהדר) אבל האם זה לא נכון לגבי כל מבקר שהוא שבעצם מביא את סט ההתנסויות האישי שלו שנובע לא רק מהמין שאליו הוא משתייך?
יאיר, סור נא אל הפוסט "מפלרטטים עם אסון" מה 30 במרץ 2007. בתחתית הפוסט כתבת (בקונטקסט אחר):"…מ”קיץ אצל מוניקה” של ברגמן (הסרט שטבע בישראל את הצירוף “סרט שבדי” כמושג נרדף ל”סרט סקס”)…". והשבוע חיפשת את אותו סרט. אלצהיימר מוקדם ?
לגבי אורלי לובין: היא אכן אדם מעניין, ואף יצא לי לשבת בשיעור על נושאי מגדר בקולנוע שהיא העבירה. מצד שני, נדמה לי שהאג'נדה שלה נדחפת לפעמים למקומות שאין בהם צורך. אם, לדוגמא, היא היתה כותבת ביקורת על "Shoot’em up", אני מניח שהפוקוס שלה היה על תפקידה של מוניקה בלוצ'י ככלי המספק תשוקות גבריות, הנשק כפאלוס, וכיוב', בעוד ש(כנראה) הסרט הזה הוא פאן טהור (לאוהבי אקשן).
מוטלי קרו!
מוטלי קרו!
אחרי שנים של התעלמות מאחת מלהקות ההבי מטאל הכייפיות ביותר בפלנטה, מקבלת מוטלי קרו סוף סוף ריספקט. איך לא השתמשו בשיר הזה לטריילר מזמן? קלאסי!
motley crue – dr. feel good – kick start my heart
יש צדק בעולם.
אה, ולגבי הסרט עצמו – הייתי מת לראות את הפרצוף של פול ג’יאמאטי כשהוא קיבל את התסריט בפעם הראשונה ביד. רוצח שכיר?! עם אקדח?! מול קלייב אוון?! אני?!?!?!
הצדק מכה שנית.
אורלי לובין, היא הקצנה של מה שיאיר מדבר עליו: בדיוק החודש קראתי כתבה שלה בעיתון הסינמטק, וזו אכן הייתה הוכחה לכיבוש של נקודת המבט הפמניסטי בכל מקום.
ליש שם מקרים שזה פשוט עיוות גמור של מה שיש בסרט, אבל העיקר להראות את נקודת המבט האחרת.
מועמד טרי בעיני לפרס הראזיסקופ – ביקורתו של אדם אבולעפיה בהעיר (3/8) למשפחת סימפסון הסרט. (כלומר אני מניח שזה שלו, הוא חתום על הביקורת של היירספריי באותו עמוד אבל הביקורות על הסימפסונים אינן חתומות). הביקורות הללו מראות את כל מה ששנוא עלי בביקורות: ירידה על הסרט לצרכי ירידה בלבד ו'הו תראו כמה אני מגניב וחתרני', קישור תלוש ותמוה לפוליטיקה המקומית ומה שהכי הפריע לי בעצם זה שנראה כאילו הוא לא באמת צפה בסרט אלא נרדם/פטפט תוך כדי וחירטש כמה מילים כדי למלא מכסה. אם אכן אבולעפיה הוא האחראי לביקורות הנ"ל )כאמור הן אינן חתומות) הוא איבד ברגע זה כל קרדיט בעיני וכל זכות לכתוב, לצפות, לחשוב ואפילו לעבור ליד כרזות של סרטים.
מסכים לגבי הביקורת המקושקשת של אבולעפיה על הסימפסונז. אבל אבולעפיה הוא לא מבקר רע, הוא רק כותב צעיר עם נטייה לכתיבה מתחכמת על פני תוכן. איפה העורך שלו שיסביר שאין לאולמרט מה לעשות בביקורת ההיא ואולי כדאי למצוא קצת דברי טעם במקום?
הממ, העורכים בהעיר הם לא אלה שאחראים לטון המתחכם של העיתון כולו? (זה הכי בולט בכתבות קצת רציניות שמתובלות בכותרות אידיוטיות או כיתובים מתחכמים מתחת לתמונות).
ובקשר לאבטיפוס האשכנזי לבן וכו', מה עם להזכיר שלרוב הוא גם פשוט לא טוב? הגישה של "העיר" נראה שאומצה על ידי רוב המבקרים (בעיקר הצעירים) כיום ומתאפיינת בהעדפה של סגנון על פני תוכן שמתבטאת בניסיונות אובססיבים להצחיק ומגניבות כללית, טעם קלוקל ורגישות נמוכה מאוד לאיזשהו סוג של אותנטיות (כלומר, נופלים במניפולציות הוליוודיות וזרות-בורגניות), וכמובן התעסקות עצמית אובססיבית. מכיוון שדבורית שרגל היתה בעיני הדגל של הכתיבה הנשית מהסוג הזה (היא יכלה ללמד כמה מהגברים האלה שיעור טוב במה זה התעסקות עצמית) קשה להתאכזב באמת מפרישתה.
יפה אסף! ירידה קטלנית, מנומקת היטב ובאמת פוגעת על אדם אבולעפיה. מחר בעבודה אעניק לך פרס כהוקרת תודה.
איתן, אבל מה עם נקודת המבט של אנשים (גברים או נשים) שאינם "אוהבי אקשן"? הם לפעמים אוהבים אקשן, אבל אם באקשן שלהם יש נשים שמוצגות ככלי סיפוק לתשוקות גבריות זה עושה להם טעם רע.
רותם, אשמח (במלוא הרצינות) אם תוכל לצטט או לכתוב פרפרזה לקטעים של לובין שהפריעו לך, ושלטענתך חוטאים לסרטים. הכי טוב יהיה אם קיים איזשהו לינק למאמר (שלא הצלחתי למצוא). אני לא קראתי עדיין את המאמר המדובר וכנראה לא אקרא אותו בשבוע הקרוב.
אני מסכים איתך שנקודת המבט הפמיניסטית כבשה את כתביה של לובין. אבל אתה באמת חושב שהיא כבשה את הכל?
אתה מצפה שעיתון הסינמטק יהיה און ליין?
יש יותר סיכוי למצוא ביקורת מלאה של אורלי ליובין על סרט של אישה בלי איזכור של המושג מבט נשי או סתם התייחסות פמניסטית מאשר את זה.
אבל אני אקרא שוב ואדגים.
וד"א, זו כמובן לא רק בעיה של פמינזם, כל מיני איזימים אחרים שתפסו יותר מדי מקום בעולם הקולנוע.
טוב, אני הולך לקרוא את ביקורת הסימפסונס.
יובל, אני לא בטוח שהבנתי את השאלה. לצורך הענין, אני בדרך כלל נרתע מסרטי אקשן,אבל לא נראה לי שתפקידה של בלוצ'י ב"Shoot’em up" מסתכם בלהיות כלי לסיפוק תשוקות מיניות+להיות העלמה בצרה של קלייב אואן. הקהל כבר מתוחכם מספיק בשביל לדחות דבר שכזה בשאט נפש. בלוצ'י בעצמה עצבנה אותי כבר פעם אחת בסרט בו תפקידה הסתכם בלהיות פנטזיה מינית ("מלנה" של ג'וזפה טורנטורה, שלא היה סרט אקשן). ביקורת על "מלנה" הנוגעת לנקודה זו תהיה רלונטית, מכיוון שהיא נוגעת לנושא הסרט. ביקורת על סרט אקשן ספיציפי הנוגעת לנקודה זו תצרום מכיוון שהיא תעדיף אספקט אחד נסתר על פני אספקטים אחרים גלויים בסרט (דבר שיהיה נכון לעשות אם, נאמר, תכתוב לובין מאמר חתך על "מעמד האישה בהוליווד כפי שהוא משתקף בסרטי אקשן מהעת האחרונה" או משהו בסגנון).
חוץ מזה, רשמים מהפסטיבלון הברזילאי הנערך בסינמטקים בימים אלו:
"12 מטלות" (הוקרן אמש בסינמטק תל אביב בוידאו מכיוון שעותק ה-35 מ"מ נתקע במכס): סרט סתמי על בחור צעיר שהשתחרר זה מכבר ממוסד לעבריינים צעירים ובן הדוד שלו מסדר לו עבודה כשליח. הסרט מתאר את 12 המטלות שלו ביום עבודתו הראשון. למרות שתיאור העלילה לא מצליח לעניין, ניסיתי לראות מה יקרה לגיבורנו, אבל מלבד וויס-אובר הנכנס מדי פעם ומספר מה עולה בגורלם של אנשים שהוא פוגש בדרך, אין שום דבר מעניין בדמות הראשית המופנמת, או בדברים שקורים לה. כך קורה שהאירוע הדרמטי באמת שקורה בסוף לא משאיר שום חותם על הצופים. סרט באמת סתמי.
"הנוסע" – מהסרט הזה כבר היו לי יותר ציפיות, ולו מכיוון שנכתב בתקציר שהוא מבוסס על נובלה ידועה בברזיל. אבל כאן היתה לי אכזבה גדולה: סיפור שיש בו בגידות, שקרים משפחתיים והתבגרות נערית מוגש בצורה כל כך מגמגמת ומקורטעת, חסרת כישרון סיפורי או משחקי. רוב הסרט לא הבנתי מה הבמאי רוצה ממני. כל האלמנטים היו שם. הם פשוט הפכו לעיסה בלתי אכילה. להיזהר מהסרט הזה.
חתמתי את הערב אתמול בצפייה שנייה ב"מבוך של פאן" (עם הרצאה מקדימה ומאירת עינים של ירון שמיר). סרט מופלא, רב רבדים, קודר, מרשים, מתוסרט, מבויים ומשוחק נפלא.
The Roger ebert site is amazing, but I have to say it this whole thing with "thumbs up" or "thumbs down" bothers me. Aren't there any grey areas?
לחן חן – שכחתי לבוא לקחת את הפרס 🙂
ועוד קצת הוצאת קיטור: מה שמרגיז במיוחד בביקורת זה שזה "משפחת סימפסון הסרט". זה פאקינג אירוע – מאכזב או מוצלח זו כבר דעה סובייקטיבית של כל צופה – וזה היחס שהוא מקבל? מה שגרוע בביקורת זה שהיא גיבוב שכל קשר בינה לבין הסרט מקרי בהחלט. החליפו את שם הסרט בשם של ספר כלשהו, הצגה, שיר, מופע או פארק מים והיא תשאר אותו דבר, גיבוב מוחלט.
סליחה על האיחור, אבל האמת חייבת להיאמר: ג'יי ג'יי אברהמס הוא שרלטן עלוב, מניפולטור שיווקי שמוציא שם רע לז'אנר המתח תוך זילות במושג המסתורין. ב"זהות בדויה" הוא משך צופים בלשון, והסיום היה מאכזב עד דפיקת הראש בקיר. מבלי לראות את הסיום של "אבודים" (שבטח עוד לא נכתב אפילו), אני בטוח שהוא יהיה רע ומר באותה מידה. וכעת, אני פשוט לא מאמין שצופי הקולנוע מצפים בשקיקה לבלוע את המוצר הממוחזר הבא של אברהמס. וסליחה על ההתלהמות, פשוט לקחתי על עצמי באופן אישי להתעצבן על הטריילר המסתורי הזה.
עוד דבר 1 – לסרט "Shoot ’em up" יקראו בעברית "לירות כדי להרוג", ומאוד שמחתי למצוא פוסטר שלו ביס פלאנט. אני תמיד בעד סרטי פאן-אקשן, פשוט לא עושים מספיק כאלה היום. קלייב אואן ייכנס בקלות לתפקיד הזר המסתורי (מותר להגיד את המילה הזו בלי רשות מאברהמס?), אבל פול ג'יאמטי בתפקיד רוצח שכיר שמקבל טלפונים מאשתו בעבודה – זה משהו שלא רואים כל יום.
עוד דבר 2 – אני פשוט לא יכול להתאפק… בקשה קטנה מסתום/חתום/ידיד ומהמנוכר: Get a ROOM. ראיתי יותר מדי סרטים הוליוודיים רומנטיים, בשביל לא לדעת איך ייגמר הסיפור הזה. (אתם מוזמנים להחזיר לי פעם אחת, ואז אנחנו תיקו ואני סותם 🙂
אורון! טוב לדעת שאני לא היחיד שזועק "המלך הוא עירום!" בנוגע לג'יי ג'יי אברהמס אותו אני מתעב תיעוב עמוק ועתיק יומין. הדבר היחיד שאני יכול לומר לזכותו שכל עוד מגבילים אותו לשעתיים הוא יכול להיות לא רע, ע"ע "משימה בלתי אפשרית 3" אם כי זה כבר באמת משהו מוגדר: גם שעתיים וגם גבולות הפרנצ'ייז. ולחשוב שיש אנשים שחושבים שהוא סוג של גאון.
ככה שכחת אותי, אסף? לא יפה.
תודה לאסףטיבי וסטיבי על התמיכה וההזדהות. כבר כמה זמן שאני מהלך בעולם הזוי וביזארי, בו כל מי שראה את הטריילר המסתורי לסרט המסתורי, כמעט והטביע אותי בים מסתורי של סופרלטיבים מסתוריים, כלפיי היוצר המסתורי. "אין לזה אפילו שם! זה כל-כך מסתורי!", תעשו לי טובה.
אז שוב תודה על שהחזרתם אותי למציאות, בה ישנם אנשים שרואים דרך המניפולציה ולא מוכרחים להישאב לתוכה. אני מבטיח לצוץ בכל פעם שמישהו יחמיא לאברהמס, ולנסות לשאול אותו אם הוא לא עושה זאת כחלק מקונצנזוס אומלל ותו לא.
ובנימה יותר אישית:
אסף – נכון שבקולנוע קשה למשוך לנצח את הפואנטה כמו בטלוויזיה, אבל ההייפ, אלוהים, ההייפ. אם כולם ימשיכו לדבר על הסרט הזה עד התאריך הנקוב, תהיה לי המון עבודה… וכן, אני בטוח שהוא יהיה רע. מאוד. בניית ציפיות שכזו היא הרסנית.
סטיבי – עם כל הכבוד לאיסטווד המרקד והשר, ממך ציפיתי להחליף ניק-לינק יותר מפעם בשבועיים 🙂
סטיבי – סליחה. יאללה, אנחנו כבר שלושה, יש מועדון 😉
אורון – לא טרחתי אפילו לצפות בטריילר. ההייפ ממני והלאה. ורק תזכורת שהפעם האחרונה שהיה באינטרנט באז גדול זה הסתיים בנחשים על המטוס. מה גם שסרטים שיוצאים בינואר לקולנוע הם לא בדיוק הסרטים שהופכים לבלוקבאסטרים.
לצטט את מה שגראוצ'ו אמר על מועדונים?
(לא שאני מאמינה בזה, אבל זה מצחיק)
אורון: ביקשת, קיבלת.
טוב, נו. מצ"ב ניק-לינק קצת יותר משמעותי (אפילו שאת ההופעה פספסתם. הפסד שלכם, גם בלי לסמוך על חוסר האובייקטיביות שלי בנושא).
באיחור של יותר מחצי שנה נתקלתי בדברים אלו שנכתבו על ביקורת שכביכול אני (אדם אבולעפיה) כתבתי בעיתון העיר. אציין את זהירותו של assafTV בהזכירו כי אין קרדיט לצד הטקסט ושהוא רק "מניח" (במידה של צדק) שאני הוא הכותב. ובכן, אם יש איזה סיכוי שמישהו יקרא את רשימת התגובות הארוכה הזו עד סופה, אני משיל כל קשר ביני לבין אותה ביקורונת. אתם רק יכולים לתאר לעצמכם את מורת רוחי, כאשר פתחתי את הגיליון וגיליתי שלאחר שהתבקשתי לתת לכותב אחר לכתוב על "הסימפסונז" (דבר שהצטערתי עליו) יצא כאילו אני כתבתי על הסרט, ועוד טקסט שמאוד לא הייתי רוצה להזדהות עמו. התגובות עזרו לי להבין שלהבא במקרים כאלו צריך להתעקש עם העורכים שיוסיפו תיקון טעות בגיליון הבא. אחרי הכל, בעיתונות ובכתיבה בכלל, אתה הוא מה שחושבים שכתבת.