26 מרץ 2011 | 20:17 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

"זהות לא ידועה", ביקורת

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 23.3.2011

 

כשנכנסים לסרט צריך להתחיל להפעיל את המוח ולחפש רמזים מרגע שהוא מתחיל. למעשה, כבר משלב הלוגואים. לוגו ראשון לפני “זהות לא ידועה” (“Unknown”): של חברת ההפקה “דארק קאסל”. והראש כבר אומר “או-או”. דארק קאסל היא חברה קטנה שהוקמה על ידי שני מפיקים בכירים, ג’ואל סילבר ורוברט זמקיס, מתוך רצון לייצר באמצעותה סרטי ז’אנר זולים, לרוב רימייקים לסרטי אימה ישנים. למשל, “בית השעווה”, סרט הבכורה של במאי הפרסומות הקטלאני שביים כעת את “זהות לא ידועה”. זו חברה שהוקמה מתוך כוונה מוצהרת ליצור ג’אנק, טראש אלים ומודע לעצמו בתקציב נמוך, לרוב ישירות עבור שוק הדי.וי.די. לוגו שני: אולפני באבלסברג, האולפנים העצומים בברלין. זה השלב שבו אנחנו מבינים שאנחנו למעשה יושבים לצפות בהפקה גרמנית, אבל דוברת אנגלית. ועם ליאם ניסן בתפקיד הראשי. אה, נו, ברור. הגרמנים ראו את “חטופה”, בהפקת לוק בסון ועם ליאם ניסן בתפקיד הראשי שמתרחש כולו בפריז, ורצו לעשות סרט כזה לעצמם. וניסן – כנראה כמו וודי אלן בערוב ימיו, גם הוא ינדוד לאן שנמצא הכסף. וכך, כשהוא מתקרב לגיל 60, ניסן למעשה המציא לעצמו ז’אנר משלו: מותחנים אירופאיים מאוד לא מתוחכמים שהם גם סוג של טיול בנופי העיר. מכיוון שגם “זהות לא ידועה”, ממש כמו “חטופה”, הגיע למקום הראשון עם צאתו באמריקה, אני מניח שנוכל לצפות לראות אותו רודף אחרי נבלים בבירות אירופיות נוספות בקרוב.

 

וכאן אני מוצא את עצמי בדילמה. כי מצד אחד, אני חובב גדול של בי מוביז, סרטים טראשיים וג’אנקיים. אני מחבב אותם כי לכאורה יש להם את הרשות להיות מרושלים, אבל מצד שני יש להם את החובה להמיר רישול תסריטאי באיזושהי הברקה אדירה אחרת. או בימוי מפתיע, או אמירה קיצונית, או כל דבר שהוא חסר פשרות ושמתאפשר בזכות העובדה שזה סרט שאמור לטוס מתחת לרדאר של המיינסטרים. אבל מצד אחד “זהות לא ידועה” משדר כבר מראשיתו ויברציות של בי מובי נחות – חי נפשי אם זה לא התסריט המחורר והמרושל ביותר שנתקלתי בו בבית קולנוע מזה עידנים. ואיך נזהה תסריט איום? כזה שכל נקודות המפנה המרכזיות שבו נובעות מצירוף מקרים, ולא מהתפתחות אורגנית. נקודת המוצא הסיפורית מונעת על ידי צירוף מקרים? זה בסדר, וזה גם מקובל. אבל בכל פעם שהגיבור שלנו מגלה משהו או נחלץ ממשהו זה בזכות העובדה שבדיוק במקרה קרה משהו שעזר לו בכך. וכאמור, בבי מובי אמיתי, זה היה עובד, אבל מצד שני “זהות לא ידועה” מופק באופן כזה שאם נגיד ליד יוצריו את המילים “בי מובי” הם יעלבו נורא. אני מניח שמבחינתם הם עשו כאן משהו שמשתווה להיצ’קוק. ואני אומר כאן ועכשיו: מי שיכתוב על “זהות לא ידועה” שזהו מותחן היצ’קוקי, אני משגר אליו את משטרת ההיצ’קוק לעצירתו בעוון לשון הרע.

 

ב”זהות לא ידועה” מתעורר ליאם ניסן בבית חולים גרמני אחרי תאונת דרכים וארבעה ימים בתרדמת. אבל משהו השתבש: כשהוא יוצא מבית החולים אשתו לא מזהה אותו וגבר אחר טוען שהוא הוא. מה קרה לו בזמן התאונה? ומי הוא באמת? השאלה האמיתית שנשאלת היא כמה סרטי מתח ראיתם בימי חייכם עד “זהות לא ידועה”. כי אם ראיתם יותר מחמישה, בערך אחרי 20 דקות של סרט גם אתם תתחילו להעלות בראשכם נרטיביים אפשריים לפתרון התעלומה. יש פחות או יותר שלושה תרחישים אפשריים לכך, שאותם ראינו בסרטים קודמים, ואחד מהם הוא אכן הפתרון לתעלומה. כלומר, עד סוף הסרט תוכלו למלמל לעצמכם באכזבה, “ראיתי את זה בא”. בייחוד אם ראיתם כבר את “מזימות בינלאומיות” או את “האיש שידע יותר מדי” או את “פרנטיק” או את “נשיקה ארוכה ללילה” או את “זהות אבודה”.

 

אבל, כאמור, יש ז’אנרים שתסריט מבולגן וצפוי יכול לעבוד בהם היטב, אם יש משהו שיפצה. זו, למעשה, היתה גדולתו של היצ’קוק. לא התסריטים, שלעיתים היו מרובי חורים ואי-הגיון, אלא ההבנה שלו לדרוש מתסריטאיו לדאוג לרצפים של מתח ואקשן שיהיו מעין מיני-סרטים בפני עצמם, ולמעשה יסיחו את דעת הצופה מהעלילה הגדולה, אותה ניתן לפצח די בקלות או מתרכזים רק בה. הגדולה של היצ’קוק היתה בכך שהוא תמיד דאג לגרום לנו לשכוח – קצת כמו מאחז עיניים שמלהטט בידיו ביד שמאל כדי שלא נשים לב לכדור שהוא מעלים ביד ימין – את התעלומה הגדולה, וגרם לנו להתעלם ממנה ככל האפשר, לטובת סצינות מתח קצרות ואפקטיבית – והכי חשוב: וירטואוזיות.”זהות לא ידועה” מצליח במשך סרט שלם לעשות את זה רק פעם אחת: בסצינת מרדף מכוניות לא רעה – שכוללת מפגש עם רכבת קלה – ושלמעשה מצדיקה את השימוש בברלין כלוקיישן לסרט. חוץ מהסצינה הזאת, שאר הסרט הוא מופת של בינוניות מייאשת.

תגובה אחת ל - “"זהות לא ידועה", ביקורת”

  1. אורי 26 מרץ 2011 ב - 20:48 קישור ישיר

    אבל אתה חייב להודות שהפריים ששמת פה למעלה נורא יפה

    =====================

    רוה לאורי: הצילום של פלאביו לביאנו, הצלם הדי-קבוע של אלכס דה לה איגלסיה, לא רע בכלל. יש שם כמה שוטים מרשימים מאוד.


השאירו תגובה