26 מרץ 2011 | 22:43 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

"המשרתת", ביקורת

הסרט כולו בפריים אחד

 

פורסם ב”פנאי פלוס” 23.3.2011

 

“המשרתת” מתחיל עם סצינה שבה צעירה קופצת אל מותה בלב איזור בילויים ומסעדות בסיאול. בסצינה חריגה מבחינה סגנונית יחסית לשאר הסרט, מוצגת באופן נטורליסטי ואגבי שגרת יומם של צעירי דרום קוריאה, שמתייחסים ברובם אל מקרה ההתאבדות שהם חזו בו כרגע די בשיוויון נפש. המטרופולין לא עוצר: הטבחים ממשיכים לקצוץ אוכל, פועלי התברואה ממשיכים לפנות את האשפה. כשסרט שעומד לעסוק בחייהם של העשירים מתחיל בסצינות ארוכות של פינוי אשפה, אני לא יכול שלא להסתקרן. המסר – הנמסר באופן ויזואלי, ללא מילים מפורשות – מוצג בצורה די שנונה כבר בפתיחה. סרט שמתחיל בהתאבדות לא מבטיח סוף טוב.  מי שכן מוצאת עניין במקרה ההתאבדות הזה היא גיבורת הסרט, שלמחרת תקבל הצעת עבודה: לבוא להיות משרתת ואומנת בבית משפחה עשירה.

 

את “המשרתת” ביים אים סאנג-סו, שזה הסרט הראשון שלו שמוצג מסחרית בארץ (טוב, לא חוכמה, חוץ מקים קי-דוק אף במאי קוריאני כמעט ולא הוצג מסחרית בארץ). אבל שניים מסרטיו הקודמים, שהיו להיטים די גדולים במולדתם, הוצגו בפסטיבל חיפה בשנים הקודמות. בשניהם, וכעת בשלישי, זיהיתי סימפטום דומה: שלושתם מתחילים מקסים, אבל נגמרים באופן נורא מעצבן. אם בתחילה חשבתי שזה פשוט סוג של רישול או חוסר הקפדה, עכשיו אני כבר יודע שזה הקטע שלו. לענג אותנו בפתיחה, ואז להביא לנו קורנס לראש ולהוציא אותנו עם הלם בסוף. אלא שלדעתי שינוי הפאזה הזה באמצע הסרט פשוט לא עובד, ואף מקלקל. הוא לוקח רעיונות קלילים, סאטיריים, משעשעים שמוצגים באופן מעודן, אבל בסוף הוא לוקח בחירות רדיקליות, נטולות עידון, לעיתים אכזריות. ב”המשרתת” זה מורגש מצוין בשימוש במוזיקה. המוזיקה בחצי הראשון של הסרט פשוט מקסימה, כמו הסרט כולו, ונותנת לסרט סוג של קלילות וקלות דעת. בחצי השני, המוזיקה נהיית מאיימת יותר. במילים אחרות, אמנם ראיתי שלושה סרטים של אים סאנג-סו אבל למעשה אני מרגיש שראיתי שישה. יש לו נטייה להחליף סרט באמצע. החצאים הראשונים של סרטיו מקסימים למדי.

 

ב”המשרתת” הוא עושה רימייק לסרט קוריאני מ-1960. זה רעיון מעניין: הקולנוע הקוריאני הפך ללהיט מקומי ובינלאומי בעשור האחרון, אחרי שנים של תרדמה, וסאנג-סו מנצל את מעמדו כדי לחשוף לעולם סרט מהפרה-היסטוריה של תעשיית הקולנוע שלו. הסיפור דומה – אשה צעירה מגיעה לעבוד בבית משפחה אמידה; בעוד בעלת הבית נמצאת בחודשי ההריון האחרונים שלה, המשרתת מנהלת רומן עם הבעל ונכנסת להריון ממנו. אך בעוד הסרט המקורי הוא מעשיית מוסר, הסרט החדש הוא מעין סאטירה חברתית, אבל יותר מזה: בעוד הסרט המקורי היה מאופק, כנהוג בקולנוע האסיאתי של שנות הששים, הסרט החדש בוטה למדי: יש בו סקס ואלימות בשפע, והוא למעשה סרט חושני למדי. הוא גם מצליח ליצור כמה וכמה תעתועים מוסריים באופן בו הוא מציג את הדמויות ומערכות היחסים ביניהן.

 

לכאורה נדמה שכשהוא מספר סיפור על כניסתה של משרתת לבית עשיר והאופן שבו כניסתה לחיים מערערת את כל השיווי המשקל בתוך המשפחה סאנג-סו חושב על במאים מרקסיסטיים כמו לואיס בונואל. מעין “סוד הקסם של הבורגנות” הקוריאני – החיים כמשחק של טורפים ונטרפים, בין אם בין מעמדות או בין ג’נדרים. בתחילה נדמה שאכן זה הכיוון, שיש כאן סאטירה אנטי-בורגנית חריפה. אבל לא לגמרי. אם נדמה לנו שאנחנו עומדים לצפות בסרט על ניצול – המשרתת נדרשת להגיש, לטפל, לנקות, לעסות ואז גם לדאוג לצרכיו המיניים של המאסטר שלה – הרי שהסרט מציג גם את הגיבורה עצמה באור אחר. משרתי הבית מוצגים כמי שנהנים לחיות חיים של מותרות ועושר, מהשאריות שמשאירים להם הבוסים שלהם. הם אוכלים מטעמי גורמה, שאותם הם מפנים משולחן הארוחה. הם נהנים בבריכה, כשהם מלווים את המשפחה לבית הקיט. הם חומקים לאמבטיה המפוארת אחרי שבעלת הבית סיימה את הרחצה שלה. ואז, כשפנטזיית העושר מחלחלת פנימה, מתחילה התאווה להשתלט על שאר שירותי הבית, כמו למשל אלה של בעל הבית. כלומר אים סאנג-סו, באופן די חצוף, מציג את הרומן בין המשרתת לגבר, כניצול הדדי. אלא שהמימד הסאטירי הזה מתמוסס די מהר, כי לסיפור הזה, בסופו של דבר, יהיה קורבן אחד בלבד. אם לואיס בונואל באמת היה מביים את הסרט, ולא רק נותן משהו מרוחו לסצינות הפתיחה, כל הפירמידה היתה נעמדת על ראשה, או מתפרקת לחלוטין, עד סוף הסרט. אים סאנג-סו, בסופו של דבר, מתחיל את סרטו באופן סאטירי-סקסואלי, אבל מסיים אותו כאופרת סבון היסטרית, הנושקת לגרוטסקה ולאימה. זה מרתק בתחילה, מפלצתי לסיום.

 

נ.ב, עם ספוילר

(אך ורק למי שראה את סרטיו של אים סונג-סו, או למי שלא מתכוון לצפות בהם, או רוצה להתכונן להלם שהם מספקים).

 

למעשה, בביקורת הנ”ל – שרק רומזת על אירועי המערכה השלישית ולא מסגירה אותם מפורשות – הייתי מעודן מדי. האמת היא שאני חושב שאים סאנג-סו הוא קצת מפלצת, או מישהו שאלמנטים מהותיים באנושות שלו נעדרים. בסרט קודם שלו, “A Good Lawyer’s Wife”, שגם מתחיל קליל, סאטירי ומסוגנן, העסק מתהפך כשזוג פושעים חוטף את בנם של גיבורי הסרט ומשליך אותו מגג בניין. החיוך נמחק לי מהפנים. ב”המשרתת” הגיבורה עוברת הפלה בעל כורחה, בניתוח המוצג באופן די גרפי. כשבמאי מתעקש כך להתעלל בגיבוריו, אני לא רק מכבה את עצמי למשך שאר הסרט, אלא גם נרתע ממנו כהוגן.

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה