בא לציון גואל
גואל פינטו, שהיה כתב הקולנוע של "הארץ" הוא עכשיו כתב הקולנוע בישראל של "וראייטי". כבוד. פינטו כבר תייק השבוע אצל עורכיו את שלושת האייטמים הראשונים שלו. הלילה עלה אייטם המבשר על הקיץ שובר השיאים שעבר על ישראל, ועל כך שעד כה ב-2007 כבר ארבעה סרטים חצו את קו 300,000 הכרטיסים (זוכרים?). בחצי השני של האייטם מעדכן פינטו את קוראי "וראייטי" שבישראל – בניגוד לרוב העולם – לא מוסרים המפיצים את נתוני הקופות, ומוסיף תגובה נזעמת שלי על כך (אם כי, אני חייב להגיד, שאם יראו המפיצים בני המאה ה-19 בישראל שעסקיהם מתחילים להיות מדווחים ב"וראייטי" אולי זה יגרום להם להתחיל לנסות לשאוב כותרות על ידי פרסום הנתונים, מי יודע).
מצד שני, אני מחכה לאייטם ב"וראייטי" שיספר לקהל האמריקאי והאירופי שברוב בתי הקולנוע בישראל עדיין עושים הפסקה באמצע הסרט.
========
"הבועה" של איתן פוקס יצא אתמול באמריקה וזוכה להתעניינות תקשורתית מרשימה מאוד. דיוויד האדסון מרכז את הביקורות על הסרט – בין השאר מ"ווילג' וויס" (בה למדתי שאלה טיילור, הכותבת ל"ווילג' וויס" ול"אל.איי וויקלי היתה בת עשרים ומשהו בתחילת שנות השבעים וגרה אז בתל אביב), "ניו יורק פרס" ו"סלון" – ורובן נאות ואוהדות למדי. פוקס הוא ללא ספק הבמאי הישראלי הכי מוכר באמריקה כרגע. הנה ראיון איתו מ"הלוס אנג'לס טיימס" מלפני כמה ימים.
========
וענייני מנהלה: חברת zookoda ממנה לקחתי את שירותי המיילינג-ליסט שלי כנראה התפגרה. השירות שלהם כבר לא עובד. עכשיו אני מציע עידכוני מייל למי שרוצה באמצעות FeedBurner. אבל יש שתי בעיות. האחת: אין לי דרך להעביר את 800 מנויי הניוזלטר ההוא לשירות החדש, כך שכל מי שרוצה לקבל עידכון יומי במייל כל יום בשמונה בבוקר צריך להירשם מחדש. הכניסו את כתובת המייל שלכם לתיבת ההרשמה בטור הצד משמאל. השנייה: אחת הסיבות שחיבבתי את זוקודה היא שהאתר איפשר לי לערוך את צורת הניוזלטר שייראה דומה לדף בבלוג. בשירות החדש אין את זה. זה בעיקר מציק כי את העברית הוא מציג מיושר לשמאל. אם יש למישהו רעיון איך לפתור את זה, אנא עדכנו במייל.
איך הם אוהדים את הבועה שם באמריקה? סרטים מחורבנים זוכים להצלחה כלכלית, זה לא חדש, אבל הצלחה ביקורתית? הבועה כושל בכל פרמטר קולנועי אפשרי. מדובר בזבלון עם עלילה קלושה ומגוחכת והפקה סטודנטיאלית ומטופשת בשקל (אני מניח שהושקע בסרט יותר משקל אחד, אבל זה לא ניכר בתוצאה).
סליחה, הייתי חייב.
ונציה: כצפוי, קייט בלנשט לקחה את פרס השחקנית על תפקידה כבוב דילן. בראד פיט לקח את השחקן על ג'סי ג'יימס.
נו פינגווין,
עכשיו הסיכוי למועמדות באוסקר לבראד פיט נראית יותר גדולה, לא ככה?
מעניין שאנג לי, דווקא בסרט שכל מי שאני מכבדת פחות אהב, זוכה בפרס אריה הזהב בונציה.
בפסטיבל ונציה, התגובות של המבקרים והקהל חשובות יותר מהפרסים מבחינת אוסקר. בשנה שעברה, הם נתנו את הפרס לבן אפלק (אבל, יאמר לזכותם, גם להלן מירן).
בנוגע להפסקות בכפייה במהלך הקרנות-
היש בין דיירי הבלוג בעלי ידעהסמכה משפטית שיוכלו להגיב בעניין חוקיות ההפסקות האלה?
מדובר בפגיעה קשה בקניין רוחני של מישהו, לא?
בניגוד לתסמונת "השם המגוכך שתקע אותי ודפק ת'סרט" אולי למחלה הזאת יש תרופה מהירה יותר?
ענו, נא, לי
רוה לפופ-קרן: לא יודע אם בית המשפט הוא המקום לזה. אבל אם זה יתפרסםן ב"וראייטי" אני מניח שכמה מהיוצרים היותר פדנטיים – מג'יימס קמרון ועד פול תומס אנדרסון – ייקראו את זה ויתפלצו. כשם שהבשורה על כך שהמפיצים ובעלי בתי הקולנוע בישראל בוודאי מצמררת לא מעט קולנוענים שבוודאי מבינים מה המשמעות של דבר כזה. אני מניח שאיש מהם לא מדמיין שיש כה מפגר תרבותית בו סרט שלו מוקרן בשני חלקים עם הפסקה באמצע, אלא אם הוא קבע מראש שתהיה הפסקה, וקבע את מיקומה. מרגע שיהיו מודעים לכך עד מהרה יוכנס סעיף בחוזה ההפצה של הסרטים המובאים ארצה שתנאי למכירת הסרט לישראל הוא הקרנתו בבית קולנוע בו לא מונהגת הפסקה. ובעתיד הלא רחוק אני מניח שיימכרו לישראל סרטים להפצה רק אם המפיץ יוכל להבטיח שהסרט יוצג רק באולמות בהם מותקנת מערכת סאונד דיגיטלית (יש תנאי כזה כרגע רק לבלוקבאסטרים בשבועות הבכורה שלהם).
אני ספק אם יש משהו לא חוקי בזה, ושוב, כרגיל, דיירי הבלוג הזה לא מייצגים את כל צופי הקולנוע (כפי שהראו תגובות מסוימות על התעתיק של ס"ב/חע"ה) ויש כאלו שמעדיפים הפסקות. האם בנותיו של כותב הבלוג הזה מסוגלות לשבת שעה וחצי באולם בלי לצאת לפיפי או סתם להסתובב בחוץ לכמה דקות?
רוה לרותם: נו, באמת. הפסקות נולדו כשהיה צורך טכני להחליף גלגלים כשהסרטים התארכו והמקרנות לא יכלו להחזיק גלגלים גדולים מדי. הצורך הטכני הזה תוקן. כיום יש פלטות גדולות המכילות את כל המטראז' של הסרט. וישראל, למיטב ידיעתי (טרם צפיתי בסרטים בזימבבאווה, אולי גם שם זה עדיין כך), היא אחרונת המדינות בה נשמר ההרגל המגונה הזה, לעשות הפסקות שרירותיות באמצע הקרנה. האם הוא נשמר מתוך התחשבות בצרכים השלפוחיתיים של הצופים או בקרייבינג הנרקוטי שלהם לסיגריה מדי שעה, או מתוך רצון לשנע את הקהל לכיוון המזנון ולהעשרת הכנסותיו של בית הקולנוע? אני, אגב, מרבה לאחר. ממש מצוין לי שסרטים מתחילים באיחור כמה שיותר גדול כדי שלא אחמיץ את תחילתם. כמוני, אני יודע, יש עוד רבים. האם זו סיבה לעודד איחורים בהקרנות הסרטים? אחרים קופאים מקור במיזוג. האם ראוי שיחומם האולם לכדי 32 מעלות? יש כל מיני סוגי אנשים ולכל אחד צרכים משלו. הסרט נועד להקרנה רצופה, ללא הפסקות. ידאג איש-איש לשלפוחיותו ולשלפוחית בנותיו באופן אישי שלא על חשבון תנאי ההקרנה והרצף הדרמטי (הצעה לסטארט-אפ חדש: במושבים יהיה גם פתח ניקוז לצרכים דחופים. לא יודע להחליט האם יהיה אפשר לפתוח במושב מעין אסלה קטנה או שיהיה קטטר לכל כסא).
יש רבים שמעדיפים הפסקות ואני ביניהם. מה לעשות שיש לי שלפוחית רגישה ולשבת שעתיים ברצף זה בד"כ יותר מדי בשבילי ? כשאין הפסקה אני צריך לחשב איך לצאת בערך באמצע ואיך לצאת בתחילת סצינה ואיך לא לצאת בסצינה קריטית ואיך ואיך ואיך. הפסקה באמצע היא דבר נהדר בשבילי וחבל שבהרבה מקומות כבר אין.
רוה לעדן: אני מקווה שאתה לפחות מקפיד לשבת בכסא הקיצוני בשורה כדי לא להקים אנשים בגלל שלפוחיתך הרגישה.
יפה אמרת, אבל יש הבדל בין להתחיל דברים חדשים לבין להמשיך מנהג קיים – יהיו הסיבות אשר יהיו לכך שהוא התחיל, לכך שהוא נמשך ולכך שהוא יסתיים.
הטיעון שנתת לפופ-קרן גם טוב ויפה, אבל מה היית אומר לג'יימס קמרון של טיטאניק? או מה הוא היה אומר? לא מקרין את הסרט ותמות נפשי עם פלישתים?
אני לא אומר שחייבים להמשיך עם זה ואם אני לא טועה המגמה היא להפסיק עם זה. אבל נחרצות הדעת שמובעת בו בשם כל העם היא לא בהכרח בשם כל העם. חלק מהעם אוהב, רחמנא לצלן להוצאיא כסף בהפסקות, קצת שתיה לא הרגה אף אחד.
לי אישית זה ממש לא מפריע, יש לי אחלה שלפוחית, הפעם היחידה שהייתי ממש חייב לצאת לשירותים בסרט היה במטריקס השלישי. יצאתי פעמיים במשך 40 דקות. לדעתי זה היה איכות הסרט שהשפיע עליי ולא משהו ששתיתי.
ואם כבר, אז המקום בו ההפסקות הכי הפריעו לי זה בפסטיבל ירושלים, שם בסרטים שבאמת הרצף וחווית הצפיה היא משמעותית, אז דווקא שם יש הפסקות טכניות.