"הערת שוליים", ביקורת
וואו, יש לי כל כך הרבה מה להגיד על הסרט הזה. "הערת שוליים" הוא קודם כל סרט מהנה מאוד – גם משעשע וגם דרמטי/מעיק – ועשוי בצורה מרתקת ומושלמת, עם רגעים אדירים של כתיבה ובימוי (השימוש של סידר וירון שרף בפנים, פרופילים ותקריבים בפריים הסינמסקופי במפגשים בין ליאור אשכנזי ומיכה לווינסון, והכבוד שהצילום הזה נותן לרפליקות המצוינות שלהם – ולמשחק – הופך את הסרט הזה לאחד החדים והמרשימים שראיתי כאן אי פעם). אבל אחרי שנגמר הרגש מתחיל השכל. כי הסרט הזה פשוט עשיר במשמעויות. אני לא חושב שעדיין ירדתי לחלוטין לסוף כל הרעיונות שהסרט נושא בחובו, במילותיו ובצורניותו. מעבר לעניינים של אב ובנו, גם לתלמוד יש כאן משמעות. וגם לאקדמיה. וגם ליהדות. וגם לאגואים, ולקו החמקמק מאין כמוהו שבין ענווה גדולה ובין מגלומניה אדירה. ואני תוהה האם מבחינתו של יוסף סידר, יש כאן אולי וידוי או שמא כתב האשמה. ובעיקר, לצד מי הוא נוטה יותר: לצידו של האב, או לצידו של הבן?
בגיליון "פנאי פלוס" השבוע התחלתי לשפוך כמות עצומה של ראשי פרקים לדיון ולעיון, אחרי שתי צפיות בסרט (אתם פשוט חייבים לנסות ולצפות בו בעותק דיגיטלי, שעושה חסד לא רק לצבעוניות העשירה שלו, אלא גם לסאונד). כל אלמנט בסרט – המוזיקה ועד העריכה – מגיעה לו התייחסות מעמיקה משל עצמה. ואותי דווקא מעניין לדון בסרט מנקודת מבט רוחנית. אולי עוד אשוב לזה בהמשך. הנה מה שיש לי בינתיים. וקחו בינתיים שורה תחתונה: חובה עליכם לצפות בו. הוא אדיר.
אזהרה: אין ספוילרים בביקורת הנ"ל. כל עיסוק בעלילה ופיתוליה נותר בלתי מפורש. לכן האזהרה הפעם היא מהפך הסוילר: בגלל שכל פרטי העלילה וביטוייהם המילוליים והצורניים נמסרים כאן ברמיזה, ייתכן ועדיף לקרוא את הטקסט רק אחרי צפייה בסרט. באופן כללי עדיף לקרוא ביקורות רק אחרי הצפייה בסרט. אבל כאן נראה לי שזה חיוני.
פורסם ב"פנאי פלוס", 1.6.2011
בערך לפני 2000 שנה ישב רבינו יהודה הנשיא וליקט את כל הלימוד שנקרא "תורה שבעל פה", שנמסר מדור לדור, מרב לתלמיד, ממשה רבינו והלאה במשך ארבעים דורות, והעלה אותו בפעם הראשונה לדפוס. זו המשנה. בדורות שבאו אחריו, תחילה בישראל ואז בבבל, נכתבו ביאורים על המשנה. זה התלמוד. אבל בגלל שהדפוס עוד לא הומצא אז, כדי להפיץ את התלמוד ברבים נדרשו אנשים שישבו להעתיק את הכרכים. וכך, אחרי דורות בהם אבדו מסורות בגלל שהלכו ופחתו התלמידים לתורה שבעל פה, הלכו ואבדו גרסאות בגלל טעויות העתקה. 2000 שנה אחר כך מנסה פרופ' אליעזר שקולניק (שלמה בראבא), מהחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, לאתר את כל הגרסאות של התלמוד ולהתחקות אחר כל הטעויות שנעשו במסירתו לאורך הדורות. בנו, פרופ' אוריאל שקולניק (ליאור אשכנזי), ממשיך את דרכי אביו. לכאורה, ממש כמו חכמי המשנה והתלמוד, שהעבירו את הידע מאב לבנו. אלא שרק חדי העין – ואין חד עין יותר מפרופ' אליעזר שקולניק – יבחינו שיש הבדלים גדולים בין השניים. "הערת שוליים", סרטו החדש של יוסף סידר (והרביעי במספר, אחרי "ההסדר", "מדורת השבט" ו"בופור") עוסק בעלילה עצומת מידות סביב אירוע פעוט למדי שבחייהם של האב ובנו.
האב, למשל, רק עסוק באיתור הממצאים, זיהויים, מיונם וקטלוגם. הוא אולי היה מפרסם את ממצאיו, אילולא היה פרופסור אחר, פרופ' גרוסמן (מיכה לווינסון), מקדים אותו ומפרסם אותו מחקר לפניו. הבן, להבדיל, ממהר לפרסם כל בדל רעיון שעולה בראשו, גם אם הוא לא מפותח לחלוטין, או מתוחקר עד תום, גם אם בעתיד הוא יחזור בו ממנו. ובעוד האב מסתגר בביתו, הבן הוא פוליטיקאי לא קטן, ודובר מבוקש מאוד בהרצאות ובתוכניות טלוויזיה.
בתוך הסיפור האקדמי הזה, מסתתר בוודאי גם נרטיב רוחני מעט סמוי מהעין: האב מסתובב מחוץ לביתו עם קסקט, אבל מתחת לקסקט אין לו כיפה; הבן עם כיפה וזקן, אבל כשהוא בחדרו הפרטי הוא מוריד את הכיפה, כאילו היא רק בגדי עבודה עבורו; הנכד עם כיפה קטנטונת, שכמעט נעלמת ברעמת שיערו. אני חש שיש כאן גם איזושהי אמירה נסתרת – ואולי לא נסתרת כלל – על ענייני אמונה ודת וסמכות, ועל האופן שבו הגמרא נוכחת – או שמא לא נוכחת כלל – בחיינו כיום, בישראל של ההווה.
בשנת 2000 לספירת הנוצרים הפציע יוסף סידר בסצינת הקולנוע הישראלית והדהים אותה: קולנוען שנולד בניו יורק, גדל בירושלים ולמד קולנוע בניו יורק, חובש כיפה, עם רקע תרבותי שונה לחלוטין מרוב הבמאים בישראל, שמצד אחד מנסה – כמו לא מעט קולנוענים כאן – לגעת בנקודות הקונפליקט הכי נפיצות בארץ (והוא מתמקד בקונפליקט היהודי-יהודי בלבד), אבל הוא עושה זאת תוך יישום לימודיו האמריקאיים, באמצעות סרטים כתובים היטב, ומבוימים במיומנות כמעט הוליוודית. בפילמוגרפיה של סידר "הערת שוליים" מהווה שיא של תחכום קולנועי העוטף תסריט שמצליח לגעת בעשרות רעיונות הגותיים, החל מהדרמה הכי בסיסית של יחסים בתוך משפחה, ועד לקונפליקט התמיד אירוני שבין אנשים שעוסקים בעיסוקים איזוטריים ובין הרצון שלהם לקבל על כך הכרה בינלאומית.
אחת ממילות המפתח ב"ההסדר", סרטו הראשון של סידר, היה "לשמה". נדמה לי שהיה רגע שזה גם היה שם העבודה של התסריט. לימוד תורה, לימדו אותנו חז"ל, צריך להיעשות לשמה. לשמה של תורה. לא כדי לצבור ממון, תארים, כבוד, פרסים או פרסום. חיילי יחידת ההסדר בסרט ההוא היו מורעלים, כי הם נלחמו לשמה. לשם שמיים. גם שם מצאתם דמות מרכזית, גם אב וגם רב, שצאצאיו ותלמידיו לאו דווקא מזדהים עם דרכו, וצריכים למעשה לעשות שימוש בלימוד שלו כדי לצאת נגדו.
אין צבא ב"הערת שוליים". וגם אין יותר "לשמה". נדמה שהאב והבן לבית שקולניק, כמו לא מעט מעמיתיהם, הפכו את התורה קרדום לחפור בו. אבל באופן משונה, כל אחד מצליח לשכנע את עצמו – תוך שלל פלפולים עצמיים – למה דרכו נכונה יותר. לכאורה האב, שעובד בדקדקנות כדי למצוא את העותק הסופי והמדויק ביותר של התלמוד הירושלמי, מיישם משהו מה"לשמה" ההוא, הוא לכאורה לא עובד למען שום תכלית חיצונית פרט לרצון שלו להגיע לגרסה המדויקת והסופית ביותר של הקורפוס היהודי הגדול מכולם. אבל, למעשה, תכלית עבודתו לא באמת ברורה. בעצם, נדמה שהוא עצמו אינו מאמין גדול בתורות של חז"ל שאותם הוא מנסה ללקט בכזו עמלנות. עבורו זה סוג של ארכיאולוגיה, מדע, שאין לו שום יישום מוסרי או רוחני לימיו. אין הבדל בינו ובין, נגיד, ביולוג ימי, המתחקה אחר זן נכחד של דגים. הבן, לעומת זאת, נראה כמי שמחפש את הכבוד וההכרה. אבל מצד שני, נדמה שהוא כן מחפש איזושהי משמעות לדברים שהוא לומד בתלמוד, משמעות אקטואלית, עליה הוא מדבר וכותב ללא הרף, למורת רוחו המוחלטת של אביו, שרואה בכל המילים האלה בזבוז זמן מוחלט. בעוד האב רוצה להגיע לשלמות, ממה ייהנו אולי דורות עתידיים; הבן משתמש במחקר כדי לייצר תובנות בזמן אמת לקהל שומעיו. מי מהם עושה עבודה אקדמית "נעלה" יותר? והאם יש גם אמונה בעבודה הזאת?
שימו לב, למשל, לפתיחת הסרט. אחרי שוט וירטואוזי בצילום ובמשחק (בחיי, אחד הנפלאים שראיתי מימיי בסרט ישראלי) המציג את שלמה בראבא בתור פרופ' שקולניק האב המאזין בדממה לבנו מדבר, וכשמנעד עצום של רגשות – מגאווה ועד אכזבה עצומה – חולף על פניו, אנחנו ממשיכים הלאה. אנחנו באירוע אקדמי במוזיאון ישראל. והאב, באופן הכי מילולי והכי ויזואלי, פשוט מרגיש שהוא מחוץ לעניין. כשהוא בתוך הקוקטייל, הוא רק מבחין בגינוני החברה של הסובבים אותו: לחיצות ידיים, חיבוקים, סמול טוק. גינונים שהוא בוחל בהם. ונדמה שעל אוזניו יש פילטר שמונע ממנו לשמוע את הרעש וההמולה. הוא פשוט חי בעולם חיצוני ודומם לכל. אבל בכל זאת, שיחה אגבית הנאמרת בצד האולם נקלטת אצלו. שני חוקרי תלמוד צעירים, שאת פניהם אנחנו לא רואים, מדברים על מחקרו של אחד מהם: הוא טוען שהגבר היהודי עד ימי בית שני היה עדין ונשי מאוד. החייל הרומאי, בהשוואה, היה גברי, וירילי, מאצ'ו. והנה, 2000 שנה אחר כך, הגבר הישראלי הוא המאצ'ו הזה. קרי, הציונות חבטה מאיתנו החוצה את עידון חכמי התלמוד ועידונה של תורה והפכה אותנו לקלגסים רומאיים. אבחנה אדירה! אבל כמובן שזה בדיוק מסוג התובנות ששקולניק האב סולד מהן, שלוקחות מחקר תלמודי ומתרגמים אותו למחקר תרבותי/פוליטי. אבל זו בוודאי לא הבחנה מקרית. נדמה לי שאפשר לקחת את כל הקולנוע של סידר ולהלביש אותו על האבחנה הזאת, ושהוא מנסה בכל ארבעת סרטיו לפצח מה עשתה מדינת ישראל, הציונות ו/או התנועה הדתית-לאומית לגבר היהודי. הקונפליקט הזה, בין הכוח והמוח, איכשהו נמצא כל הזמן ברקע של הסרט. אליעזר שקולניק כל הזמן מוקף שומרים ואנשי אבטחה. נראה שהוא נרתע מהם. האם ריבוי אנשי הביטחון בסביבתו הוא פשוט המחשה לפסוק מישעיהו "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים"? ובגלל שלסרט יש חיבה יתרה למילה "מצודה", בוודאי שבמצודה צריכים גם שומרים (אגב המילה "מצודה": אמנם שקולניק האב מחפש במילון את מגוון פירושיה, אבל זה מין הסתם עבורנו הצופים. אין ספק שמומחה עולמי כמוהו בתלמוד בקיא במשמעות הכפולה של המילה מצודה, כפי שמופיעה כבר במסכת הראשונה בגמרא, ממש בתחילתה: מסכת ברכות, דף י'). ואולי שקולניק האב מרגיש תמיד רדוף ולכן הוא מבחין באנשי האבטחה מתוך פרנויה, בשעה שבנו (הווירילי, המאצ'ו, שחקן הסקווש – בסצינה שגרמה לי להיזכר ב"וול סטריט") הוא מעין אביר, כולל החרב ובגדי הסיף.
לכאורה מציג לנו סידר סוג של וינייטה ירושלמית על עולם האקדמיה. במשך 40 דקות הסרט מציג את שתי הדמויות העיקריות באמצעות כותרות ממוספרות המציכות פכים ופרטי טריוויה על חייהם (ירושלמים שצפו איתי בסרט שיבחו אותו על דייקנותו הפנאטית לעניינים שונים הקשורים לעולם האינטליגנציה הירושלמית, משפה ועד לעיצוב בתיהם של הגיבורים ושכונות מגוריהם). ואז, קורה דבר מה דרמטי: האב מקבל שיחת טלפון גורלית שמשנה את חייו. ואז הבן מקבל שיחת טלפון גורלית שמשנה גם את חייו. אלא שהרגע הזה, הכה דרמטי, הכה מסעיר, שמשליך את האב ואת הבן לעבר מסלול התנגשות בממדים תנ"כיים מקבל בסרט את הכותרת אירונית "הערת שוליים". מצד אחד, יתכן וזה פשוט שם הסרט שמופיע 40 דקות אחרי תחילתו, ברגע שבו עלילת הסרט מתחילה ממש, אחרי 40 דקות פרולוג. ואולי זה ההפך: אולי עיקר חייהם של שני האנשים האלה הוא כל מה שהוצג קודם. ואילו כל מה שיוצג בשעה הקרובה הוא באמת לא יותר מהערת שוליים קטנה וזניחה בתוך החיים. מצד שלישי, בעולם האקדמי לכל הערת שוליים לכאורה זניחה שמופיעה בספר או במחקר יש חשיבות הרת גורל. וכך הוא הסרט: כל מה שקטן וחסר חשיבות הוא הדבר הכי דרמטי ומהפך עולמות שקורה לגיבורים ולחייהם. לכן, אולי, קשה להם לשים לב, נגיד, לילדים שלהם.
מפתה לחפש את האישי והאוטוביוגרפי בסרט הזה, בייחוד כשידועה העובדה שסידר הוא בנו של פרופ' חיים סידר, ביוכימאי זוכה פרס ישראל וחבר האקדמיה הישראלית למדעים. מפתה גם לנסות לערבב פנימה ספקולציות על-גבול-הרכילותיות שתוהות האם כל תככי האקדמיה המוזכרים בסרט הם דרכו של סידר לעסוק באקדמיה שהוא עצמו מכיר – זו של הקולנוע הישראלי וזו של הקולנוע האמריקאי – איתן עבר לא מעט טלטלות עם סרטו הקודם, "בופור". על כל אלה אני מקווה לקרוא באחד מראיונות הסוף שבוע שסידר בוודאי יעניק לעיתון זה או אחר. אבל אותי מעניינת נקודה אחרת: עם מי מהשקולניקים הוא מזדהה?
לכאורה, מתבקש שהוא יזדהה יותר עם הבן. האב אכן חמור סבר, מתקשה להתחבר או להתחבב, ביקורתי מאוד כלפי בנו, אולי אפילו מקנא. והבן – בשתיים מהסצינות הכי נפלאות בסרט, קודם כל מבחינת כתיבה ואז מבחינת בימוי (ושימוש בתקריבי פרופיל על גבי מסך סינמסקופי) – מגן על אביו בחירוף נפש, על חשבון קורבן אישי גדול למדי. הבן, כמו שאומרים בירושלים, יוצא מענטש. אבל הבחינו בסרט כולו ובסגנונו הקולנועי. הבן גר בבית שחלליו מעוגלים, דלתותיו מקושתות, וחדר העבודה שלו גיבוב של אי סדר. ואילו האב כולו בזוויות ישרות. ממש מהשוט השני בסרט, בו רואים אותו פונה ימינה לרחוב, ב-90 מעלות, כאילו הוא רובוט. והסרט? ממש כמו האב: הוא מדויק, מדוקדק, חתוך, ערוך, מוקפד, ממסופר, מקוטלג, מנוילן, מתויק. והוא מלווה בפסקול עצום של כלי מיתר וכלי נשיפה – שכולו סטקאטו ותקתוקי שעון – הממחיש משהו מהרעש העצום שמתחולל בראשו של האב, עד כדי כך שהוא נאלץ לחבוש אוזניות של פועל בניין על ראשו כדי לאטום את עצמו מהרעש שכה מסיח את דעתו. כך שאם העלילה מפגינה איזושהי הזדהות עם מעשיו של הבן, העשייה הקולנועית כאילו נובעת כולה מתוך תודעתו של האב. את הסרט הזה ביים אליעזר שקולניק.
ולכן, אם בצפייה ראשונה יצאתי מעט בלתי מסופק משוט הסיום של הסרט – שמספק התרה עלילתית, אבל לא התרה רגשית – הצפייה השנייה הבהירה לי את הדיוק התימאטי של הסוף הזה: שקולניק האב מבין כל, גם אם באיחור רב, רק שאין לו שום כוחות או יכולת לעשות עם ההבנה הזאת כלום חוץ מאשר לקפוא במקומו.
נ.ב: הו, יש עוד כל כך הרבה לכתוב ולשאול על הסרט הזה. מה הקטע עם האשה המיסתורית, למשל? או עם הארנק שנגנב? וחליפת הסיף? ומה יש לפרופ' גרוסמן באמת נגד שקולניק האב? ואני יכול עוד לדבר באריכות על כל העולם המילולי של הסרט, זה שבזכותו זכה סידר בפרס התסריט בקאן. מבחינת הכתיבה שבו, הסרט הזה פנומנלי. גם הסצינות כתובות נפלא, הדיאלוגים עשירים וחדי אבחנה לגבי דפוסי הדיבור של כל דמות, וגם זה סרט שעוסק במילים, בפילולוגיה, בגרסאות ושכתובים. תסריטאי הוא סוג של פילולוג, לא? ומה באמת הסיפור הדתי/אמוני/רוחני שעומד בבסיס הסיפור? האם אפשר ללמוד וללמד תלמוד כמו מדע, מבלי ליישם דבר הכתוב בו, מבלי להרגיש שכל מה שכתוב בו עוסק באופן מובהק בחיינו העכשוויים?
המשך יבוא, אני מניח.
================
תזכורת: ההתרשמות הראשונית שלי מ"הערת שוליים", לפני שלושה שבועות.
ב"מאחורי הקלעים" של הסרט סידר טוען שהוא גם האב וגם הבן. ואני מאמין לו: כדי לכתוב תסריט כזה הוא היה חייב להיקרע ביניהם, ולו לתקופת הכתיבה(שהיא לכשעצמה נמשכה כמה שנים, מן הסתם…). לי דווקא הייתה הרגשה שסידר בסופו של דבר יותר בצד של הבן, אבל אתה מנמק את הרגשתך בצורה משכנעת.
מצטער על האוף-טופיק, אבל רציתי לספר שראיתי את הסרט החדש של "פו הדוב" בלונדון (שם הוא כבר יצא בהפצה מצומצמת)
ואני חייב להגיד לכל אלו שמצפים להרבה ממנו (ואפילו ראיתי לא מעט שאומרים שהוא הסרט שהם הכי מצפים לו השנה) – תנמיכו ציפיות.
זה סרט פשוט, חמוד ומקסים עם שירים נהדרים ואנימציה מדהימה.
אבל יש לו כמה בעיות מאוד רציניות. קודם כל, הוא מאוד קצר. 67 דקות סך הכל, וזה כולל שני סרטים קצרים שמוקרנים לפניו ואת קרדיטי הפתיחה והסיום. הסרט עצמו הוא ככל הנראה בסביבות ה-40 ומשהו דקות. כמו פרק בסדרה אמריקאית ממוצעת.
הבעיה השניה שלו היא שהוא מאוד פשוט. יותר מדי פשוט. הוא מורכב מכמה סיפורים קצרים ופשוטים שלא ממש מתחברים זה לזה. זה נחמד והכל, אבל עם סיפור אחד מהודק (וארוך יותר) היה יכול גם להיות ערך מוסף כלשהו.
בלי זה הרגשתי כאילו אני סתם צופה בפרקים רנדומלים של סדרה חמודה לילדים.
וזו עוד בעיה. ג'ון לאסיטר הבטיח שהפעם הסרט ירגיש יותר כמו סרט לכל המשפחה מסרט שהוא רק לילדים קטנים. לצערי זה לא כך. הסרט בעיקר מרגיש שהוא מכוון יותר לקטנטנים, למבוגרים זה יכול אפילו להפריע לפעמים.
וגם דיבוב הקולות לא היה מי יודע מה. החזירו חלק מהמדובבים של הסרטים המקוריים והבעיה היא שכמה מהקולות האלה פשוט לא נשמעים טוב. הקול של פו, בעיקר.
אבל בכל זאת, סרט מאוד חביב. פשוט לא מה שציפיתי.
אני מאוכזב מלאסיטר ואי קיום ההבטחות שלו בנוגע לסרט הזה. באמת שהיה פה פוטנציאל למשהו טוב בהרבה. אפילו ברמה של "צעצוע של סיפור 3".
יופי של סרט ויופי של ביקורת. שאלה נוספת שהעסיקה אותי היא – מי הדליף לעיתונות? אליעזר? ואם כן – איך הוא יודע על שאר הזוכים?
מקווה שיתפתח דיון על הסרט הזה לא רק בגלל המאמר של אורי קליין.
נקודה שכבר רציתי לומר על הסרט זמן רב:
צריך להיות כנים ולהריע לסידר על אומץ שיש לו ללכת עם נושא כזה.
אמרו את זה כבר וזה נשמע טריויאלי אבל לבמאי במעמד שלו {עד לפני שנה נגיד}ללכת על כזה עולם קטן ונישתי – צריך לזה אומץ בלתי רגיל.
הרי כשסרטים ישראליים פורצים את גבולות ישראל ומצליחים בפסטיבלים – יש להם תסריט ורעיון ידוע. הם לא יכולים להמריא מנתב"ג בלי להתעסק במציאות הפוליטית בטחונית כאן.
אפילו המבקרים בעולמיים שסיקרו את קאן, הופתעו מזה. אחד מהם הגדיר את הערת שוליים כסרט שעוזר לקולנוע הישראלי לצאת מהבוץ הפוליטי שבהוא שרוי בו. {אין לי לינק אבל זה מה שיאיר הפנה אליו ביום שאחרי ההקרנה שלו}. וזה מצחיק כי אפילו בחו"ל כבר שמו לב לזה…
ולמרות הנטיה שדיברנו עליה , יש תחושה, שסידר פשוט עושה את מה שמיוחד לו. הוא עושה את שלו ובטוח בזה.
בעיני זה משדר הרבה יותר אמונה מכל כיפה שהוא ישים או לא ישים בקאן.
זהו. סחטיין עליו ומי יתן שכולנו נזכה לעשות סרטים "שלא על מנת לקבל פרס" {פרקי אבות, שם, שם}.
אגב, לא ראיתי את הסרט, אבל אני בטוח שהוא מצויין….
סליחה שאני שוב כאן, אבל עכשיו קראתי את הביקורת קולנוע הכי מוזרה בעולם. של אורי קליין בהארץ.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1230130.html
זה בעצם סוג של תיעוד של פגישה שהיתה לו עם סידר.
יאיר!! אנא ממך פענח את הפרשה הזאת.
מה לעזאזל הלך שם???
בעניין המצודה וחיפוש המשמעות שלה על-ידי אליעזר שקולניק – אני לא מאמין שיש בסרט משהו שהוא רק בשביל הצופים, כך שאולי המטרה כאן היא להראות את אליעזר כאיש מדע שעורך בדיקות כפולות, גם לדברים שהוא יודע ובטוח בהם. זאת בניגוד לאוריאל שמפרסם כל חצי רעיון רדיקלי שעובר בראשו כדי "להמשיך להיות בתנועה, אחרת נופלים". אני נותן את הקרדיט על האבחנה הזו לעופר ליברגל ומזמין את כולם כאן, כולל בעל הבלוג, לדיון שנערך על הסרט ב"סריטה", בלוגי הצנוע, בין עופר, אור וביני (ניק-לינק). יש שם הרבה תשובות והרבה שאלות, חלקן הגדול חופף לביקורת של רוה.
יאיר היקר, על סרט ישראלי זניח אתה כותב 3-4 עמודים. לפני שנה, כשיצא 'סופר הצללים', של במאי בסדר גודל של פולנסקי, קיבלנו ממך משהו כמו פסקה אחת 🙁
==================
רוה למיכאל: לא כ"כ אהבתי את "סופר הצללים". לעומת זאת, "הערת שוליים" הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי השנה. תקרא עליו כאן לא מעט בימים הקרובים.
הערת שוליים הוא סרט אמריקאי לטוב ולרע. לטוב- כי הוא סרט שעשוי ברמה גבוהה מאוד, סרט מוקפד ואלגנטי מבחינת העשייה הקולנועית. יש לו קצב טוב, בדיחות שנונות כשצריך ורגעים קשים פה ושם. השימוש באנימציות ובמעברים שונים ומשונים הוא יפה וחמוד מאוד. אין ספק שהוא מציב רף חדש בנושא הזה לסרטים ישראליים.
הבעיה איתו היא שהוא אמריקאי גם לרע. הדמויות לא מספיק מפותחות ולא הייתה מזיקה עוד סצנה או שתיים על מנת לפתח לעומק את היחסים בין שקולניק הבן לבין בנו (לאן הוא הלך לטייל? מה קרה לו שם? מתי הוא חזר? מה אבא שלו חשב על הטיול?), או בינו לבין אישתו. אני די בטוח ששקולניק האב מבין בסופו של דבר שנעשה תרגיל מאחורי גבו, אך הוא לא מוכן לדבוק באמת ולוותר על הפרס. במובן הזה האב הוא הדמות הכי אומללה של הסרט, אדם שמטיף לדייקנות ומצויינות אבל משקר ברגעי האמת.
אני לא חושב שהעובדה ששניהם מרצים בחוג לתלמוד אמורה לבטא משהו. סידר לקח כל מיני סיפורים של החוג לתלמוד על סכסוכים שאכן היו בין מרצים שונים ופשוט סיפר אותם בקול. זה פיקנטרי ומשעשע, אך אני לא חושב שיש בזה אמירה משמעותית על היחס לתורה במדינת ישראל. לא זכורה לי אמירה אחת משמעותית על יחסו של שקולניק הבן לדת מלבד הבדיחה על השיעורים שהוא מעביר בליל שבועות (בדיחה מציאותית שמוכרת מאוד לירושלמים הדתיים שבינינו). המחקר שמדברים עליו שני החוקרים בתחילת הסרט (על הדמות היהודית הגברית של התלמיד חכם) הוא לא המצאה של סידר. דניאל בויארין פירסם את זה לפני כעשרים שנה. זהו מחקר מכונן מבחינת האסכולה המחקרית ששקולניק הבן משוייך אליה (מבחינת איך קוראים טקסט ואיך מפרשים אותו), ומחקר מקושקש מבחינת האסכולה של שקולניק האב. לכן אך טבעי הוא שמחקר כזה יוזכר בסרט שהמתח בין אסכולות אלו עולה בו. חבל לתלות בסידר דברים שהוא לא כתב ואז עוד להתחיל לנסות לפרש את זה ולתהות על המשמעות של האמירות האלו.
זה סרט נחמד וחביב, מהנה ומשעשע לפרקים. אבל כשיוצאים ומנסים לתהות על עומקן של דמויות נשארים עם תחושה של החמצה.
===============
רוה לנעם: חי נפשי, זה בדיוק משפט הסיום גם של אורי קליין.
יצאתי עכשיו מהסרט נרעש ונסער. קודם כל זה חתיכת מאסטרפיס. הבמוי המשחק צילום עריכה ומוסיקה הובאו על ידי העוסקים בדבר וסידר בראשם, לשיאים חדשים , בטח בקולנוע הישראלי, אבל לדעתי לא רק, האיש וירטואוז. התקשרתי מייד לחבר לספר לו שמעולם לא הרגשתי אחרי סרט כל כך הרבה התלהבות וכל כך הרבה אכזבה בו זמנית. התסריט זה מה שביאס אותי או ליתר דיוק הסיפור. כי התסריט הוא גאוני בהחלט, הדיאלוגים נפלאים, השפה והסצינות מהממות, אבל הסיפור , רבאק, הסיפור! מצטער יאיר לא מסכים איתך לגבי ההתרה. אין כאן התרה סיפורית ובודאי לא רגשית. כל השורה שבה ישבתי בקולנוע , ברגע שעלו כותרות הסיום אמרה באוניסונו-״מה?!״ כלומר, זהו? זה הסוף?
מה כדי להיות יוצר מורכב ועמוק ואנטי הוליוודי כנדרש במחוזותינו , אסור להביא סצינת שיא שנדרשת בתת מודע של כל צופה כשהוא חוזה באירוע מחולל כל כך נפלא ועם בילד אפ כל כך עוצמתי? הרי לא ניתן לחשוד בסידר שהוא לא מודע לכלל תסריטאי בסיסי שכזה, אז למה? מעבר לכל האמירות המורכבות שאותן ינתחו הפרשנים, אני לפחות רוצה לצאת עם איזשהוא קתרזיס, רבאק פיתית אותי כל כך יפה הבטחת לי את השמיים ואז שנייה לפני השיא, בום כותרות. ככה שגם שאני כותב את השורות האלה עדיין תחת ההשפעה של היצירה הנפלאה הזאת, השורה התחתונה שלי היא אכזבה. בחיים לא קרה לי דבר כזה.
מאד נהנתי לקרוא את הביקורת לאחר הצפייה בסרט, וברצוני להעיר לגבי נקודה מסויימת – סצנת הסיום.
בביקורת אתה כותב, כי סיום הסרט כולל התרה עלילתית אך לא התרה רגשית, אני מסכים עם כל מילה. באולם בו אנו צפינו, כשעלו כתוביות הסיום, ניתן היה להרגיש כי הקהל לא הבין שהסרט נגמר…
בשיחה עם חברתי לאחר הסרט, דסקסנו את הסצנה המדוברת בניסיון להבין למה התכוון המשורר, אני הרגשתי שסידר, בצורה בה הוא העמיד את כל סצנת הסיום מנסה להעביר לנו את האשמה שהאב מרגיש. הסוף אינו פתוח באמת בעיני, האב עומד לקחת את הפרס למרות הידיעה שלו שהפרס הוא לא לו. בדרכו על אולם הקונגרסים סידר מתעכב כמה רגעים על פני השוטרים והכלב ומציג לנו תמונה שכאילו לקוחה מתוך הליכה אל הקרדום, בייחוד ברגע שבו אליעזר מושיט את ידיו לצמידים כאילו עומדים לאזוק אותו. זה לפחות מה שאני הרגשתי.
אני מאד נהנתי מהסרט, וסבור שהוא אחד הסרטים הכי מעניינים סגנונית שראיתי בקולנוע הישראלי
סרט מאכזב.שפכו כל כך הרבה פירוטכניקה על סיפור משפחתי קטן ובסופו של דבר אפילו הוא איננו מפותח מספיק מבחינה רגשית או עלילתית. גם הרבדים הסמליים-תלמודיים מבטיחים ולא מקיימים.
סרט אדיר! כבר מזמן לא נהנתי כל כך מסרט (ישראלי או לא ישראלי) כמו מהסרט הזה. האירוניה הדקה והחדה שמרחפת מעל האירועים המאד דרמטיים שעומדים במרכז העלילה, פס הקול המוסיקלי המופלא (שרק לי הוא הזכיר את פסקוליו של ברנרד הרמן לסרטים של היצ'קוק?), והמשחק הנהדר של שלושה קומיקאים נפלאים בתפקידים דרמטיים( בר-אבא, עליזה רוזן, עלמה זק) בסרט שהוא טרגי-קומי (וגם ליאור אשכנזי עושה שם יופי של תפקיד, שלא לדבר על מיכה לוינסון בהופעה אדירה), וההקפדה על הפרטים הכי קטנים (לא חושב שכבר הרבה זמן יצא לי לראות סרט כל כך מדויק בכמעט הכל).
אני תוהה אם שרת התרבות, כששיבחה כל כך את הסרט בזמן שתקפה את את סרטו של שלומי אלקבץ, בכלל ראתה את "הערת שוליים", כי אם כן די ברור שהיא כלל לא קלטה את חיצי הארס שהסרט משלח כלפי המשרד שהיא עומדת בראשו, ובעצם גם כלפיה עצמה.
ובכלל, הכל עוד מעורבב בראש. נראה לי שאני לא אחכה לדיוידי (ואולי כבר יוציאו פה פעם סרט ישראלי בבלו ריי?) ופשוט אגש לצפות בו פעם נוספת.
נכנס בקלות לרשימה הדי קצרה של הסרטים הישראלים הטובים שראיתי, וללא ספק אחד הסרטים המצוינים של 2011.
וכמובן שכל הויכוח סידר-קליין מקבל משמעות מאד אירונית לאחר הצפייה. אני תוהה עד כמה שניהם מודעים לאירוניה הזאת.
סרט נפלא! סרט שגורם לך לרצות ולצפות בו שוב ושוב כדי לנסות ולהבין את מלא המשמעוית המפורשות והנרמזות כאחת. מהשורות הספורות שקראתי לפני לכתי לסרט הבנתי שהסרט עוסק במילה. ואכן, גם "העולם נברא במילה", גם "מוות וחיים ביד הלשון" – המילה הכתובה, המילה הנאמרת, המילה כאמצעי סגנוני בסרט, המילה כאמצעי קולנועי – הפער בין המילה הנאמרת ונשמעת OF SCENE לבין התמונה – המילה המצולמת, המודגשת, הנמחקת – הפער בין הפונטים של המחשב הניתנים לשינוי ומחיקה לעומת המילים הקימות מאות שנים וההבדל בין הכתבים השונים – —
השימוש במילה. מילה שצריכה להיות מדוייקת – מילה שיש לה שורש, וביאור, ומשמעות בלשנית (חיפוש הערך "מצודה" במילון על כפל משמעויותיה מגן מחד ומלכודת מאידך, מילה כנתון עובדתי ומילה כבוראת עולם רגשי… מילה יכולה לכסות ומילה יכולה לגלות… למה חשוב לאוריאל, הבן, להאיר את עיני אמו לגבי האמת?
ועוד לא דיברנו על עקדת יצחק – על המבחן שעובר אברהם – האם יקריב את בנו
על מזבח האמונה? וודאי שיש חשיבות למחקר דווקא של התלמוד – קטונתי מלהבין את כל המשמעויות ובוודאי לא אחרי צפיה אחת ועם הידע המוגבל שלי אבל האין התלמוד עצמו מעין פרשנות של פרשנות לתנ"ך? ואם התנך הוא המקור והמשנה שניה לו – הרי התלמוד, לימוד, פלפולים, דיונים וויכוחים על קוצו של יוד – הרי לקוצו של יוד הקדיש האב את מחקרו…
השילוב המופלא בעיני בין צורה לתוכן, בין השפה הקולנועית על כל רבדיה הן במישור החזותי והן במישור השמיעתי, היכולת להעיר וויכוח אינטלקטואלי ופילוסופי יחד עם אירוניה עצמית , מחד, והפעלה רגשית של הצופה ברמה הבסיסית ביותר, מאידך – בעיני, סרט חובה.
יאיר,
אכן הרגשתי כמוך וכמו אחרים שיצאו נפעמים מהסרט. הסרט מכיל כל כך הרבה רבדים שאין ספק שהוא מושך לצפייה ביקורתית חוזרת ונשנית. מאמרך אכן חושף חלק מהרבדים וכמו שציינת, המשך יבוא.
רציתי להוסיף לדיון (או שמא ל"מדורה") את אותם רבדים שאני מצאתי בסרט. אני בהחלט שותף לרב הנושאיםשאתה ואחרים ציינתם, אך אני רואה גם בסרט אלמנטים של אלגוריה חתרנית למצבה הקיומי של המדינה.
ראשית לשם – "הערת שוליים". השם מתייחס לכך שכל גדולתו האקדמית של פרופ' שקולניק האב היא ככל הראה הערת שוליים שהופיעה לגביו בספרו של מורו ורבו. אך האם לא ניתן לראות בשם התייחסות לאלו הטוענים כי מדינת ישראל עשויה לההפך להערת שוליים בהיסטוריה?
נושא נוסף הוא מוטיב המצודה שהאב מזהה בהתגלות מטלטלת בדברי השבח לקבלת פרס ישראל שנכתבו שלא בידיעתו ע"י בנו. בסדרה (מבריקה יש לציין) של הבזקים קולנועיים נקשר המונח מצודה ל"מלכודת". האם אין בכך רמז למוטיב המצדה שהינו מרכיב מרכזי בקיום הישראלי?
הקטע האחרון, הסוריאליסטי כפי שצויין כבר, הינו החזרה הגנרלית לטקס פרס ישראל. פרופ' שקולניק האב מתבקש ב"כאילו" ללחוץ את ידי הנהגת המדינה – הנשיא, ראש הממשלה ויו"ר הכנסת. האם אין כאן התיחסות לנאום "ההנהגה החלולה" של הסופר דוד גרוסמן, לאחר מלחמת לבנון?
ואם בגרוסמן עסקינן, יותר מכל מרמזת לכך דמותו של יו"ר ועדת הפרס, פרופ' גרוסמן. הגיבור "הרע" כביכול של הסרט, אך שככל הנראה היחידי שאומר את האמת וחי לפיה.
ולסיום, האם אין הסצנה המהווה גם אתנחתה קומית בה מצטופפים כל חברי הועדה בחדר הצר על מידותיהם מתייחסת גם היא "למדינה הקטנה" והמיוזעת שבה כולנו מצטופפים?
לעניין המפגש עם האישה המסתורית:
נראה כי המפגש עם הגברת בספרייה פתח בפנינו צוהר לצד אנושי רך ולא מוכר למשפחתו של האב. הזדמנות נדירה לראות את האב מתענג על זוטות כמו שיחת חולין, אשה נאה ויום אביב בהיר. דווקא הסצינה הלא מפוענחת דיה מוסיפה לעומקה של הדמות והופכת אותה "עגולה" יותר.
אני לא התלהבתי מהסרט לצערי, הרגשתי שהוא מתחנף לצופים באופן כמעט וולגארי, הכל בו עובד וניטחן עד דק כדי שיהיה קל לבליעה. לא צחקתי איפה שכמעט ציוו עלי לצחוק ולא ממש הצלחתי להתרגש איפה שהמוזיקה ציוותה עלי להתרגש. יש בסרט כמה סצנות יפות ויש בו איזו אמת וכנות שמרחפות מעליו ומאוד מורגשות, אבל גם הרבה רגעים של משחק רע, רפליקות צפויות ומעל הכל- פסקול טרחני בטירוף!! לטעמי זה סרט מיושן, שנראה כאילו נעשה שנים לפני "בופור", יצירת המופת האמיתית של סידר
ראיתי היום את הסרט והוא מעולה. גם מעניין, גם חוויה אינטנקטואלית וגם קצת מגרד בקישקעס. גם הביקורת של יאיר רווה מעמיקה ומעניינת. אשרנו שסוף סוף בשנים האחרונות סרטים ישראלים הם מקור לגאוה ולא לבושה. מספר הערות שבכל זאת יש לי:
1. לא הבנתי את עניין החולצה האדומה.
2. האם הצעקה "אני פילולוג" בעודו לבוש בחולצה האדומה, היא חלום או מציאות?
3. צר לי בשביל עלמה זק שהדמות קטנה על כישוריה. אני מניח שזה מאילוצי זמן המסך, כמו העניין עם אי-פיתוח דמותו וסיפורו של הנכד.
4. בסצינת החזרה מהטקס של אוריאל, אני פחות שמתי לב לזויות הישרות ויותר התייחסתי לכך שהבן עוקף את האב בסיבוב.בהמשך חזרתו אל ביתו, האב נתקל בגרוסמן שמתעסק עם פח הזבל הירוק ורק אחרי שיצאתי מהסרט הבנתי את זה. הצתה מאוחרת…
5. בהיגיון הפנימי של הסרט, אוריאל שקולניק כלל לא זכאי לפרס ישראל, אלא להכרה תקשורתית וזה קצת הפריע לי.דהיינו, אל מול דמותו המנומקת והמורכבת של האב, שכתובה ומשוחקת ביסודיות, הבן זכה מסידר לטיפול יותר חפיפניקי.אולי זה נועד לעמוד על הבדלי הדורות עם אמירה שמדעי הרוח בישראל 2010 (הדור השלישי),שרויים בדלדול ורדידות יחסית לדור המייסדים והדור השני.
6. גרוסמן משוחק מעולה בידי מיכה לוינסון.(האם יש רמיזה לפרופסור אברהם גרוסמן? אני מקווה שלא) עם זאת, הוא מודיע כי יש בידיו מידע כביכול סודי על שקולניק. כאן היה חסר לי בום יותר גדול.
7. אני מקווה שהאכזריות שפורצת מסצנות מסוימות בסרט היא רק לצורך מכירת כרטיסים ולא מעידה על נפשו של סידר.
בכל מקרה,אני ממליץ לרוץ ולראות את הסרט.
מי שרוצה לפתור את הסרט מוזמן לשוב לראיון שנותן שקולניק בראבא ליובל שרף עבור עיתון הארץ, בסיום הוא ימצא עצמו לבושתו מעומת עם כל מה שאמר שם כדי לבא חשבון עם בנו.
בראיון זה הוא מציג את בנו קבל עם ועדה ככלי ריק, הממהר לחבר חרסים שאין ביניהם קשר זולת צבעם כדי להגיע לתוצאה המיוחלת (בשונה ממנו, האב ההופך בחרסים חזו והפך, משווה ומחפש ומוצא בהם את הזהה והשונה במשך זמן רב ובזה הוא מתגאה שזו גדולתו של המחקר.
אם נכליל את הנאמר לעיל על מהלך העיניינים בנוגע לפרס בו זכה האב, נראה שבסוגיה זו נהג האב, אליעזר כמנהגו של בנו להגדרתו, המילים המהדהדות בראשו (אותן לא שמענו בזמן אמת) מאותה שיחת טלפון ממשרד החינוך ושרת החינוך לא יכלו בשום תצריף או דרך להיות ממוענות כלפיו ובכל זאת הוא לא הפך בהן, לא בדק אותן אלא קיבל אותן כלשונן ומיהר להפיץ את הבשורה.
על כך עוד ניתן היה לפטור אותו לאור היותו טיפוס "אוטיסטי" למדי עם תקשורת מילולית איך לומר לא מבריקה בלשון המעטה.
אך אין שום דרך לפטור אותו כאשר מסתכלים על האופן בו התייחס למילה הכתובה בנושא, אם היה הופך ולו במעט במכתב נימוקי הועדה עליו התנוססה חתימת אויבו ויריבו היה מגלה מיד את הסתירות ואי ההתאמות בין תוכן המכתב הטרמינולוגיה שלו לחתום עליו. כפי שקורה לאחר סצינת ההמתנה לראיון הטלוויזיוני עם גקי לוי כשהוא נוטש את המקום ואץ מוטרד בחולצה האדומה (אין קשר לא לשמאל ולא להפועל) ונזכר שהוא לא מורה אלא פילולוג (ולמי ששאל אין זו מציאות, אלא נסיון למחות על המציאות ולתקנה בתת מודע של הגיבור) חוזר לעסוק במילה ולחקור אותה ואז לבושתו מבין את שכולנו כבר יודעים, שהפרס לא לו אלא לבנו.
והסיום גם אם חסר את הקתרזיס הרגשי המצופה ע"י הצופה הוא נכון חד ומדוייק, וכאן צודק תום בתיאור ההליכה אל הגרדום. יופי של סרט.
מצודה:
מוזכרת דווקא בדף ט' במסכת ברכות.
בנוסף, ונראה לי קשור, מצודה הינה משמעותה המקורית של המילה ציון.
גם אני חזרתי לא מזמן מהסרט, וגם עם הרבה שאלות לא פתוחות.
וכמו שציינו פה לפני, גם באולם שבו ראיתי את הסרט אנשים לא קמו כשהופיעו הכותרות, והיה צריך מישהו שיגיד בקול "נגמר הסרט, באמת, נגמר הסרט…" כדי שכולם יפנו אחד אל השני ויקומו על רגליהם.
הסוף קצת איננו מובן, דווקא משום שהוא כ"כ פתוח, הרבה שאלות צצו לי בסופו, כמו האם פרופ' אליעזר יודע שבנו היה אמור לזכות במקומו? מה היא האשה המסתורית מהספריה? ורואים את הצפיה לפגוש אותה, ז"א, שזו אינה הפעם הראשונה, מה קרה בסוף הם הנכד? לאיזה טיול הוא יצא? ומה הוא יעשה בחייו? וכמה באמת משפיע הקונפליקט הזה בין האב לבנו על האב והבן הראשונים?
וכן, גם על סצינת הסיום, איך נראו פניו של אוריאל כאשר אביו קיבל את הפרס? והאם פרופ' אליעזר בכלל מתאר לעצמו את גודל הקורבן שבנו הקריב עבורו?
ובכלל, איך האשה שומרת זאת בסוד? ולמה הוא מספר זאת לאמו אך לא לאשתו?
והאם זה רק אני, או ששמו של אוריאל בקושי מוזכר בסרט, אני זוכרת את הסצינה בישיבה במשרד שרת החינוך כאשר מסבירים ששניה שקולניק ושניהם מתחילים באות א' ושאלתי את עצמי "רגע, מה השם של הבן?".
חוץ מזה, הסרט הוא פשוט חוויה, לפני שנכנסתי חשבתי לעצמי "עוד סרט ישראלי… נו, טוב", אבל הוא הפתיע לחלוטין, הפסקול המצויין, הצילום הסוחף, התסריט הכתוב עד לדקדוק הקטן ביותר, העלילה הכ"כ קטנה וכ"כ גדולה, העריכה המופלאה. הכל ביחד.
ranch, לדעתי רוב השאלות שלך הן שאלות שהבמאי בכוונה רצה להשאיר פתוחות, מכיוון שהן פתוחות גם במשפחת שקולניק: איש לא יודע מי היא האשה מהספריה(חוץ מהאב, כמובן), איש לא יודע לאן הנכד הולך ומדוע, ובכלל: זו משפחה שבה אנשים נמנעים מלתקשר זה עם זה למעט כשמוכרחים, ולכן דברים רבים מדי נותרים סתומים עבורם. אבל זה מאוד ברור מהסרט שהאב יודע שהבן היה אמור לזכות במקומו.
ביקורת מאוד מעניינת, אבל התגובה שלי לכיפות היתה שונה משלך. נכון שאוריאל חובש כיפה, אבל חוץ מכך לא נראה שהוא דתי או אפילו מאמין. הוא לא מתפלל, בבית כנסת או בביתו, לא מניח תפילין, לא מברך. לא נראה שהדת או האמונה משחקות חלק משמעותי בחיים שלו. מה שמעלה את ההשערה שהוא חובש כיפה משום שזה מה שמצופה ממנו בחוג, בעוד שאליעזר בוחל בגינונים הללו, וכפי שאומרת אשתו של אוריאל, הולך עם האמת שלו אפילו כשמעקמים מולו את האף.
בתור צופה וגם בוגר קולנוע באונ' ת"א (שנה מעליך ומדובדבני, מר רווה), אני חייב לומר שזהו הסרט הישראלי הכי טוב שראיתי אי פעם!
מוסכם כי התסריט מבריק, מקורי, מורכב, ואדיר (בר אבא חולף על פני מצבה של פרופ' שנרצח וגם בר אבא בדרך ל"רציחתו שלו"), אך הבימוי, הבימוי הוא הדבר הנפלא בעיני בסרט. נדהמתי מאומץ הלב של סיידר להתמקד בפניו של בר אבא בפתיחת הסרט למשך דקות ארוכות. לא זכור לי תקדים כזה בקולנוע העולמי. הסצינה במשרד החינוך מבריקה, אך הייתי מתמקד בסצינה שבו הבן בא לדבר עם האב במרתף ואז מגישים לו כוס יין. הסצינה נפתחת בשוט קלוז אפ של כוס הייו, ואחד הנוכחים אומר לבן, ברך את האב, ואז נפתח הלונג שוט ואנו רואים את האב עם חבריו שותים לחיים. זהו מבנה קלאסי של פיתוח סצינה באמצעים קולנועיים שיוצרים הפתעה, ומעבירים סיפור באמצעות המבע הקולנועי. השילוב של המוזיקה בסרט הוא ממש במתכון של הקולנוע הקלאסי הישן, שבו המוזיקה מניעה את הסרט, ממש כמו בסרט אילם. לא עושים דברים כאלה יותר בקולנוע העולמי וכל הכבוד לסיידר על האומץ.
ומילה על בר אבא. מדבור במופע אדיר של השחקן הזה, ואני מצאתי דמיון לתפקידו הבלתי נשכח בנישואים פיקטיביים. כמו שם גם פה, הגיבור שמגלם בר אבא נכנס למלכודת בעולם שזר לו. בנישואים פיקטיביים בחברת הפלסתינים ופה בעולם הזוהר של התקשורת והכיבודים הזרים לו. בשני התפקידים גם הדמות מעבירה את עוצמתה באמצעים של פנטומימה כמעט. אי אפשר לשכוח את סצינת הסיום בנישואים פיקטיביים בו בר אבא כמו ילדו יושבים בכריעה כמו הפלסתינים ופה בסרט הסצינה המבריקה בה בראבא לוחץ ידיים דמיוניות של הנשיא וראש הממשלה.
הסצינה הזו כמו כל הסרט פשוט מעוררים השראה, וניכר שהתסריט והבימוי והמשחק נוצרו מתוך השראה כבירה, שאין למצוא כמוה עוד בקולנוע הישראלי או העולמי בכלל כיום.
ולסיום מילה על אורי קליין. אחרי שראיתי את הסרט התמלאתי זעם על המבקר הנ"ל, ואיבדתי כל אמון בחוות דעתו. גם להעליב בפרהסייה את סיידר וגם הביקורת שמעידה משום מה על קינאה ובורות קולנועית מהדהדת. ובראיון הנ"ל בעצם גם סיידר הוא קצת כמו בר אבא בסרט. הנה הוא קיבל פרס בקאן, אך הוא לא מסופק כי מישהו כמו קליין לא אוהב אותו. האם יתכן כי סיידר מרגיש שהפרס לא מוצדק כמו שחשב בר אבא?
והאם הבמאי המחונן הזה לא מבין שהוא חתום על יצירת מופת חד פעמית בתולדות הקולנוע הישראלי שהוא נאלץ להתגושש ולהעלב ממבקר מיושן?
בקיצור, סוף סוף קם לנו יוצר עילאי בקולנוע הישראלי. אני חושב שמאז אורי זוהר לא ניצנץ כזה יהלום אצלנו.
שימשיך כך!
יא סידי, ה' עמך
[נתבקשתי לכתוב עבודה אקדמית על סרטיך
ניתן יהיה לראות באתר – המושיע האקדמי
סיוע בכתיבת דוקטורטים, תזות, סמנריון
hamoshia@gmail.com
דומני, כי מש"לשמה" עברת ל"לא משמע".
איפכא מסתברא – (בניגוד להתלהבות הכללית) –
1. חוסר אמינות: עלילה מופרכת מציאות;
2. חוסר ייחודיות: אין שום דבר יהודי-ישראלי
אותו סרט יכול היה להיות על חוקרי הקוטב הצפוני או פיזיקה גרעינית בכל ארץ – על קנאות, שנאות יחסי אב-בן וכו'
3. חוץ מהאימרה מהתלמוד (בבלי, כתובות):
אין אב מתקנא בבנו ואין בנו מתקנא באביו"
לא היה שמץ של רמז או מונח תלמודי-מדרשי.
תיובתא סידי תיובתא.
4. גם היה מצופה כי הדמויות יאזכרו, ולו ברמז, מילה אוף רבע מדרש.
5. דווקא האישה עם הקוקו הלבן – מצאה חן בעיני; זו הברקה.
6. גפ פיטפוטי החוקרים בקוקטייל – היו במקומם. גם הסיום האניגמטי הותיר חידה וסוף ף סוף לא פתור. סידי עוד יתבגר, אך הוא רחוק רחוק מברגמן או טריפו, למשל
ומעל הכל:פרס קאן על התסריט הטוב ביותר
תמהני. תיקו: תשבי יבוא ויתרץ קושיות
יש בסרט רמזים רבים לתלמוד. אמנם לא ישירים–לא מדברים עליהם, אבל מי שמכיר את התלמוד, לא יכול שלא להרמז לסיפור "בגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" וגם לסיפור היחסים הדרמטיים בין רבי יוחנן וריש לקיש. הסיפור הראשון מבטיח לצופה כבר מההתחלה שטעות בשמו של אדם סופה להגמר בטרגדיה גדולה. הסיפור השני תורם רבות להבנת היחסים בין האב ובנו, מבטיח גם הוא, סוף טרגי, וגם משמש בסיס לסצינת החרב ובגדי הסייף.
טוב, אז אתמול ראיתי את הסרט והוא אכן סרט ענק שיש המון מה לומר עליו (בעיקר לחיוב).
כאן אני רוצה להשחיל רק הערה קטנה בעניין הכיפה (יאיר העלה את זה, זה עלה שוב בתגובות וגם חברים שאלו אותי על זה).
אני מניח שלא רואים את אוריאל מתפלל/מניח תפילין כי זה פשוט לא רלוונטי לסרט. ולגבי חוסר הכיפה של האב והכיפה הקטנה של הבן – זה פשוט מאוד אותנטי. רבים מהדור הישן של הפרופסורים מרחביה (בעיקר הייקים) לא הלכו עם כיפה למרות היותם שומרי מצוות ואילו דור הבנים (אוריאל) דווקא כן הולך עם כיפה. הדור השלישי כבר הולך עם כיפה קטנה מאוד או שהוריד את הכיפה לחלוטין, אבל שוב, זה פשוט לא הנושא של הסרט אלא רק עוד דוגמא למה שיאיר קרא "הדייקנות הפנאטית לעניינים שונים הקשורים לעולם האינטליגנציה הירושלמית". זה לכל היותר הערת שוליים (הייתי חייב).
כבוד לביקורת כה מעמיקה ואינטיליגנטית. אחרי שראיתי את הסרט קראתי את הביקורת של קליין, שאת דעתו אני מחשיב בד"כ, והתאכזבתי למדי (גם מהביקורת וגם מהעובדה שסידר כנראה נותן לו קצת הרבה יותר מדי כבוד). מבחינתי, ואני לא סטודנט לקולנוע סתם "אדם סביר" מהישוב, זה ללא ספק הסרט הישראלי הטוב ביותר שראיתי אי פעם מכל בחינה שהיא, ואחד הסרטים הטובים שראיתי בכלל. קצרה היריעה מלכתוב ולתאר את כל המורכבויות של הסרט הזה, כל השאלות שהוא מעלה, ואין לי מושג איך חשבת, מר רוה, להתחיל ולנתח את כל הסוגיות המועלות בסרט…אני צריך לראות אותו לפחות פעמיים נוספות לשם כך. משחק מדהים של אשכזי ושל ברבאבא; תסריט גאוני; מוזיקה מופלאה, שוטים אדירים- פשוט יצירת מופת בכל קנה מידה שהוא. לא יודע למה, אבל סצינות מסוימות מזכירות לי דווקא סרטים של גאי ריצ'י מבחינה חזותית. הלכתי לסרט ללא ציפיות כלשהן (לא התלהבתי כל כך מבופור), גם מפני שאני לא חובב נלהב של קולנוע ישראלי. כעת, אחרי צפייה בהתגנבות יחידים (המעולה לטעמי) של דובר ובמיוחד אחרי הסרט הזה אני מתחיל לשנות את דעתי על הקולנוע המקומי. אז, סחטיין, רוה, על ביקורת לעניין, וכל הכבוד לסידר על סרט גאוני. עכשיו יש לי ממנו ציפיות גבוהות…
בקורת נפלאה ומעמיקה- קודוס ליאיר רווה!
והערה: הסוף אינו מספק התרה עלילתית ובכך גדולתו.הוא משאיר אותך עם התהייה: האם שקולניק האב ייצא סוף סוף מאטימותו ו"יבריז" בטקס, כדי להיצמד לאמת שהיתה נר לרגליו כל חייו ובה בעת יתפייס עם בנו שהקריב את עצמו באומץ למענו?
או שייבחר בכבוד המדומה והריקני של הפרס וייאלץ לחיות עם השקר הזה עד שארית חייו?
ומה אתם הייתם עושים עם קונפליקט שכזה?
והפתרון של סידר: כל צופה ייבחר לעצמו סוף מתאים לסרט בהתאם לעולם ערכיו… גאוני!!!
רציתי להתייחס לנשים בסרט. כל כך בודדות. כל כך מאופקות. כל כך דואגות לשמור על הבית. המשחק של עליזה רוזן ושל עלמה זק מצויין.
הקונפליקטים בין האב לבן, מורכבים ומרתקים. יש הרבה מקום למחשבה על יחסי הורים ילדים.
הסרט מעלה שאלות רבות, ודווקא הסיום מותיר את הצופים עם טעם לבדוק ולחשוב עוד.
ממליצה בכל פה לרוץ ולצפות בסרט.
דברים שצדו את עיניי ואת אוזניי במהלך צפיה מרתקת (מזמן כבר לא ראיתי סרט כ"כ מעולה…)
1. פרופ' אוריאל מאבד את בגדיו ויוצא עירום לחפש תחליף לבגדים- מקבל משמעות מטאפורית הומוריסטית של "נתפס במערומיו", ערום מהכבוד שהוא כ"כ רודף (אולי רמז לבאות…) המסכה של הסיף ששם על פניו-אולי ה"מסכות" ש2 הדמויות העיקריות של הסרט חובשים על פניהם…
2. אישתו המדהימה של אוריאל שאומרת לו "אתה לא בוגד כי אתה פחדן, ולא נאמן. אביך לעומת זאת איש שהולך עם האמת שלו, אמיץ". וכמה תמונות אח"כ נראה האב הולך בשביל של עמק המצלבה וחולף על פני אנדרטה קטנה שעליה נאמר:" כאן נרצח פרופ'… בדרכולספריה הלאומית"- אליעזר ,שמן הסתם הכירו, ממשיך באומץ באותו המסלול שהולך כבר 30 שנה…
3. אוריאל בוחר לספר לאימו, ורק לה את הסוד הגדול בדבר פרס ישראל, ולא כפי שהיינו מצפים לאישתו (שנראה שממנה לא מסתיר דבר) למה? מס' תמונות קודם הוא אומר לאישתו (בקשר ליחסיו המעורערים עם הבן) "יש לך תפקיד אחד בבית הזה וגם אותו את מפילה עלי – להיות אמא". נראה שבמשפחת שקולניק השוביניסטית לאשה יש תפקיד אחד בלבד – להיות אמא!!! (מכילה, מבינה, לא נוקטת עמדה) סרט אדיר עם תובנות מדהימות. וגם אם יורשה לי "כיבוד הורים" בדיוק כפי שמצווים חז"ל : אפילו ישפילו אביו-עדיין חייב בכיבוד הורים
תוספת אחת למה שנאמר למעלה:
נראה שמעל הסרט הזה מרחפת בסופו של דבר האמירה הפשטנית-אך-נכונה, שכל אחד מוּנֵע מן הרצון לנכס לעצמו את מה שאין לו.
לעתים מה שאין לנו הוא אף תוצאה של בחירה. אפילו האישיות שלנו היא (לפחות בחלקה) עניין של בחירה. לא בכדי אנו הופכים לבורחים מעימותים, רודפי עימותים, רומנטיקנים, ציניקנים, וכו'.
אנו עומדים במידה רבה מאחוריי בחירתנו, ובכל זאת חסרים את אותו צד באישיות או בביוגרפיה שלנו שבכפייה או מתוך בחירה חסר לנו. לא ברור אם נדע להתמודד עם השלמת חסר זה, ובכל זאת אנו רוצים בכך.
שקולניק האב לא בכדי אינו פופולרי – הוא ברח מזה, אך הוא עורג אחר פופולריות זו במשך שנים; שקולניק הבן כמה שנים רבות מחכה לדמות אב שבה יוכל להתגאות ואליה יוכל להתחבר (יותר מ"מורה" מתוסכל), ועל אף שבכל אותה תקופה הוא בורח מאב זה, הוא נדלק מן האפשרות לשנות את הגורל ולהפוך את אביו למושא הגאווה והאהבה הנחשק. וגם…
וגם סידר עצמו עורג אחר מה שאין לו. אם הבחירות שלו מרצות קהל צופים ומבקרים גדול – אין זה במקרה, זוהי תוצאת רצף בחירות של הבמאי-תסריטאי; ובכל זאת סידר מעוניין בהכרה דווקא של מי שאינו מכיר בו, או אינו מכיר בו מספיק, דווקא בשל אותן בחירות.
זו בסופו של דבר באמת הפנטזיה הקלישאתית האולטימטיבית: מדוע שלא נוכל לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה?
לצערי…קשה היה להבין ולשמוע את העיברית.לי ,אומנם יש בעיית שמיעה, אך גם אנשים סביבי טענו שמאוד התאמצו לשמוע.כי
בחלק ניכבד של הסרט דיברו בלחש.
המישחק ניפלא.
הסרט קצת איטי לטעמי ןהדמויות אינן מפותחות מספיק.
גם מערכות היחסים אינן מפותחוןת.
לנשים בסרט לא ניתן הכבוד הראוי.
סרט מצויין ומרגש.
מוטיבים נוספים שעוד לא צויינו כאן שרציתי להזכיר הם:
– המעבר והכניסה בעמדות הבידוק של השומרים, מאוד מודגשות בכל כניסה ויציאה של שני הגיבורים. במיוחד של האב- כל הזמן הרצון להיכנס לחברה מסויימת, ולהתקבל. השומרים שמייצגים את הממסד כל כך מבדילים בינו לבין השאר (במיוחד בתחילת הסרט) ואליעזר לא יודע איך להגיב לזה. לבסוף כשהוא מקבל את הפרס הוא נכנס בצורה מכובדת מאין כמוה לבניין הטקס- השומרים מפנים את דרכם אליו, עושים לו כבוד, מזמינים אותו פנימה. אליעזר זכה בפרס ישראל והתקבל ע"י הממסד.
אלמנט נוסף, בהמשך למה שיאיר רוה כתב על התלמוד והתושבע שנמסרת ומועברת לדור לדור, זה הבחירה ב'טוביה החולב' ובמיוחד בשיר 'מסורת' שאליעזר מזמזם אח"כ באוטו, שמטריד את אוריאל.
ודבר אחרון ויפהפיה בעיני, בחזרות לטקס, שאליעזר נאלץ בכאילו לקבל את הפרס, בכאילו ללחוץ ידיים, בכאילו קוראים לו לבמה. הכל רק כמעט לא באמת אמיתי. מאוד נוקב וחזק.
סרט מצויין.
כתוצאה מאילוצים ותירוצים צפיתי רק אתמול בסרט. אך, אולי בכל זאת אזכה לתגובה.
ראשית, הסרט אדיר! הטוב שנעשה בארץ.
התסריט, המשחק, הסצינות הקטנות. הרבה כבר נאמר, ולכך לא אוסיף.
שאלה אחת לי בכל זאת:
ברור לכולנו כי שקולניק האב מגלה את האמת אודות הפרס. אך לי נראה כי הבן שתל בכוונה תחילה רמזים שיובילו את האב לכך. כלומר, הכל תוכנן וכוון על ידי הבן כדי לגרום לאב לחוש סוג של השפלה.
הבן "משחק" אותה אלטרואיסט, כשבעצם הוא מעוניין(!!!)ואף עושה הכל כדי שהאב יבין שהבן וויתר למענו. הבן מכוון למילות קוד שבוודאות יובילו את האב להכרה במה שקרה, ואין כאן מקריות לפיה האב רק בטעות "עלה" על האמת.
תאמרו לי בבקשה מה דעתכם, העניין טורד את מנוחתי.
הבמאי לחלוטין לטובת הבן. האב אליעזר שקולניק מתהדר בחתירה לאמת ובשם המטרה הלכאורה מקודשת הוא מוכן לוותר על עקרונות אנושיים כמו הקשר והיחס לבנו. אבל בסיום הסרט, כשמתבקש שבשם אותה אמת יוותר על הפרס שלא מיועד לו, הוא דווקא הולך עם הטיוח, כדי לא לוותר על הערך החשוב לו באמת- האגו, הכבוד העצמי! זו גם הסיבה שהתעקש להיות מכונה "מורה", כי המורה של בנו לא הכירה את המונח "פילולוג".
יצירת אומנות יפהפיה.
נהניתי לקרוא את הביקורת שלך יאיר. מאוד אהבתי את הסרט. אחד ההיבטים המרתקים בסרט היה מבחינתי המשחק רב המשמעות במוטיב החוזר של השגיאה. אין דבר שמפחיד את שקולניק האב יותר מעשיית שגיאה במחקר המדעי שלו. כפילולוג הוא מחויב לשים לב לפרטים הקטנים כי מהם לרוב צומחת השגיאה. סידר מלהטט נפלא עם המוטיב הזה של השגיאה. כבר בהתחלה שקולניק האב לא שם לב מדוע מונע ממנו המאבטח לחזור לאולם. כשהסיבה נחשפת (העדר הצמיד הכחול) שקולניק מזדעזע מכך שלא הבחין בצמידים על פרקי היד של משתתפי הטקס והמצלמה מבליטה את זה. מוטיב השגיאה מגיע לקראת סיום לקליימקס כאשר שקולניק האב מבין שהוא החמיץ את הפרטים המפלילים בשיחת הטלפון עם השרה. בזאת הוא נקלע לדילמה ערכית, או כפי שהציג זאת פרופ' גרוסמן לאוריאל "עם כל הביקורת שיש לי כלפיו, אביך אף פעם לא הכשיר טעות רק כי זה נוח"
סרט מעולה. תסריט מבריק, בימוי מבריק, משחק מעולה, עריכה מעולה, תענוג. מרתק, מטלטל ומעורר מחשבה. כל הכבוד סידר.
באחד הראיונות בטלויזיה, נשאל הבמאי יוסף סידר מתי יעשה סרט על עצמו. ואכן, “הערת" שוליים" המצויין הוא הסרט האישי ביותר של סידר. זאת גם יצירה אמיצה, בגלל שהשאלה המרכזית בסרט, זו המסתתרת מאחרי העריכה המדויקת והסיפור המעניין, היא כנראה אחד הדברים הנוגעים ביותר בנפשו של הבמאי.
בסרטים הקודמים עסק סידר במה שהוא היה בעבר. בתרבות בה גדל וממנה התנתק: בציונות הדתית (“ההסדר") והימנית (“מדורת השבט"), ובשירות הצבאי (“בופור"). הפעם בחר לעסוק בשני חוקרי תלמוד – אב ובנו. אך ההקשר האישי המתבקש, של אב שהוא פרופ´ לביולוגיה וזוכה פרס ישראל ובן העוסק בסיפור סיפורים הוא רק המעטה החיצוני, ההסוואה.
אליעזר שקולניק (שלמה בראבא) הוא חוקר טוב, יסודי וקפדן. כמו אפריים קישון ז"ל, כבר שנים שהוא מצפה לפרס ישראל. רגע לפני שהוא מפרסם את מחקרו רב השנים על התלמוד הירושלמי מגלה חברו תגלית שאולי הופכת את המחקר שלו לבלתי רלוונטי. ההכרה היחידה לה זכה, ובה הוא מתפאר, היא איזו הערת שוליים בספר של חוקר אחד. האם מה שהוא עושה שווה משהו? האם יזכה להערכה ציבורית? זו השאלה הקיומית שהוא שואל את עצמו, ובה הוא מתחבט יום יום. בנו, אוריאל שקולניק (ליאור אשכנזי), הוא לכאורה חוקר ידוע-שם. אך גם הוא זקוק להכרה: האם אביו מכבד את עבודתו? האם הוא רואה בו חוקר טוב או רק מספר סיפורים? את זה הוא יגלה, למרבה האירוניה, במאמר שנותן אביו לעיתון "הארץ".
במאמרה האישי והנוגע במוסף G של "גלובס" כותבת אשתו של הבמאי, ורד קלנר, על החוויה של חיים עם יוצר רגיש הזקוק גם להכרה: כיצד הוא מחכה להודעה מהנהלת הפסטיבל, האם הסרט התקבל. כיצד ביקורת אחת יכולה להביא אותו לדיכאון של חודשים ולחוסר יצירה. אלה חיים הדומים לנסיעה ברכבת הרים. לאחר שפסטיבל ברלין דחה את הסרט, כותבת קלנר, היה סידר בטוח כי "הסרט ימות. המקצוע ימות. הקריירה תמות. המועדון שהוא רק התחיל להרגיש בו בנוח זרק אותו כאילו הוא שיכור גס רוח שנחת במסיבה מעונבת".
גם אליעזר שקולניק מנסה להיכנס למועדון. הוא מוזמן לאירוע באקדמיה הלאומית למדעים, והשומר התקיף מסרב להכניס אותו. הוא מנסה להיכנס בכוח, ושוב נחסם. זמן רב עובר עד שהוא מגלה שלכל המוזמנים יש סרט כחול על פרק היד, ולו אין.
האם זה אותו מעבר שעושה סידר מהחברה הציונית-דתית אל החברה השמאלנית-האינטלקטואלית, של עיתון "הארץ", על מבקרי הקולנוע שלו? אל הראיון עם מבקר הקולנוע של העיתון, אורי קליין, הגיע סידר כשהוא מצויד ברשמקול. לא במקרה הזכיר קליין את מכשירי ההקלטה שלו ושל הבמאי, שהרי מכשיר כזה מוזכר גם בסרט. הוא מצולם מספר פעמים במהלך הראיון שנותן אליעזר שקולניק על עצמו ועל בנו לעיתונאית "הארץ". סידר מבקש לא לדון בסרט אלא בביקורת של המבקר על סרטיו. קליין נדהם. במה שניתן לכנות "החמצת חייו" הוא אינו מצליח להבין שסידר דווקא כן בא לדבר איתו על הסרט. לא על הצילום והעריכה והפסקול והדמויות אלא על הנושא האמיתי שלו.
“בשלב מסוים במפגש ציין סידר שמה שקורה בו (בראיון) מזכיר את מה שקורה ב"הערת שוליים", סרטו החדש. אני מנסה להבין איך בדיוק ולא לגמרי מצליח". סידר מדבר איתו על ההכרה. על כמה אכפת לו שמבקרים יאהבו את סרטיו. והוא אומר לו עוד שביצירת הסרט הוא לוקח סיכון – ומהו סיכון גדול יותר אם לא חשיפת מה שאולי הוא הדבר החשוב לו ביותר – וקליין אינו מבין. במקום להמשיך את הראיון ולחקור את צפונות ליבו של היוצר הוא בוחר לבזותו. על הקשר שמציע סידר בין הראיון ובין הסרט הוא כותב: “האם, כאשר סידר אומר שיש משהו במפגש שמזכיר את "הערת שוליים", הוא גם האב שתובע ממני מחויבות ותעוזה רבות יותר וגם הבן שמלין על כך שאני לא מכבד ואוהב אותו מספיק? אם כן, הרי זה הופך אותי גם לאב וגם לבן". אתה לא האב ולא הבן, קליין. אתה שומר הסף.
בפאנל משותף בועידת הנשיא עם אביו, פרופ´ חיים סידר, אמר הבן: "יש לי תסביך נחיתות לגבי מה שאבי עושה, כי אני חושב שמה שהוא עושה הוא חשוב ומה שאני עושה זה בידור". על כך אמר האב: “אני רוצה לתקן את הטעות. המדע עומד על רעיונות, ולא רק רעיונות מדעיים. ולפעמים לוקח שנים ומאות כדי לפתח רעיון, והדבר נכון לגבי רעיונות על החברה ופילוסופיה ואתיקה ומוסר, ולכן אני חושב שיוסף תורם הרבה לחברה".
זו תשובת האב לשאלה הקיומית של הבן, וזה הדבר שעושה את הסרט לכל כך אוניברסלי, ולכל כך אישי בעבור כל אחד מאיתנו. שהרי כולנו שואלים את עצמנו האם נזכה להטביע חותם – ולו כהערת שוליים – על דפי ההיסטוריה.
אז גם למי שנדמה היה לו שהסרט נגמר דקה מוקדם מדי, הגיע אקורד הסיום אמש, בטקס האוסקר. חבל שזה נגמר בלי פרס. לפחות שפילברג אמר מילים טובות.
בקושי ראיתי התיחסות משווה בין שקולניק הבן לבין פרו' גרוסמן. הרי, לענ"ד, גרוסמן הוא הרשע הגדול של הסרט. אפילו אם באמת היה מאמין שהפרס לא אמור להגיע לאליעזר שקולניק, מה הקטע של לדרוש משקולניק הבן לעולם לא להיות מועמד לפרס ישראל? בזה הוא הרי קובר אותו חי? השאלה עצמה אם פרס ישראל ראוי שינתן על תרומה מדעית גרידא או שיש לקחת בחשבון גם את אישיות החוקר -תלויה ועומדת.
סרט נדיר תסריט גאוני המון שאלות לא פתורות, הסרט הזה של סידר הוא מבחינת את עלית על כולנה | לפחות עד עכשיו.
נשבע לכם שחכיתי עד שיעלמו השקופיות שמסיימות את הסרט ולו רק לראות שקורה בכל זאת משהו בסוף. אולי שחלק מהעריכה המעט ילדותית עם הפופאפס שלא מתאימות לז'אנר| חיכיתי למשהו שישאיר חותם חזק יותר מפולו ספוט כחול מפחיד על פניו של בראבא.
סידר הוא אחד מטובי בניה של התעשיה
אין מחלוקת | לא בבלי ולא בירושלמי…
לפעמים צריך לחכות (ל)שבועות כדי לראות יצירת מופת. הסרט הישראלי הטוב ביותר שראיתי בשנים האחרונות.
ניסחת זו היטב:
"וכך הוא הסרט: כל מה שקטן וחסר חשיבות הוא הדבר הכי דרמטי ומהפך עולמות שקורה לגיבורים ולחייהם."
הוכחה: הצטרפו אליי לצפיה אתמול באמצע הסרט עוד אנשים וביקשו לדעת מה קרה עד כה. ניסיתי להתחיל להסביר אבל היו כל כך הרבה פרטים וניואנסים שפשוט הפסקתי להסביר ואמרתי להם לצפות ודי. וגם הם התמגנטו לעריכה המופלאה.
כמי שעובדת עם חברי אקדמיה ידעתי להבחין בסרט בניואנסים רבים שקשורים לחיי היומיום במוסדות אקדמיים. סרט חד ומדוייק על כל רבדיו.