05 יוני 2011 | 13:05 ~ 30 תגובות | תגובות פייסבוק

בעניין העניין ההוא בין יוסף סידר לאורי קליין ב”גלריה”

בקרב לא מעט ממכריי העוסקים בתקשורת ו/או בקולנוע, הטקסט של אורי קליין ב”גלריה” של יום שישי על פגישתו עם יוסף סידר היה שיחת היום בשלושת הימים האחרונים. הדעות היו חצויות: היו כאלה שחשבו שאסור היה לסידר לעשות את זה, ואחרים שהריעו לו על שעשה את זה. אבל מעניין יותר: רוב מוחלט של אנשים שדיברתי איתם ושלא קשורים לעולם הקולנוע/תקשורת לא הבינו בכלל מה הטקסט הזה עושה בעיתון. הוא פשוט לחלוטין לא עניין אותם ונראה להם טרחני וזניח. בעיניי זה היה רגע מכונן: בכיר במאי הקולנוע בישראל כרגע מנסה להעיר את בכיר מבקרי הקולנוע בישראל מתרדמתו.

הצטברו לי כמה וכמה דברים להגיד על כל הזה.

א. האם יוסף סידר היה צריך לעשות את זה? ובכן, לדעתי, חד משמעית כן. אבל אני חושב שהאופן שבו הוא עשה את זה הקטין את מה שהיה יכול להיות רגע מכונן בהרבה בתולדות יחסי ביקורת-יוצרים בקולנוע הישראלי.

למעשה, השאלה הראשונה צריכה היתה להיות האם היה על קליין להסכים לראיין את סידר (או לעורכיו בכלל להציע לו את הראיון). כזכור, קליין כתב עוד בקאן על “הערת שוליים” שהסרט טרחני. מכאן, שכל ראיון של קליין עם סידר יבוא מראש ממקום של שליליות, של ניגוח, של אי אהדה. לדעתי, ראיונות על אמנות – להבדיל מתחקירים נוקבים על עוולות, שאמורים להיות עימותיים – צריכים לבוא ממקום של הערכה. המראיין – בין אם הוא מבקר או כתב מגזין – מעריך את עבודת האמן ורוצה להעמיק בה. ראיונות שבאים ממקום של אדישות או אנטגוניזם לא רק שאינם נעימים לקריאה, הם לא יספקו שום תובנה אמיתית (השוו, למשל, את הראיון שערכה גבי בר-חיים עם בראבא ב”7 לילות” באותו יום. לא רק שבר-חיים הגיעה מאוד נלהבת מהמפגש, נדמה שהיה ביניהם קליק ושהיא פשוט נהנתה מכל רגע. זה גם הופך את הכתבה למאוד קריאה, אבל גם הוציא מבראבא מונולוגים פשוט פנטסטיים. חלקם, אגב, שופכים בדיעבד אור גם על פרשת קליין-סידר. עוד נגיע לזה).

אבל לסידר משהו ישב על הבטן והוא רצה לפרוק אותו. אני חושב שזה לא מקרי שהוא בחר דווקא בסרט הזה כדי לפרוק את זה. זה סרט שבו סידר, אם אני מנתח אותו נכון (את הסרט ואת יוצרו) בא לפרוק. אנחנו כל הזמן מדברים על אבא של סידר והממסד האקדמי, אבל זה למעשה סרט על החיפוש אחר הכרה והערכה וכבוד. ושבסופו של דבר, כולם זקוקים לה. ועם הסרט הזה, סידר מרגיש מספיק בטוח כדי לבוא לבכיר מבקרי הקולנוע בארץ ולהגיד לו: “תגיד, מה הקטע שלך איתי?”.

אלא ש… מכיוון שסידר ידע כבר מה קליין חושב על סרטו, היחצנית שלו היתה צריכה להגיד להם לא. יש מספיק כתבי תרבות שמראיינים במאים במוסף ובגלריה. לא רק קליין. וקוראי “הארץ” החמיצו הזדמנות לקרוא ראיון עם אחד הבמאים המצליחים כרגע בארץ, שיחטט קצת במקומות שבהם האוטוביוגרפיה פוגשת את ההשראה, כפי שנוהגים בראיונות מסוג אלה.

אבל אני בטוח שאם אותה יחצנית היתה מציעה לעורכת “גלריה” שבעוד מספר שבועות סידר ישמח לשבת לשיחה עם קליין – שיחה שתוקלט ותתומלל ותוצג כשיחה בין השניים – ולדבר איתו על יוצרים ומבקרים. אני די משוכנע שקליין ועורכיו היה מסכימים. אם זה היה קורה בעוד חודש, נגיד, אפשר היה כבר להכתיר את “הערת שוליים” כלהיט או כפלופ, ולדבר גם על האספקט הזה: לא רק המבקר מול היוצר, אלא בעיקר המבקר מול הקהל.

מהלך כזה היה עובד טוב יותר. גם היינו מקבלים את הראיון הסטנדרטי, וגם דבריו של סידר היו נשמעים. כרגע יש טקסט של מבקר שבעיקר מביע פליאה על כך שמישהו בכלל קורא אותו.

ב. על מה הזעם של סידר? קליין כותב שסידר התעצבן עליו בגלל שמה שהוא כתב על הסרט מקאן מהווה מבחינתו של סידר ספוילר “שערורייתי” לסרט. קראתי מה שקליין כתב, ואני קצת תמה על סידר. זה ספוילר? קצת ציער אותי לחשוב שסידר חושב שכל חוויית הצפייה בסרט הכה מדוקדק שלו מונחת על הידיעה לגבי איזשהו פרט עלילתי שמגיע (אם אני זוכר נכון) לפני מחצית הסרט. זה לא ספוילר, זה הסרט עצמו. ולמעשה, ביני ובין עצמי, שורת התקציר של קליין לסרט מעניקה לו כמות רבה של דרמה וקונפליקט, ולכן ההפקה היתה צריכה לדעתי להשתמש בה ולא לבקש להסתיר מהלכי עלילה (יש לומר: “הערת שוליים” הוא סרט מרובה מאוד בפרטים, אבל יש בו למעשה רק שלושה מהלכי עלילה גדולים). אבל כמו בכל ריב בין בני זוג, די ברור שה”ספוילר” הוא רק מה שגרם להתפרצות, אבל יש שם מטען רגשי שנבנה כבר תקופה ממושכת שרק חיפש סיבה לפורקן. חבל רק שסידר לא חיכה עוד חודש.

ג. הטעות של סידר. קליין כותב שסידר טען נגדו שהוא מעדיף צורה על פני תוכן. מה?! זה מה שסידר באמת חושב? שקליין מעדיף צורה על פני תוכן? ושזה באמת הפער ביניהן כי סידר הוא במאי של “תוכן על פני צורה”? הו, הזעם העביר אותו על דעתו.

הלוואי שקליין היה מבקר שמעדיף צורה על פני תוכן. הלוואי והיה לנו בארץ מבקר פורמליסטי, כזה שמנתח סרטים רק על פי התחביר הקולנועי/הצורני ולא המילולי. זה יהיה כה מרענן. קליין, כמו רוב המקרים, מנתח סיפורים ודמויות בלבד. כמו רוב המבקרים בני דורו הוא מוסיף לביקורת גם ניתוח פוליטי/חברתי על השקפת העולם הניבטת מהסרט. באופן ייחודי לו, אבל שנהיה כבר די מיושן לטעמי, הוא מרבה לעסוק באלמנטים הפסיכואנליטיים של העלילה והדמויות, שריד ללימודי הקולנוע שלו בניו יורק. אתם מזהים כשהוא עובר למוד הפסיכואנליטי בביקורת שלו כשהוא מכניס את הצירוף “אבות סימבוליים”. גישה הפסיכואנליטית לביקורת קולנוע, המשולבת בגישה מגדרית, היתה אופיינית לעולם האקדמיה הניו יורקי באמצע שנות השבעים, אז למד קליין קולנוע בניו יורק.

ד. אז מה רצה סידר מקליין? אם אני מבין נכון, ובהחה שאני לא משליך פנימה את תחושותיי האישיות, סידר לא רק בא לסגור חשבון לגבי עצמו, אלא לגבי דור שלם של קולנוענים. הוא חוזר מקאן, שם קיבל ביקורות מצוינות, פרס, רכישה על ידי תאגיד סוני, וזאת אחרי שסרטו הקודם הביא 300 אלף צופים והיה מועמד לאוסקר, ואחרי כל התשואות האלה יש רק אדם אחד שנותר חמוץ אליו: אורי קליין. כולם מריעים לסידר, חוץ מקליין. (זו כמובן לא המציאות ממש, אבל באופן ציורי כך הייתי מתאר את מה שנראית לי התחושה של סידר). וסידר לא לבד. כמה וכמה מאנשים שדיברו איתי בסוף השבוע תיארו מצב דומה: הקולנוע הישראלי נמצא במצב אדיר בשנים האחרונות מבחינת קל מקומי, הפצה בינלאומית ופסטיבלים בכירים, ורק אורי קליין לא מרוצה. קודם כל, בואו נבין מה הסאבטקסט של התחושה הזאת: שלשיטתם אורי קליין הוא המבקר החשוב ביותר בארץ, בעיתון החשוב ביותר בארץ. כי גם שניצר סולד מרוב הסרטים הישראליים, אבל איכשהו – בין אם זה בגלל העיתון בו שניצר כותב או המקום שביקורת הקולנוע תופסת ב”מעריב” – אין לו אותה השפעה.

זו בעיה עקבית עם קליין שאני כותב עליה מדי פעם כאן גם, בהשתאות. איך יתכן שהאיש הזה מחמיץ את הקולנוע הפנטסטי שנעשה כאן והוא לא מרוצה ממנו. מה הסיבה לכך? זה לא יכול להיות סתם טעם. אני משכנע שבדיפדוף אקראי של חודש אחורה תמצאו את קליין מחמיא לסרט קליל וזניח יותר מ”הערת שוליים”. ואולי זה שוב עניין “האבות הסמליים”: קליין, כאב סמלי של קולנועני ישראל, פשוט מחמיר איתם ומקפיד עליהם יותר מאשר עם הפושטקים האחרים בשכונה (הסרטים האמריקאיים), אבל זו דרכו להגיד “אני אוהב אותך” (ולראיה: אחרי כל הכתישה של “הערת שוליים” ביום שישי, הוא נתן לסרט 3.5 כוכבים ב”עכבר העיר”, ציון שמעיד דווקא על חיבה גדולה).

ויש כנראה משהו שקשור בהבדל בין “שלנו” ו”שלהם”. אתן דוגמה. הנה קטע של קליין מהטקסט שלו על “הערת שוליים”: “מהי, למשל, מהות היחסים בין שקולניק הבן לאשתו (עלמה זק)? למה הוא מתכוון, למשל, כאשר הוא אומר לאשתו את המשפט הקשה שיש לה תפקיד אחד למלא והוא תפקיד האמא במשפחה – יש להם בן יוצא צבא שעדיין מחפש את עצמו – והיא לא ממלאת אותו? ייתכן שלמשפט הזה יש משמעות רבה לסידר, אך בגלל האופן שבו הוצגו היחסים בין שקולניק הבן לאשתו עד לאותו רגע, המשמעות אינה מתחוורת לצופים.”

אלה מאותם רגעים שבהם נדמה לי שקליין מיתמם. או לחילופין שהוא דורש מהקולנוענים בארץ דבר שהוא לא מבקש מקולנוענים זרים. אם, למשל, האחים דארדן היו משאירים איזשהו אלמנט מרומז, מתואר בצורה עקיפה ומעודנת, באנדר-סטייטמנט, מציגים מערכת יחסים באמצעות לא יותר מליכסון מבט, יש לי תחושה שקליין היה מריע לאיפוק, לטיפול האינטליגנטי שלא עסוק בפירוש-יתר, לאופן המעודן שבו הם נוגעים בסוגיות גדולות באמצעים מרומזים בלבד, מבלי להאכיל אותנו בכפית. דומני שהוא לעיתים דורש מהבמאים הישראליים שיאכילו אותנו בכפית.

כתבתי את זה בעבר: אני לא יכול שלא לחשוד שבמבקרי הדור של קליין (נותרו והוא שניצר אחרונים, לא?) כמי שפשוט לא סומכים על היוצרים הישראליים. שמשפט שנותר תלוי באוויר הוא עבורם עדות לטעות, לחיפוף, לאי הקפדה, בשעה שאותו משפט אצל יוצר נערץ מחו”ל היה נתפס כשיאו של תחכום. כל כך הרבה פעמים קראתי אצל קליין את המשפט “אני לא בטוח שהוא בעצמו מודע ל…”, שרומז לכך שלדעתו של המבקר חלק מההישגים, או הכשלונות, בסרט יצאו בפוקס, ושאילולא המבקר איש לא היה שם לב אליהם, כולל הבמאי עצמו. זה המקום שבו קליין, לדעתי, עדיין נאחז בקולנוע ישראלי עתיק יומין, ולא שם לב למה שקורה כאן, שהיוצרים הפועלים בארץ הם מהאמנים החכמים, המדויקים, הבקיאים והמנוסחים ביותר שיש לעולם להציע.

אני חושב שקליין מיתמם כשהוא כותב על מערכת היחסים בין ליאור אשכנזי ועלמה זק, כי נראה לי שהיא היתה כל כך ברורה, במעט מאוד הסצינות שביניהם, ושהיא עוברת התפתחות ברורה למדי: מהתכרבלות משותפת על הספה במרפסת, ועד לשינה במיטות נפרדות, ממש כמו אביו ואמו. אבל קליין דורש דווקא מהיוצרים הישראליים שיגידו עוד, שיבארו את זה שאינו דורש בירור. נדמה לי גם שאני יודע למה: קליין הוא גם מרצה באוניברסיטה, ויש סיכוי שלא מעט מהבמאים האלה היו תלמידיו. ומרצה אכן דורש מתלמידיו בעבודות סוף השנה שיכתבו בצורה ברורה את המשמעות, כדי לברר האם הם הבינו מה נלמד ומה צפו. אבל אמן אינו סטודנט באוניברסיטה יותר, הוא משאיר דברים פרומים ומרומזים, גם כדי להפעיל את צופים שיודעים להשלים לבד, ובעיקר כי לא צריך יותר. כל מי שאי פעם חי, היה בזוגיות, שוחח עם הוריו, יודע מה קורה בין לבין, גם בלי שנקבל סיפור רקע על מי היא דקלה שקולניק ומאיזה בית ומשפחה היא הגיעה ואיך היא והבן הכירו.

לכן, יש מסר שאני רוצה להעביר לקליין, רק כדי לכייל את ציפיותיו: כשאני מביט בעולם הקולנוע הבינלאומי, כפי שהצטייר בעיניי בשנים האחרונות עד לפסטיבל קאן האחרון, אני רוצה לרשום פור דה רקורד שבעיניי (ולדעתי, לא רק בעיניי) יוסף סידר הוא כרגע במאי בינלאומי יותר חשוב מהאחים דארדן. אני רוצה שזה יהיה כתוב ומנצח ומתועד וברור. ואגב, אני חושב שמישראל גם ארי פולמן כרגע הוא בעל מוניטין עולמיים גדולים יותר משל האחים דארדן. או לפחות לטעמי, ולפי סרגל הקולנוע שלי.

ד. מי לא רוצה שיאהבו אותו? זה מצחיק שהמפגש הזה קרה לבסוף בין סידר וקליין. מתוך שאני מכיר את שניהם היכרות שטחית בלבד, דווקא יש לי תחושה שמשהו באופי של שניהם די דומה. שניהם מעין ג’נטלמנים אנגליים קרירים ומרוחקים. הייתם מצפים שדווקא ארי פולמן או שמי זרחין, יוצרים עם טמפרמנט אחר לגמרי, הם אלה שיתנפלו מתישהו על קליין. אבל כבר די מזמן אני מרגיש שיש משהו שעולמם של במאים שקצת מזכיר שחקנים: אלה ואלה פשוט חיים כדי לקבל תשומת לב, ותשואות. ההבדל הוא שבמאים על פי רוב לא כל כך אקסהביציוניסטיים כמו שחקנים. בראבא בראיון ב”7 לילות” אומר את זה מפורשות. הוא רוצה שכולם יאהבו אותו ולכן הוא יעשה המון רעש ויהיה מאוד אנרגטי כדי להשיג את התשואות. אצל במאים זה כנראה דומה, רק האמצעים שונים.

לעומתם, מבקרים רוצים שאף אחד, אף פעם, לא יאהב אותם. סידר טעה בכך שהוא דרש מקליין – ובעקיפין מכל המבקרים – שיהיו יותר כמו במאים. זו בקשה ממש לא הגיונית. יש מקום לדון בפערים שבין מבקרים ויוצרים, יש לדון לשאול מה האחריות של המבקר, יש לדון לתהות מה בכלל אכפת ליוצר מה המבקר חושב עליו, והאם – אחרי כל כך הרבה הישגים ופרסים ותשואות, להיפגע מדעתו של מבקר אחד מעידה שאולי הבעיה אינה דווקא אצל המבקר אלא אצל זה שדורש שכולם יאהבו אותו (אני מכיר כמה וכמה יוצרים: כשכולם אוהבים אותם הם נכנסים לסרטים על כך שהם עשו סרט רדוד ובינוני שכולם אוהבים, וכשלא כולן אוהבים אותם הם נטרפים דווקא מהביקורות השליליות ולא שמים לב לכל הביקורות החיוביות). אבל מבקר בסופו של דבר נותר צופה אחד. לפעמים פשוט עם מגאפון קצת יותר חזק משל שאר הצופים.

לכן, אני חושב שהגיע הזמן שאפתח סדנה “יוצרים ומבקרים: לקראת חיים של הרמוניה”, שקודם כל תלמד במאים “איך מתנהגים עם מבקרים”, ואז לדעת איך לקרוא ביקורת.

או כמו שאמר לי פעם קולנוען: “אני מסכים עם כל מילה שאתה כותב, חוץ מכשאתה כותב על סרטיי”.

================

תזכורת: אני מנתח את הביקורת של אורי קליין על “לבנון”.

נושאים: בשוטף

30 תגובות ל - “בעניין העניין ההוא בין יוסף סידר לאורי קליין ב”גלריה””

  1. אנדריי 5 יוני 2011 ב - 13:39 קישור ישיר

    הייתי נותן קרדיט לסידר. לדעתי הוא יכול לחיות עם הביקורת הלא מפרגנת של קליין. יש לו כנגד ארון פרסים ענק ומיליון מבקרים חשובים לא פחות שחושבים דברים נפלאים על הסרט שלו.
    אני לא חושב שסידר לא יושן בלילה בגלל הביקורת של אורי קליין. נראה לי שזה פשוט רגע שבו הוא מוכן להגיד את האמת שלו ישירות בפנים לקליין.
    לדעתי הגיע הזמן כבר.
    להגדיר אותו כמבקר קולנוע הכי חשוב בעיתון הכי חשוב, זה משפט לא נכון. ומתנשא ושחצני. {כלומר מי שחושב כך…}
    ונשאלת השאלה : למה אדם אחד כמו קליין זוכה לתהודה גדולה כל כך? אני באמת לא מבין למה. אז יש לו כמה תובנות חכמות על קולנוע, נו.

    ודבר נוסף, מסכים איתך לגמרי לגמרי שביקורת והעמקה בסרט צריכה לבוא ממקום של הערכה ליצירה. {ראה טריפו-היצ’קוק} רק כך אפשר להיות במצב מוחלט של למידה.
    אני שמח, יאיר, שאתה משתדל לדבוק בזה. זה הרבה יותר מראוי.

  2. איתן 5 יוני 2011 ב - 13:53 קישור ישיר

    אני קצת ממהר, אז כמה הערות קצרות:

    1. לא מסכים איתך שהיח”צנית היתה צריכה למנוע את הראיון הזה. הראיון הזה עשה פרסום אדיר לסרט. ולגבי קליין עצמו: כשהייתי ילד הייתי קורא “ידיעות אחרונות”. כבר אז הפריע לי כשקראתי ראיונות-ג’אנקטים מתלקקים עם כל מיני כוכבים הוליוודים, ואז בצד, בבוקסה קטנה, גיליתי שהסרט שלכבודו התכנסנו בעצם לא מי יודע מה. זאת צביעות בעיניי. קליין לא כיסח את “הערת שוליים”. הוא יצא מסויג. זה לא אותו הדבר. וכשהדעה הביקורתית כבר ידועה, אפשר לנהל שיח אמיתי, ולא צבוע. אבל סידר הרגיש נפגע מגוף העבודה של קליין כלפיו, והוא השתמש בהזדמנות הזו לפרוק את שעל ליבו. זה יצא קצת ילדותי, אבל גם נוגע ללב.

    2.”צורה על פני תוכן” – אני מסכים עם מה שכתבת, אבל ספיציפית לגבי “הערת שוליים” – מכיוון שהסגנון הקולנועי בסרט נוכח יותר מכרגיל, ולהרגשתי (וכנראה גם להרגשת קליין) משהו שם לא עובד, לכן באה ההערה על הסגנון של “הערת שוליים”.

    3. ולגבי אורי קליין וקולנוע ישראלי באופן כללי – זה נושא למאמר שלם, אבל רק אזכיר שרק לפני כמה חודשים קליין הגדיר את “התגנבות יחידים” של קוסשוילי כנקודת מפנה חשובה בתולדות הקולנוע הישראלי, כך שהוא לא עיוור לגמרי לקולנוע הישראלי העכשווי.

    4. אה…כן. סידר חשוב יותר מהדארדנים? אני חושב שנסחפת. סידר במאי טוב מאוד. משובח אפילו. אבל יש לו עוד כברת דרך ללכת. ארי פולמן אולי, בגלל החדשנות והתעוזה שלו (נראה מה יקרה עם “הקונגרס”. אם הכל ילך לפי התכנית, פולמן יהיה באוסקרים ב-2013, ויקבל את החותמת הסופית לכך).

  3. רון 5 יוני 2011 ב - 13:54 קישור ישיר

    טקסט מופלא ומכונן, יאיר
    אי-דיוק דיוק אחד לגבי קליין:
    להזכירך קליין הילל ושיבח את “התגנבות יחידים”, יצירת מופת שרק אתה והוא זיהיתם את גדולתה. הוא אף הגדיר את הסרט “יצירת מפתח בקולנוע הישראלי”, ובצדק.

  4. הש"ג 5 יוני 2011 ב - 13:55 קישור ישיר

    הבעיה ההתחלתית של הגישה של סידר לטעמי היא “גניבת הזמן” של המבקר, שבסופו של דבר באמת לא חייב לו כלום. להונות אותו להגיע למין מפגש התחשבנות שכזה – זה קצת מגוחך ולא מנומס, בלי קשר למערכת היחסים ביניהם. מה גם שאני מניח כפי שנכתב כאן שקליין היה נענה למפגש כזה לו היה מתבקש. הקרירות שרוכש קליין לרב הסרטים הישראלים (למרות שהיו גם כאלו שזכו לתשבוחות אצלו פה ושם) היא תחושה ביקורתית יותר כלפי יצירה מקומית שמלווה, לדעתי, גם רבים מהצופים הישראלים וקליין נוהג, בניגוד לרבים מהמבקרים הישראלים, לנמק כל שלב בביקורת שלו. אז כל שנותר זה לקבלה או לדחותה ולהניח לו לעשות את עבודתו נאמנה – עבודה שאינה מיועדת כמובן לשרת את סידר או כל במאי אחר, אלא את הקוראים של הארץ.

  5. hamlet 5 יוני 2011 ב - 14:06 קישור ישיר

    BORING

  6. רוני 5 יוני 2011 ב - 14:16 קישור ישיר

    איזה ניתוח מרתק ומעמיק של סיטואציה נפיצה. אבל החלק הכי חשוב נמצא בהתחלה – יש ספק בנחיצות הפרסום של המפגש כי זה לא מעניין את הציבור. ואם כבר, קליין יצא כל כך קטן וקטנוני מכל הסיפור הזה. אתה לא יכול לצפות מכל העולם להכיל ביקורת ואז להתמודד איתה בצורה כל כך קטנונית וילדותית בעצמך.

  7. גיא 5 יוני 2011 ב - 14:28 קישור ישיר

    אני לא כל כך מבין את רוח האנטי קליין שמנשבת בימים האחרונים. אני מצאתי את כתבתו מרתקת. חשבתי שאם הפרטים כפי שהם מופיעים בכתבתו הם אכן נכונים, נוצרת דמות מאוד מעניינת (ובעייתית) ליוסף סידר- דמות שכמי שאינו מכיר אותו, החלה להיבנות בתאור המרגש של אשתו על המסע לקאן שהתפרסם בגלובס לפני זמן מה.
    קליין עצמו כתב טקסט בו ניתן בברור לראות את ההשפעה של הארוע עליו. טקסט אישי מאוד של מי שהדור הצעיר אוהב לנגח כבר שנים (זוכרים לפני למעלה מעשור את אתר האינטרנט הנבזי די, אודי, די?). קליין הוא מבקר הקולנוע המועדף עליי (בלי כוונה להעליב). אני אוהב את הביקורות שלו ואת הטורים שלו. אני מניח שגם הוא רואה איך כולם פותחים בלוגים ומתחילים ליצוק משמעות אחרת למונח “מבקר קולנוע” אבל הוא אכן נשאר מבקר במובן הישן ודבק בדרך בה הוא רואה ומנתח את הקולנוע כל חייו. אני באופן אישי שמח מאוד בכך.
    לגבי הכתבה, נראה לי הגיוני שמי שעבר אמבוש על ידי מי שהוא מכנה הקולנוען המעוטר בישראל, ירגיש כי התייחסו אליו בבריונות וינסה להשתמש בכלי היחידי שיש לו.
    והערה קטנה – בנוסף ל”התגנבות יחידים” קליין אהב גם את “כלבת”.

  8. (יובל) 5 יוני 2011 ב - 15:43 קישור ישיר

    קליין גם אהב את “וסרמיל”, “שנת אפס”, “עטאש” ועוד.

  9. עופר ליברגל 5 יוני 2011 ב - 15:47 קישור ישיר

    אני לא חושב שיש טעם בלאורך רשימת מכולת על איזה סרטים קליין אהב/לא אהב, בייחוד במכיוון שהביקורת של קליין לעולם לא מתמצא במידת הערכה בסרט ,אלא מתמקדת בדברים שקליין אהב או לא אהב ובניסיון שלו להבין את כוונת היוצר ולספק פשרנות אישית לסרט. לכן אני מוצא את הביקורת שלו מרתקות ומועילות. ביקורת עניינית על הסרט, המאירה בו צדדים אחרים גם אם היא מבקרת איכות של חלקים מן הסרט (והביקורות של קליין על סרטיו של סידר היו כאלה) היא בעיניי עדיפה מביקורת מהללת שלא נכנסת לניתוח היצירה. קליין מרבה לכתוב על הקולנוע הישראליבצורה עניינית, תוך שהוא מעניק חשיפה גם לדברים שהוא פחות אוהב. לדעתי, לא ניתן להכריח אף מבקר (או אף אדם) לאהוב יצירה מסוימת.
    עושה רושם כי סידר נפגע אישית מדברים כאלו או אחרים שכתב או אמר קליין, אבל הדרך בה הוא בחר, התקפה לא מתוכננת במקום הנועד לראיון עיתונאי, לא הייתה ראויה. כאשר הדבר נעשה בפגישה פנים מול פנים לא מדובר בניסיון לערער משהו בביקורת הקולנוע הישראלית, אלא במתקפה אישית. הדיון של סידר וקליין מעלה הרבה סוגיות מעניינות אך מן הטקסט כפי שפורסם עולה כי הרגשות הובילו למצב של חוסר הבנה הדדי בנקודת מסוימות.
    אני לחלוטין לא מסכים עם איתן לגבי היעילות השיווקית של המהלך: הסרט גם ככה מדובר מאוד, במצב כזה, פרסום שלילי הוא אכן פרסום שלילי. לא שאני חושב שזה יכול לפגוע בסרט בקופות, אבל זה בהחלט יכול לפגוע בו בפרסי אופיר.

  10. X 5 יוני 2011 ב - 16:09 קישור ישיר

    איך, למען השם, אתה אומר שקליין מפספס את מה שקורה כאן? ומה באמת קורה כאן? נעשים יותר סרטים, ברמה טכנית גבוהה, חלקם הקטן מצויין, אבל רובם הם בסדר. במקרה הטוב. האם הוא חייב לאהוב ולפרגן לכל סרט ישראלי? ואתה כן מפרגן לכל סרט ישראלי?

  11. מאיה 5 יוני 2011 ב - 17:06 קישור ישיר

    TEAM KLEIN

  12. דובי 5 יוני 2011 ב - 17:29 קישור ישיר

    בסופו של עניין ודיון, קליין הפעם צודק, מה לעשות, סידר במאי שבלוני ומשעמם. גם אם טכנית הוא כביכול טוב, הסרטים שלו הם הכי מיינסטרים בעולם, ולגבי ההשוואה עם האחים דרדן: נו ברצינות…..

  13. פ.ניטשה 5 יוני 2011 ב - 17:49 קישור ישיר

    ‘לכל עם צביעות משלו, והוא רואה אותה כמידותיו הטובות. את המיטב שבך אינך מכיר – אינך יכול להכיר’

    אני מציע לכולfם להכנס לפרופורציות.
    קליין – מבקר משכיל מן הלבנט.
    סידר -קולנוען פסואודו-אמריקני בעל כישורים צורניים וז’אנריים מובהקים.

  14. אורי בן-דב 5 יוני 2011 ב - 18:40 קישור ישיר

    אפשר להכנס לשאלה עם קליין צודק בעניין סידר (אני למשל ממש לא חושב שסידר במאי מבריק – אני חושב שמדורת השבט גרוע ובופור מפוספס נוראות. ובכל זאת אלך לראות את הערת שוליים בתקווה למאסטר-פיס), אפשר להתווכח עם קליין טועה לגבי הקולנוע הישראלי או לא. אבל האמת היא שזה פשוט לא חשוב.
    מה שחשוב זה שלרגע נחשפת נפשו של יוצר מול נפשו של מבקר. קליין (בכנות ובערמומיות שהולכות זו לצד זו בצורה משוכללת ומבריקה) מעניק לנו פרשנות לצילום רנטגן נפשי. זה מאיר את מהותו של יוצר ומהותה של היצירה עצמה (בלי קשר לישראל, ואפילו בלי קשר לקולנוע).
    לכן זה טקסט חזק מאוד, שמי שלא מצליח להתעלות מעבר לעיסוק המקומי-אישי בו עלול לפספס אותו לחלוטין (ואז לתהות את התהיה האווילית “מה הוא עושה בעתון?”).
    היום אצל קרן נויבך איבגי קרא טקסט סיני עתיק ומבריק ששורתו התחתונה: אם אנחנו מתווכחים, אין שום מצב שבו נפגש. והוא הוסיף – זה בסדר. לא כולם חייבים לאהוב אותי (מרתק היה לשמוע את איבגי מדבר על שוויון הנפש שלו מול בקורת. האם זה מקור בכח שלו, שהפך אותו לענק ואת בראבא המוכשר לא פחות אך המפחד מחוסר אהבה להחמצה?)
    יש מקום לדעות שונות. אין מקום לויכוח. זה נכון לגבי קליין וסידר. זה נכון לגבי קליין ולגביך, יאיר. אני חייב להגיד שחלק מההערות שלך כאן היו כמעט מתחת לחגורה ורמזו יותר מפעם אחת שקליין מיושן מאוד וזקן (או לפחות בקורתיו כאלה). בעיני זה היה מיותר, כמו שמיותר לנתח באופן כמעט פסיכולוגי את עמדת המבקר כמבולבלת בעמדת המרצה (והנה – פסלת את קליין ויצאת פסיכולוגיסט בעצמך).
    זה לא חשוב.
    אתה אוהב את זה. הוא לא אוהב את זה. מעניין לשמוע אותו, מעניין לשמוע אותך. אין טעם לשים את שניכם בחדר אחד ולראות מי ינצח, ממש כמו שלא היה טעם לסידר לחשוב שמספיק להושיב אותו ואת קליין בחדר אחג, ושהוא יטיח בקליין בקורת (שחלקה ממש לא עניינית) והמבקר פתאום יבין והכל ישתנה והוא יתאהב בסידר וביצירתו.
    אז עם מה נשארנו? עם יוצר מעוטר ורב תהילה שחוזר לאיש אחד שכותב בעתון ותולה עליו את כל מצוקותיו ואי הנחת שלו. זה מרתק לקריאה במובן הנפשי, גם אם לא נעים.
    סידר חותר לזה שכולם יאהבו אותו למרות שזה לא אפשרי. לבודהא היה לזה שם: דוקהה. אי הנחת הבסיסית, נחלת כולנו, הבור ללא התחתית: אנחנו רוצים את מה שאין לנו, ולא רוצים את מה שיש לנו.
    מדהים שגם ברגע הנפלא הזה בחיים של סידר, הוא כל כך רוצה את מה שאין לו.

    ==================

    רוה לאורי: אני חייב להבהיר כאן משהו חשוב – אין לי שום טענה נגד גילו של אורי קליין, ואני לא חושב שאי פעם ציינתי משהו הקשור לגיל. למעשה, ככל שחולפים הימים נראה לי שהמרחק ביני ובין דורו כבר לא כזה גדול, זה כבר לא מאבק של “הצעיר” נגד “המבוגר”. וגם אין לי שום בעיה עם קליין כמבקר – אני משבח אותו כשהוא מרתק בעיניי, ומקניט כשאני חושב אחרת ממנו. פשוט כי הוא המבקר הכי עקבי, והכי פעיל והכי מנוסח והכי מנומק. והוא המבקר שמקבל מהעיתון שלו את נפח ההתבטאות הכי רחב. יש לי רק נקודת מחלוקת אחת מאוד בסיסית איתו שהיא חלקה אידיאולוגית וחלקה פשוט נובעת מהבדלי טעם: אני חושב שקורה בישראל דבר מה מופלא מבחינה קולנועית בשנים האחרונות, אבל אני גם מרגיש שאם הייתי מקבל את כל המידע הקולנועי שלי אך ורק מ”הארץ” לא הייתי מודע לזה. אני חושב שקליין מחמיץ את מה שקורה כאן. לא משנה מאיזו סיבה, ואין לי מושג למה הוא לא נלהב. אותי זה מצער נורא. הטקסט הנ”ל הוא מבחינתי סוג של המשך לדיון שהתחלתי קודם עם הביקורת הנורא צוננת (בעיני) של קליין על “לבנון”. אולי הוא פשוט לא אוהב סרטים מצולמים יפה שזוכים בפרסים בפסטיבלים זרים.

  15. ג'רונימו 5 יוני 2011 ב - 19:24 קישור ישיר

    1.האחים דרדאן זכו פעמיים בפרס הגדול בפסטיבל קאן. הם היו מועמדים שם חמש פעמים. איך לעזאזל סידר יותר חשוב מהם?
    נראה לי שהשתן של סידר עלה לרווה לראש.
    2. הטענות של סידר נגד קליין מגוחכות: אם זה ה”ספוילדר” או עם זה צורה מול תוכן, או הדרישה המוזרה כי המבקר יאהב אותו בכל תנאי. מה שכן, מדובר בתרגיל מבריק ביחסי ציבור.
    3. לא לחינם מעדיף סידר “תוכן” על “צורה”. הסרטים שלו אכן חסרי צורה (לא ראיתי את האחרון, אמנם, אבל אם הוא בעצמו אומר…), בניגוד לפולמן או מעוז שמבאים לשולחן משהו רענן וחדש מבחינה סגנונית, סידר הוא לגמרי “אוברייטד”.
    4. ההטפלות הקבועה של רווה לגילו של קליין ולתואר האקדמי מאוניברסיטת ניו יורק מריחים קצת מקנאת סופרים. לא יפה לנטוש כך קולגה בשדה הקרב.
    5. אנחנו לא באמת רוצים גל של ביקורות קולנוע ניאו פורמליסטיות ויבשושיות בנוסח בורדוול, רק משום שזו האופנה האקדמית האחרונה בארץ.

  16. במאי קולנוע 5 יוני 2011 ב - 20:22 קישור ישיר

    אורי קליין (האולד סקול) ויאיר רווה (הניו אייג’) הם מבקרי קולנוע מלומדים ובעלי השפעה, ואין לי ספק שיש להם גם אינטגריטי. אני מאמין להם, ואני מרגיש את האמת שלהם בכתיבתם. אבל בואו לא נשכח שזו האמת הפרטית שלהם. נכון שיש להם יותר ידע ורקע ויכולת לפרק את הסרט למרכיביו, לנתח מבנה דרמאטי או לנסח תובנות (ברוב המקרים הרבה יותר טוב מהיוצר עצמו). אבל שלא כמו בבית משפט, אין כאן אמת ושקר, נכון או לא נכון – והיוצר לא עומד אצלם על דוכן הנאשמים. כי כשמדובר ביצירת אמנות, השורה התחתונה היא: נגע בי או לא נגע בי. וכל אחד בנוי אחרת. על הערת שוליים קראתי ביקורת טובה בלוס אנג’לס טיימס וביקורת רעה בהוליווד רפורטר. אז מה חושבים באל.איי על הסרט של סידר? מה אני יכול ללמוד מזה? כלום. היו ביקורות שלך, יאיר, שמעבר לזה שהסכמתי עם כל מילה – אתה גם עזרת לי לנסח את התובנות/התחושות שהיו לי. והיו ביקורות, לא פחות רהוטות, מנומקות ומהוקצעות, שאמרתי לעצמי – אני לא מבין מה הוא ראה שם?! מה ריגש אותו?! ממה הוא מתמוגג?! אגב, לזכותך יאמר שהביקורת שלך תמיד נותרת בתחומי הרלוונטי, כלומר – לא תבקר סרט על זה שהוא לא פוליטי, אם היוצר בחר להיות לא פוליטי – דבר שהרבה מבקרי קולנוע בארץ חוטאים בו (זה כמו לקחת ציור של ים ולקטול אותו כי הוא לא יער). אבל לעצם העניין – כבמאי (גם לא פחות טוב מהאחים דרדן) אני לא חושב שיש לי זכות לטעון משהו כלפי מבקרי. אין בסיס ואין מקום לטענות על טעם אישי. אחד אוהב את הסטק שלו מדיום. השני ‘וול-דאן’. והשלישי בכלל צמחוני. ואין גם שום צורך במערכת יחסים. שהבמאים יביימו, המבקרים יבקרו, הקהל ידמע ויצחק והשטיחים ישפריצו אדום.

  17. א.ו 5 יוני 2011 ב - 22:02 קישור ישיר

    אני רק רוצה לומר שאני לא מסכים לעניין הספוילר: הרגע בו הצופה מבין, או מתחיל להבין, שהפרס הוענק לאדם הלא נכון, הוא חלק די מרכזי מחוויית הצפיה של הסרט, גם אם הוא מתרחש במחציתו. בכלל, עצם העובדה שהסרט נותן דגש רב כל כך לעניין הפרס, זה גם משהו שהצופה מתחיל להבין רק החל ממחצית הסרט.
    קליין לקח את החווייה הזאת, בין אם היא חווייה מוצלחת ובין אם לאו, מצופים רבים, וכן, זה ספוילר.

    בכלל, אני חושב שמבקרים רבים כותבים ספוילרים כדי להראות קצת “עליונות” – מעין התנשאות כזאת על הצופים, כיודעי סוד, או אולי התנשאות על יוצר הסרט – של הנה, הרסנו לך. אולי זה מה שהרגיז את סידר. ואולי זאת התנשאות מסוג שלישי: משהו כמו, לנו המבקרים המתוחכמים, אכפת מדברים מתוחכמים כמו זוויות צילום, תאורה ומטאפורות, ולכן לא נורא אם נקלקל דברים פשוטים כמו סתם הנאה ממתח בעלילה.

    איזה סוג של התנשאות הניע את קליין?

  18. X 5 יוני 2011 ב - 22:50 קישור ישיר

    פשוט לא מצליח להבין איך אתה חושב שקליין ו”הארץ” מפספסים את “מה שקורה בקולנוע הישראלי”. זה העיתון היחיד ששולח כתבים לראיונות מעניינים עם יוצרים על הסט (בניגוד לסתם יחצ) והיחיד שמשקיע בראיונות עומק עם אנשי מפתח בתעשייה, ברמה של יותר מרכילות או יציאה מהארון. אז אורי קליין לא אוהב כל סרט שזוכה בפרס חשוב. ביג דיל. גם אתה לא אוהב כל סרט. זה הופך אותך לפחות מחובר למה שקורה?
    אם “הארץ” היה המקור היחיד להבנת מה שקורה בקולנוע בארץ, הייתי מקבל תמונה מלאה הרבה יותר ממה שמקבל קורא “ידיעות” או “פנאי פלוס”.

  19. אורון 5 יוני 2011 ב - 22:55 קישור ישיר

    אני רוצה להתייחס שניה למה שאנשים קוראים לו “תרגיל מבריק ביחסי ציבור”, או כל סוג אחר של אמירה שרואה בטקסט של קליין בגלריה כאיזה פרסום נפלא לסרט. תגידו, אתם רציניים? זה סרט שמדברים עליו חודשיים לפני, שהוציא טיזר-טריילרים (נדיר במחוזותינו), שהריץ ימבה הקרנות טרום בכורה בכל הארץ, שזכה בפרס התסריט בפאקינג פסטיבל קאן ושיוצא עם המון ביקורות (מכל מיני סוגים) ביום עלייתו לאקרנים. כתבה צהובה במהותה (או לחילופין מחקר אנתרופולוגי מרתק, לבחירתכם) זה מה שהסרט הזה צריך? זה פרסום אדיר ותרגיל ביחסי ציבור? עם הביקורת הקוטלת-אך-מנומקת שיש אחריו? הפיכת העסק לאיזה פולמוס ברנז’אי שמעניין מספר מצומצם של אנשים, בטח פחות מראיון רגיל? אין יחצנית בעולם שתסכים אתכם.
    הייתי בטוח שיהיה לי מה להגיד על העניין עצמו, אבל נראה לי שלקרוא את הדעות של אנשים על הפרשייה יותר מעניין, מה שאומר הרבה על הטקסט.

    מה שכן, תודה לבעל הבית על ההפנייה לדיון על “הערת שוליים” ב”סריטה”. הבלוג מסמיק…

  20. אלבר 5 יוני 2011 ב - 23:37 קישור ישיר

    יאיר.
    א. אני לא מסכים איתך שראיון עם יוצר צריך לבוא מתוך הערכה (או סלידה). כמו שכתבת על ההליכה המהוססת שלך לשודדי הקריביים, ראיון עם יוצר צריך לבוא מתוך אכפתיות לתחום, שזה בכלל לא אותו דבר כמו הערכה. זה נחמד כשאפשר להרגיש בהתלהבות של המראיין, אבל זה רק סוג אחד של ראיון, ולא היחידי שטוב.

    ג. אני חושב שקיימת מידה מסוימת של ציפיות גבוהות יותר מיוצרים ישראלים לעומת זרים, אבל במקביל גם יש מידה מסוימת של הנחה שרבים נותנים ליוצרים ישראלים – כי הביצה פה קטנה, כי התעשייה קטנה ומתקשה, כי השפה היא שלנו והחומרים הם משלנו (למשל החיבה שלך, שאותי תמיד מרגיזה, להתעסקות בחומרים יהודיים דתיים). אני יותר מעריך מבקר שמרגיש שהוא שומר על ריחוק מסוים מאשר מבקר שמרגיש שהוא עושה הנחות.

    הנקודה הכי מעניינת מבחינתי במה שכתבת היא על הנרמז. לרוב קשה לדעת אם מה שנרמז אכן נרמז בכוונה או שפוספס. כיוון שסרט הוא לרוב יצירה מורכבת, אני נוטה להניח שמה שנרמז, נרמז בכוונה, אבל כשאני רואה סרט שנותן לי תחושות של בינוניות, של רשלנות (לא מכוונת, שגם זה אפשר לטעון הרי, שהרשלנות מכוונת), של עצלנות, אז אני גם נוטה לחשוד בו שהנרמז הוא כנראה מפוספס ולא היד הפתאום עדינה של היוצר. אני חושב שבמידה רבה זאת שאלה שהתשובה לה מגיעה קודם כל מתחושה שאתה יוצא איתה מהסרט. נהנית? התרגשת? אז הסרט עבד מבחינתך וכנראה שזה בזכות יד מכוון. לא עבד עליך הסרט? כנראה שזה בגלל שהוא לא עושה את העבודה כמו שצריך. ועל בסיס התחושה המאוד סובייקטיבית תולים אחרי זה תילי פרשנויות. מבקר טוב, כמוך וכמו אורי קליין, יודע להפריד בין התחושות האישיות, הגם שהם חשובות ותמיד צובעות את הביקורת, לבין ביקורת יותר עניינית, טכנית, רעיונית. וכן, גם פסיכולוגיסטית ושכלתנית.

  21. יוני ב 6 יוני 2011 ב - 0:32 קישור ישיר

    ושוב, קשה לי אפילו לגשת לתוכן דבריו של סידר מכיוון שהתוכן הזה נעטף בצורה כל כך מרתיחה. איך קליין הסכים לשבת ולו דקה על ספסל נאשמים מאולתר איפשהו באלנבי רק אלוהים יודע, ואותו אלוהים יודע גם שיש דרך לעשות דברים, יש צורה, וסידר בחר בשגויה מכולן. בעיני היה אפילו משהו אלים בסיטואציה כפי שקליין מתאר אותה, מגיע למה שנדמה לו כראיון ומוצא את עצמו במארב מתוכנן היטב וממודר ממנו עד אותו הרגע. וכן, יאיר, טקסט נהדר ונכון. עובדת ההתחרפנות של סידר מזה שהוא זוכה לתשואות מכל העולם אבל לא ממר קליין מהווה מראה השתקפות מרתקת לעלילת הסרט המוצלח שלו, והלוואי ירבו פולמוסים מעניינים ורלוונטיים כאלה (אבל לפי כללי הגינות מינימליים, אמוציות משתוללות או לא).

  22. איתמר 6 יוני 2011 ב - 7:57 קישור ישיר

    קשה לי להבין את התגובה שלך בנוגע לקליין והניסיון שלך להצדיק את סידר, אבל יש לי תחושה שאני יודע מה המקור לכך. כמו בסרט של סידר, זה כנראה סוג של מאבק בין אבות לבנים. נדמה לי שהבעיה הגדולה ביותר היא שהקולנוענים הישראלים פונקו בעשור האחרון, בעיקר בזכות ביקורות מלטפות שקיבלו על סרטים בעייתיים ברובם – מסחריים, מצופים צלופן, נטולי אמירה משמעותית. ברגע שמישהו מעז לדקור סיכה בבלון הם נהפכים לתוקפנים. מובן שאם הוא מייצג בעיניהם את הדור הישן אז הכעס שלהם גדול פי כמה. רוב הסרטים הישראליים שהופקו בעשור האחרון רעים, בינוניים או סתם מכעיסים. הם זוכים באהדת הביקורת ובפרסים מעבר לים דווקא משום שהיוצרים בישראל למדו ליצור את האריזה הנכונה, כמו בארצות הברית, ובדרך זנחו את התוכן

  23. בונד ג בונד 6 יוני 2011 ב - 7:59 קישור ישיר

    טרם ראיתי את הסרט ואין לי מושג על מה יצא קצפו של סידר, אך בעיני כל פרט עלילתי על סרט יכול להוות ספויילר.
    *
    אישית, אני מעדיף להימנע ככל הניתן מהיחשפות לפרטים על סרט בטרם צפייתי בו – אינני קורא כתבות או ביקורות על הסרט ואני מנסה לא לצפות בטרייילרים (בקולנוע אני מסיט את מבטי לא פעם). תמיד אראה סרטים של במאים שאני מעריך וכאלה שהדיבור הכללי עליהם חיובי (נגיד, ציון בעגבניות רקובות, בלי לקרוא את המבקרים).
    *
    בימינו, אדם נחשף ליותר מדי פרטים על סרט בטרם הצפייה: ספויילרים מכל עבר (ביקורות בעיתונים, אינטרנט וכו’) וטריילרים שמסגירים, במקרים רבים, עלילה שלמה, עם סצינות נבחרות שהיו יכולות להפתיע ולרגש בזמן אמת (ובמקום להיות מופתע, אתה יושב ויודע מה יהיה בעוד רגע כי זה היה בטריילר…).
    *
    גילוי הסיפור תוך כדי צפייה זה הדבר. בסרטים טובים בהם העלילה נבנית ומתגלה ההפתעה וההנאה מובטחות.

  24. אלכס קלוד 6 יוני 2011 ב - 10:03 קישור ישיר

    ראשית, אם כבר ברשימת ההישגים של קולנוע הישראלי עסקינן, חסר לי באופן בולט איזכור של “לבנון” של שמוליק מעוז. גם סרט וגם הכבוד (אריה הזהב)בהחלט נימנים עם ההישגים הראשיים של התעשיעה שלנו, ומשום מה הוא נעלם לחלוטין בפוסט הנ”ל.

    לגבי הנושא של הפוסט. ביקורות של אורי קליין והרבה אחרים מושטתות על נקודות מבט וכלי ביקורת, של המאה הקודמת. המצוינות של הקולנוע הישראלי נובעת מרעיונות חדשניים יותר ויותר. מעוז, סידר, פולמן ואחרים מצליחים להתנער מהקבעון השיטתי של שפה זו, ולכן הם מצליחים למשוך תשומת לב בכל העולם וגם בארה”ב שם ה”קיבעון” מקושר עם למעלה מ-80 אחוז של התוצאות.
    במסגרת עבודתי אני צופה בלא מעט סרטי “אינדי”. גם שם אני רואה לא מעט הברקות שמעוררות חשיבה מחדש של סיגנון וביצוע. משום מה (בינתיים)רוב היתרונות אלה לא פורצים, ואני משאר שברוב המקרים זוהי תוצאה של תיקצוב בלתי הולם. בודדים (סיון למשל) הצליחו להתעלות מעל ההגבלה וזאת גם בזכות צוותים שהיו מוכנים לתרום איברים לטובת היצירה.
    יש אין ספור דרכים לספר סיפור ו/ או להשרות אוירה. כל הדרכים כשרות. אומן טוב מחפש את הדרכים החדשניים, הפורצים, המפתעים. לא פעם כשאני קורא ביקורות, אני מבין שלרוב המבקרים בכלי תקשורת הישראליים אין את הכלים והיכולת להתמודד עם הפן האחר של דרכי הביטוי.
    אבל, כפי שאני נוהג לומר במצבים כאלה, המבקר הינו רק עוד פנים בקהל, רק עוד דיעה.

  25. קלינג 6 יוני 2011 ב - 10:04 קישור ישיר

    יש פעמיים סעיף ד’

  26. אליה 6 יוני 2011 ב - 18:49 קישור ישיר

    יאיר, שוב שלום… סתם נקודה למחשבה- שקשורה בנושא דיאלוג טוב שעולה מתוך כל הדיון הזה:
    פתאום נזכרתי שהשם של הקורס שלימדת אותי בשפיגל היה ‘קולנוע אמריקאי עצמאי’- וזה מצחיק אותי – כי עכשיו שאני לומדת פה בניו יורק, זו כמעט קללה לרצות לעשות קולנוע אמריקאי עצמאי. אצלינו בבית ספר בקולומביה- מחנכים אותנו טוב טוב שלעשות כל סרט אחר [ היום , לפחות] מקומדיה לבני הנוער זו חוצפה ממדרגה ראשונה ובבגידה במשקיעים שלנו – כי אין כסף מספיק בשום דבר אחר. יש לנו בישראל, עם כל התקציבים המצומצמים, פריבילגיה שאין בהרבה מקומות בעולם – אנחנו נבחנים ביכולת שלנו לחדש ולהציע דרכים אחרים של עשיה– זה לא אומר שמותר לנו לזלזל במסורות הוותיקות – להיפך – אנחנו צריכים להכיר אותן כל כך טוב כדי שנוכל לצמח את הקונטקסטים המסוימים שאנחנו רוצים מתוך שליטה במה אנחנו עושים לקהל שלנו בזה שאנחנו מגישים לו את החומר באופן שונה ממה שהוא מצפה לו – אני חשה שהרבה מתוך החדשנות שקוראת פה לפעמים – לא תמיד – ‘לבנון’ ו’וואלס’ הם סרטים שעושים דרך אוטונומית מדהימה וצליחים לשלב סגנון ועלילה בצורה החריפה ביותר גם ביחס לקולנוע העולמי]. הדבר השני שיש לנו זו ההשפעה הכמעט שווה של קולנוע אירופאי ואסייתי – או בכלל עולמי לזה האמריקאי- מה שנותן לנו פרספקטיבה כל כך הרבה יותר רחבה למה – יכול לעבוד כשבארצות הברית המחשבה כל כך דוגמתית שממש קשה להציג למפיקים עלילה שלא עובדת לפי המבנה האריסטוטאלי השחוק. והכי חשוב, זה שהמעורבות הפוליטית והחברתית של הישראלי הממוצע ובפרט סטודנט לקולנוע, והקונטקסט התרבותי והחוויתי שלנו עולה פי אלפי מונים על רב האנשים בני גילנו בעולם, ואנחנו חייבים לראות ולהשתמש בזה כבנכס. התרבות שלנו, בגלל המוטיב המעט אנרכי של המדינה היקרה שלנו, מאפשר לנו להיות מנותקי הקשרים  שבארצות אחרות מאוד קשה לראות מעבר אליהן. עומק החוויות האישיות שלנו, זה לא סוד, עם כל הצבא והאינטנסיביות של החיים פה נותן לנו מרחב פעולה הרבה יותר רחב, והדיאלוג אני מבטיחה לכם עם כל סטודנט בארץ כל כך הרבה יותר מעניין ממה שאני חווה פה. יש לאנשים, כמו שהייתה לי, אני מודה, פנטזיה שבחו”ל יותר טוב. אני מתגעגעת אנושות לבהירות המחשבה ולפרלורליזם של שדירות רוטשילד. אין כמעט מקומות בעולם שזה קיים- אולי ברלין, ברצלונה
    אמסטרדם. תל אביב לגמרי על המפה. ואולי הדובדבן על הקצפת, זה הסוריאליזם של החיים שלנו, הפלפל הזה, המפגש הכי ישיר, עם כל הבעיתיות שבדבר בין מזרח ומער, החום והקרבה האישית האמיתית, עם השאיפה לאינטלקט ולקדמה- ואיזושהי חתירה שאין לה אח ורע לאותנטיות ולדוגרי– שאנחנו חייבים לייצא את זה ככסף סחיר- ולא את הסיסמאות השמאלניות השחוקות שאנחנו מוכרים לקרנות הצרפתיות כדי לקבל את הכסף, בלי שאנחנו לוקחים אחריות עד הסוף שאנחנו נותנים את קולנו לכוח מושחת [ אל תטעו, אני מניחה שאני גם שמאלנית – אני רק לא חושבת שהשמאלנות שלנו עומדת בקנה אחד עם השמאלנות האירופאית שיש בה גם מרכיבים אנטי ישראלים לא רציונלים כדרך לא להסתכל על הבעיות הפנימיות במדינות שלהם] – אני חושבת שלזה קליין התייחס כשהוא דיבר באותו כנס – ולכן מקוממת אותי ההשתלחות של סידר — אנחנו לא ננצח את האמריקאים בפרודקשן ווליו, וחבל לבזבז על זה את האנרגיה – סידר הולך על בטוח ועושה מה שטוב לכיס שלו – אני לא בטוחה שהסיבות האלו הביאו אותי לפחות לעשות קולנוע – כל אחד יעשה מה שבשבילו הוא בא!

  27. אליה 6 יוני 2011 ב - 18:53 קישור ישיר

    אופס – נשמט לו משפט – אינאל אבי המאק בעברית! ובאותה הזדמנות סליחה על האורך – נגעתם לי בנקודות…
    אני חשה שהרבה מההפקות החדשניות בארץ, עושים זאת מתוך איזו שטחיות וחיבור של קונספטים מגיניבים ולאֿֿ מתוך התפתחות אורגנית מתוך התרבות הישראלית – אלא איזה שחזור של דברים שראו בטלוויזיה – ונראו להם קוליםם- אין בזה רע – אבל חבל – יש לנו את כל החריפות בעולפם לעשות את זה מנומק וחדשני כמו שקליין מצפה מאיתנו! 

  28. כנרת 7 יוני 2011 ב - 1:16 קישור ישיר

    בוודאי שסיפור המפגש של סידר וקליין היה צריך להיכתב. עיתונאית, הוא היה מוכרח להיכתב (אם כי מעניין שזאת לפחות כתבה שניה בסדרה “מבוקרים מבקרים מבקרים” בשער של גלריה שישי, אחרי המפגש של שגיא כהן עם רושפלד, וזה אם לא סופרים את הכתבה המקוממת של מתן עופר ב”העיר” על סירובו של אדם סנדרסון להתראיין לו).

    בעיני, המפגש בין סידר לקליין הוא סיפור של אמבוש על אמבוש. גם אני סבורה שראיון עם אמנים הוא איננו תחקיר נוקב, אלא דיון, וככזה הוא מעניין הרבה יותר כשהוא צומח מנקודת מבט אוהדת, לא מעריצה, בוודאי לא מתבטלת, ביקורתית – בוודאי, אבל כזאת שמגלה עניין בעבודותיו של הבמאי, בתפיסת עולמו הקולנועית. זה היה אמבוש, גלוי אמנם, לשלוח את קליין לראיין את סידר.
    וסידר הגיב באמבוש משלו, אמבוש שהיה עשוי להיות קולנועי: הוא בחר לוקיישן, הכין את ציוד ההקלטה, את משפט הפתיחה, אולי גם סינופסיס או סטורי בורד.

    אבל, להבדיל מ”פיץ'”, הסרט הקצר והמבריק שגיליתי כאן, המפגש בין סידר לקליין לא הניב צחצוח חרבות מרהיב, לא כוריאוגרפיה יוצאת דופן, לא מקצב סוחף, לא דיון מעמיק ולא תובנות חדשות. זאת היתה שיחה נטולת סקרנות.

    אני מבינה איך בזמן אמת המלכודת הזאת שיתקה את שניהם; זאת לא סיטואציה קלה. אבל גם בדיעבד אפשר היה להפיק מהסיטואציה הנכה, השותקת למחצה שהיתה שם, תובנות מעמיקות יותר על יחסי מבקר -מבוקר, על תפקיד הביקורת ועל סידר כיוצר.

  29. Assaf 8 יוני 2011 ב - 8:45 קישור ישיר

    Fascinating. All of it. Thanks

  30. בתיבה 10 יוני 2011 ב - 8:31 קישור ישיר

    אורי קליין הוא אדם אינטליגנטי שהידע שלו בתולדות הקולנוע הוא אדיר. הבעיה היא כפי שמציין רוה שהוא מפספס את ההתחדשות של הקולנוע הישראלי בשני העשורים האחרונים, אבל ישנה בעיה נוספת: הוא כבר לא כותב. יש לו טקסטים מוכנים, והוא פשוט שולף אותם, משנה כמה שמות ומשגר לעיתון. אם זה קולנוע רומני, אתה יודע שהוא ישבח את המינימליזם והאיפוק. אם זה קולנוע צרפתי הוא יציין שזה לא משאיר שום טעם אחרי שהסרט נגמר. ואם זה קולנוע אמריקאי הוא יציין אחת משתיים, או שיש נפח דרמטי או שהסרט אינו מתגבש לנפח דרמטי, וכן או שהסרט נוגע במהות או שהמהות הזו חמקה ממנו. אה, ויש את הקטע הזה שהסרט מגדיר או לא את הרגע ההיסטורי בו הוא נעשה. ושוב ושוב ממוחזרים הטקסטים הללו לעייפה, הו – לעייפה זו ה-מילה, כאילו יש מבנה מוכן מראש, רדי-מייד, ונותר רק ללחוץ על המשולש הקטן, נפתחת רשימה מתחתיו, בוחרים את היש נפח / אין נפח, תפס מהות / לא תפס, מגדיר רגע היסטורי / לא מגדיר, יומרנות חסרת כיסוי / או לא, משלב במיומנות רבה בין חומרה לקלילות / מדלג ללא הצלחה רבה בין סיפורי העלילה שאינם מפותחים דיים, וכן הלאה וכן הלאה. לגבי הקולנוע הישראלי גם מוכן איזשהו טקסט בסיסי, כנראה שמר קליין מתגעגע לסרטים שנוטים לכנות “האישיים” משנות השישים והשבעים, שעמומונים שביקשו לצייר בסגנון אירופי איזו מציאות ישראלית חמקמקה, ועליהם בטח אפשר לומר שהם הכל: בעלי מהות, תפסו נפח, הגדירו רגע היסטורי, נשענים על מסורת, נעים במיומנות בין… וכו’ וכו’ וכו’ ומי ששורד את המאמרים העכשוויים של קליין הוא שורד אמיתי.


השאירו תגובה