לקראת פסטיבל ירושלים 2011: מחווה לפייר אטקס
במבט לאחור על חיי כצופה קולנוע אני חושב שהיו כמה מוסדות שאני חב להם את ההשכלה הקולנועית שלי: סינמטק תל אביב וקולנוע פריז בשנות השמונים; החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב בתחילת שנות התשעים; ופסטיבלי הקולנוע בירושלים ובחיפה מאז. לא רק שבזכותם אני לומד על יוצרים חדשים שאני מקפיד בזכותם לעקוב אחריהם (צאי מינג ליאנג, בנדק פליגאוף, וכו'), אלא בכל פעם שהם משקיעים בנו ומביאים תוכנית רטרוספקטיבית משוחזרת, אני משלים פערים וחורים. בין סרטים שמעולם לא ראיתי על מסך קולנוע, ובין סרטים שפשוט מעולם לא ראיתי.
השנה יערוך פסטיבל ירושלים מחווה לבמאי שאפילו בכלל לא שמעתי עליו: פייר אטקס. מתברר שמדובר ביוצר צרפתי שבין 1963 ל-1971 ביים חמישה סרטים באורך מלא ושלושה סרטים קצרים; מתברר שעל אחד מהם הוא זכה באוסקר; מתברר שז'אן-קלוד קארייר היה הפרטנר היצירתי הקבוע שלו; ומתברר שלפני שנהיה במאי הוא עבד עם יוצרים כמו ז'אק טאטי ורובר ברסון, כשחקן וכשותף לכתיבה; ומתברר שהוא עדיין חי ופעיל, בגיל 83; ומתברר שבגלל סכסוך משפטי כל הסרטים שלו נגנזו בשנות השבעים, ורק בשנה שעברה יצאו מהקפאה, שוחזרו וכעת מסתובבים בעולם בין פסטיבלים; ומתברר שהתזמון לתחייה המחודשת הזאת פשוט מושלם – פייר אטקס מופיע בתפקיד מרכזי בסרטו החדש של אקי קאוריסמקי, "Le Havre" (וגם בסרטים האחרונים של אוטר יוסליאני וז'אן-פייר ז'ונה), ואחרי שישבתי וראיתי את סרטיו אני מבין שגם "הארטיסט" של מישל האזאנאוויציוס, שהיה שיחת היום בקאן, מאוד מושפע מסרטיו של אטקס (ובייחוד מסרט בשם "יו יו", שמתחיל כסרט אילם בשחור לבן); ומתברר שאטקס עצמו יצר את סרטיו בהשראתם הברורה של טאטי, צ'פלין וקיטון, ושכמותם סרטיו כמעט נטולים דיאלוג, מרובים באפקטים קוליים, ומתמקדים במימיקה חתומת המבע של אטקס.
בקיצור: חתיכת תגלית. ואיזו סתימה של בור ענק בהשכלה. מדהים.
הנה כמתאבן, הסרט הקצר "יום נישואים שמח" (12 דקות), שיצר אטקס עם ז'אן-קלוד קארייר, ושעליו הוא זכה ב-1963 באוסקר לסרט הקצר. הסרט נותן תחושה טובה למדי לגבי סוג ההומור המינורי, הפנטומימאי, שבשאר סרטיו:
ועכשיו, אחרי שראיתי כמה מסרטיו, הנה תוספת.
פורסם ב"פנאי פלוס", 22.6.2011
עד לפני כשבועיים מעולם שמעתי את השם פייר אטקס. מתברר שהשחקן הצרפתי הזה היה פרטנר יצירתי לבמאים כמו ז'אק טאטי ורובר ברסון, ובאחרונה הוא אף שיחק בסרטיהם החדשים של אוטר יוסליאני ואקי קאוריסמקי. אבל התגלית האמיתית היא שהקומיקאי הזה היה גם במאי לרגע ושבמהלך שנות הששים ביים חמישה סרטים באורך מלא, ושלושה סרטים קצרים. על אחד מהם הוא אפילו זכה באוסקר. חלקם אף הגיעו להקרנות מסחריות בישראל של תחילת שנות השבעים. אלא שאז תסבוכת משפטית ומחלוקת סביב זכויות גרמה לכך שהסרטים האלה ייגנזו, ואז ילכו ויירקבו בארכיוני קולנוע, ויישכחו. עד שבשנה שעברה התסבוכת המשפטית נפתרה, הסרטים נשלפו מהמחסנים וזכו לרסטורציה משובחת, שהחזירה אותם למסכים בפסטיבלי קולנוע. אחרי הפסטיבל בירושלים תנדוד המחווה הזאת לשאר הסינמטקים בארץ.
מדובר בגילוי של ממש. פייר אטקס הושפע מאוד מצ'רלי צ'פלין, באסטר קיטון וז'אק טאטי וכמותם ניסה לעשות קומדיות כמעט אילמות שמתמקדות בסיטואציות קומית נטולות מלל המבוססות על מימיקה והומור פיזי. כמו טאטי, אביו הרוחני האמיתי, ההומור שבסרטיו מאוד מינורי, לעיתים כמעט בלתי מורגש. אין שם ספלסטיק וירטואוזי ואקרובטי ופאנץ'-ליינים היסטריים. הכל מרוחק ואירוני.
אז נכון, אפשר להודות: אטקס אינו טאטי, או צ'פלין או קיטון, אבל בכל אד מהסרטים שלו שנחשפו לפתע מולי היו כמה וכמה סצינות מבריקות ממש, שלא היו מביישות אף אחד מהמאסטרים הגדולים ההם. כמו טאטי הוא מרבה לעבוד עם עריכת סאונד שמעניקה לכל חפץ בפריים תפקיד קומי; כמו קיטון הוא נשאר עם פנים חתומות לחלוטין; כמו צ'פלין הוא מוצא רגעים קטנים ועדינים בהם ההומור פוגש רגש אנושי מלא כנות.
חמישה סרטים יוקרנו במחווה הרושלמית (ואחר כך בשאר הארץ): "המחזר", סרט הבכורה של אטקס; "יו-יו", "העיקר הבריאות", "תנו צ'אנס לאהבה" והסרט התיעודי "ארץ זבת חלב ודבש". אם אתם הרפתקני קולנוע אמיתיים, צפו בכל ארבעת סרטיו העלילתיים. אם אתם רק רוצים טעימה, בחרו בין "המחזר" ובין "תנו צ'אנס לאהבה", שניהם סרטים בהם אטקס מגלם גיבור המשוטט בנבכי עולם האהבה. בכל אחד מהם יש כמה רגעים נפלאים של קולנוע והומור.
ובגילוי מאוחר, מתגלים גם ששותפיו של אטקס ליצירותיו התקדמו הלאה בחיים. התסריטאי שאיתו הוא עבד בכל סרטיו היה ז'אן-קלוד קארייר, לימים בכיר תסריטאי צרפת ("שובו של מרטין גר", ו"סירנו דה ברז'רק", עליו זכה באוסקר); ואת סרטיו האחרונים צילם ז'אן בופטי, שבסוף שנות השבעים הגיע לישראל לצלם כאן את "הלהקה" של אבי נשר.
יאיר או קוראי הבלוג האחרים. האם מישהו מכם במקרה יודע מתי התוכנייה עתידה להתפרסם?
=============
רוה ליותם: 24.6
אתה יודע מה הכי מצחיק?אני ראיתי את הסרט (יום נישואים שמח) לפני משהו כמו שבוע-שבועיים… 🙂
אז אולי באמת כדאי ללכת לראות את הסרטים שלו בפסטיבל (אם אהיה לי זמן,כי בנתיים יש די הרבה סרטים שאני "חייב" לראות מאלא שכבר פורסמו).
אוף-טופיק.
האקדמיה השתגעה שוב:
http://srita.net/2011/06/15/%D7%94%D7%90%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%94-%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94-%D7%90%D7%AA-%D7%97%D7%95%D7%A7%D7%99-%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A1%D7%A7%D7%A8-%D7%A9%D7%95%D7%91/
למה להסתכל על השלילי?
בוא נחשוב רגע. יש אקדמיה שיושבת וחושבת, משנה ומעדכנת את חוקיה מדי שנה בהתאם לשינויי הזמן. בניגוד לאקדמיה אחת בישראל שכמעט ולא עושה את זה.
יש אקדמיה שקובעת את תאריך הטקס, המיקום, וכללי המשחק יותר מחצי שנה לפני שהטקס מתרחש. ובישראל אנחנו יודעים מה קורה ומתי בערך שבועיים לפני שהוא מתרחש.
זה כמו שבשנת ה-80 מדורי הספורט דנו בשאלה: מדוע הכדורסל משנה את חוקיו כל הזמן, והכדורגל קופא על שמריו? עד שאחרי המונדיאל ב-1990 הבינו גם בפיפ"א (שזה, בשביל יאיר, ובשביל אנשים שלא ממש קוראים מדורי ספורט, ההתאחדות הבינלאומית לכדורגל)
שמשהו צריך להשתנות, ומאז גם בכדורגל מתנהל דיון שוטף בנוגע לשינויי חוקה. זה בריא.
לגבי השינוי עצמו: משונה, אבל מעניין. לא יודע עד כמה זה ישנה את מפת הסרטים המועמדים. ויש גם שינוי מבורך לגבי הסרטים הדוקומנטריים.
תראה מה קורה אצל הבריטים: הם משנים את החוק הנוגע לסרטים דוקומנטריים, אבל באותיות הקטנות, הם בעצם לא משנים כלום:
מסתבר שמאז 1990 לא היתה קטגוריה דוקומנטרית ב BAFTA. אז הם מודיעים שהם מחזירים את הסרטים הדוקומנטריים לטקס הפרסים. באותיות הקטנות כתוב שהסרטים שראויים להכלל בקטגוריה הם כאלו שהופצו מסחרית באנגליה. הפרס לסרט הדוקומנטרי יחולק רק אם 15 סרטים או יותר יעמדו בתנאי הסף.
מזמן לא הייתי באנגליה, אבל 15 סרטים דוקומנטריים שמופצים מסחרית בשנה?
נכון שזה לא בהכרח שלילי… פשוט מוזר, זה הכל.
קצת נראה כאילו מישהו שם בפאניקה.
אחרי הפסטיבל סרטיו של פייר אטקס יוקרנו בסינמטקים של תל אביב וחיפה
באתר פסטיבל ירושלים מצויין שכל הסרטים מלווים בתרגום לאנגלית. האם יהיה גם תרגום לעברית?
יופי של סרט.
תודה