05 יולי 2011 | 15:07 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

"סקרטריאט", ביקורת

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 29.6.2011

 

“סקרטריאט” יגיע בסוף השבוע אל מסכי הקולנוע בארץ, תשעה חודשים אחרי בכורתו האמריקאית וכארבעה חודשים מאז שיכולתם כבר לצפות בו בדי.וי.די, נצח בעידן האינטרנט. בדרך כלל אני פותח ביקורת על סרטים כאלה בלעג על העיכוב בהבאת הסרט, עיכוב שלעיתים הופך את הבאתו למיותרת. אבל הפעם לא. לפני צאתו באמריקה “סקרטריאט” היה מאותם סרטים שמומחים רבים בתקשורת האמריקאית הימרו עליהם: הימרו שהסרט יצליח בקופות, והימרו שיהיה סרט בולט באוסקרים. ההימור נשמע הגיוני: סרט ספורט המבוסס על סיפור אמיתי שבמרכזו עקרת בית שהופכת להיות דמות מרכזית בעולם הספורט? ממש כמו “הזדמנות שניה” עם סנדרה בולוק. סרט על סוס מירוצים אגדי? ממש כמו “סיביסקיט”. שניהם סרטים שהצליחו גם בקופות וגם באוסקרים. אלא שאז הסרט יצא והותיר אחריו אדישות: הקהל לא הפך אותו ללהיט, ומצביעי האוסקר לא התייחסו אליו. הסרט, שהיה אמור לצאת בישראל כבר בסתיו שעבר, נעלם ממפת ההפצה ונדמה היה שהוא נגנז. אבל הנה הוא צץ שוב. אין לי מושג מה גרם למפיציו לגנוז אותו בתחילה, וכעת להחליט בכל זאת להפיצו – איכשהו תמיד נדמה לי שהשיקולים מאחורי ההחלטות האלה לא קשורים כלל לאיכות ולאמנות אלא לענייני עסקים, ומשום כך נימוקי ההפצה נשמרים תמיד בסוד. אבל אני שמח שהוא הגיע: אני ממש מחבב את הסרט הזה.

 

“סקרטריאט”, כאמור, היה אמור להתחבר – אילולא כלשונו – לסדרת סרטי הספורט מעוררי השראה שהפכו ללהיטים מפתיעים בעשור האחרון. הראשון שבהם היה “The Rookie” עם דניס קווייד. מייק ריץ’, שכתב את הסרט ההוא, הוא כעת התסריטאי של “סקרטריאט”. רנדל וואלאס, התסריטאי זוכה האוסקר על “לב אמיץ”, ביים את הסרט (זה הסרט הראשון שהוא מביים מבלי שכתב לו את התסריט).

 

 

דיאן ליין מגלמת את דמותה האמיתית של פני צ’נרי, עקרת בית מקולורדו ב-1969, שמקבלת החלטה שדי מטלטלת את הגברים סביבה, כולל בעלה ואחיה: היא תנהל את עסקי הסוסים של אביה הגוסס. בניגוד לכל עצות הגברים סביבה היא מהמרת באינטואיציה שסייח אחד שנולד, למרות ייחוס לא משובח, יהיה סוס מרוצים מהולל. היחידה שמאמינה בה היא מזכירתו הוותיקה והנאמנה של אביה, שגם נותנת לסוס את שמו: סקרטריאט. כלומר, חדר המזכירות. החדר הצדדי בו עובדות הנשים מתחת לגברים בהנהלה, הופך כעת באמצעות הסוס לכוח שמניע את העסק.

 

ואכן, “סקרטריאט” – די בדומה ל”הזדמנות שניה” – מחבר בין סרט הספורט ובין סרטים חברתיים. הסרט מתרחש בתחילת שנות השבעים, התעוררות תנועות זכויות האדם, שיוויון הנשים והתנועות האנטי-מלחמתיות באמריקה, ואיכשהו סיפורה של האשה והסוס נוגע בהתעוררות זו של אמריקה והעולם.

 

“סקרטריאט” הוא מאותם סרטי קולנוע מעט מיושנים ומעט שמרניים, אבל שיש בם הדר קלאסי יפה לעין, שיודע ללחוץ על נקודות הרגש היטב גם אם בתזמון כמעט מכאני, אבל עושה את זה עם עשייה קולנועית מרשימה שקשה (לפחות לי) שלא להתפעל ממנה.

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - “"סקרטריאט", ביקורת”

  1. JNH 5 יולי 2011 ב - 15:37 קישור ישיר

    רנדל וואלאס לא זכה באוסקר על לב אמיץ, הוא רק היה מועמד.

  2. ding 6 יולי 2011 ב - 19:44 קישור ישיר

    ביקורת יפה


השאירו תגובה