10 יולי 2011 | 18:30 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

"בגינרס", ביקורת

פורסם ב”פנאי פלוס”, 6.7.2011

 

מייק מילס, מעצב גרפי ועטיפות תקליטים שנהיה במאי קליפים שנהיה במאי סרטים, חוזר עם סרט שני אחרי שש שנות שתיקה. סרטו הקודם היה “מצוץ מהאצבע”, סרט קטן ומתוק. וזה בערך מה ש”בגינרס” מנסה להיות. והוא כמעט מצליח.

 

“בגינרס”, אפשר לנחש, הוא סרט אישי יותר עבור יוצרו. גיבור הסרט, אוליבר (יואן מגרגור) הוא מאייר ומעצב עטיפות דיסקים ששרוי במלנכוליה תמידית. אמו הלכה לעולמה לפני חמש שנים, ואביו הלך לעולמו לפני שלושה חודשים. ובין לבין הוא הבין שהחיים שהוא חשב שהיו לו ולהוריו היו שקר אחד גדול, ושאהבה נצחית כנראה לא ממש קיימת. את התובנות האלה הוא מנסה לעבד בזכרונותיו ובאיוריו בזמן שרומן חדש ומהוסס נרקם בינו ובין שחקנית צרפתיה צעירה עם דלקת בגרון (מלאני לורן). פגישתם הראשונה מתרחשת במסיבת תחפושות. אוליבר מחופש לזיגמונד פרויד, אבל הבחורה איתה הוא מפלרטט לא יכולה לדבר, בגלל הדלקת. אז השניים למעשה מבצעים אנליזה בפנטומימה. בהמשך הסרט ככל שהוא מנסה לפצח את עצמו על ידי הניסיונות שלו להיזכר במערכות היחסים שלו עם אביו – ובייחוד עם אמו – מתברר שפרויד עבורו אינו רק תחפושת. או, למעשה, הוא עבורו אך ורק תחפושת. אליבי (“הוריי אשמים”) שבאמצעותו הוא יטרפד כל ניסיון חדש ליצירת אינטימיות.

 

ברוב דקותיו, “בגינרס” הוא עדין וחינני מאוד – אם כי, לרגעים הוא קצת מתחנחן מדי – שלאווירה המינורית תורם פסקול קסום של פסנתר וקרנות יער. בכותרות הסיום מצאתי שלמי תודה למירנדה ג’וליי, הבמאית אומנית המיצג, ואכן לרגעים יש ל”בגינרס” איזשהו דמיון עם ההומור היבש והלקוני של ג’וליי. ולרגעים, נדמה שהוא מנסה יותר מדי להיות מעין “דרכים צדדיות”, סרט אמנותי שכולם אמורים לחבב.

 

בזכות כריסטופר פלאמר, המגלם את האב הקשיש שמחליט לצאת מהארון רגע לפני שהוא מתחיל לגסוס מסרטן, יש ל”בגינרס” מוניטין של מכובדות, שגואל אותו מהאיזורים האיזוטריים שהסרט לעיתים מתנודד על סיפם. אבל בעייתו העיקרית היא שעם כל חינניותו בכתיבה ובבימוי, יש ב”בגינרס” משהו שיונק מצופיו את החיות שלהם. רעיונותיו הטובים מגיעים לידי מיצוי והסרט מסתובב סביב זנב הדכדוך של עצמו, ובשלב מסוים הופך מסרט חינני לסרט מעיק.

נושאים: ביקורת

9 תגובות ל - “"בגינרס", ביקורת”

  1. צור שפי 10 יולי 2011 ב - 18:42 קישור ישיר

    לא הרגשתי תעוקה, אהבתי את הסרט.

  2. איציק 10 יולי 2011 ב - 19:07 קישור ישיר

    וואו יכול להיות שקיים בן אנוש נוסף בעולם שלא התעלף מדרכים צדדיות?

  3. יניב 10 יולי 2011 ב - 21:08 קישור ישיר

    יש מצב שאתה לא יודע שמירנדה גולי היא זוגתו החוקית של מילס?

    ================

    רוה ליניב: לא ידעתי! איזה כיף לשמוע. זה, אגב, גורם לי לחבב את מילס ואת סרטו אפילו יותר. ראיתי שיש קרבה לעולם הלשוני והוויזואלי של ג’וליי, והיה לה קרדיט של תודה בסוף, אז הנחתי שהם מכירים. אבל בת זוגו? וואו. זה מחבר לא מעט אלמנטים בסרט שלא הייתי מודע להם.

  4. שי 10 יולי 2011 ב - 21:55 קישור ישיר

    כל כך סבלתי בסרט הזה אתמול. נתחיל מזה שהזמנו כרטיסים להערת שולים, אבל תקלה בלב דיזנגוף שלחה אותנו בטעות לשבת בבגינרס (ועד שהסרט התחיל, כדי שנשים לב שעל הכטיס לא כתוב אותו הסרט שמוקרן על המסך – הערת שולים כבר התחיל באולם השני, ובגלל שלא רצינו לראות סרט שפספסנו את ההתחלה שלו, כבר נשארנו בבגינרס).
    הסרט התחיל מאוד חביב, אבל הרעיון הסיפורי והעיצובי שלו מיצה את עצמו אחרי חצי שעה. משם והלאה זה היה מועקה אחת גדולה – ברור הרי מה יהיה הסוף, ואין שום הפתעה עלילתית בדרך לשם – עוד שעה ומשהו של מועקה שהפכה לסבל גדול לקראת הסיום.
    חבל, היה פוטנציאל יותר גדול אם היו מתמקדים יותר באב ובאם המצויינים ופחות במערכת היחסים הטרייה והמשעממת.

  5. ציבוקא 11 יולי 2011 ב - 1:01 קישור ישיר

    הטריילר גורם לסרט להיראות מאוד מקסים. הבנתי גם שהולכים לבנות קמפיין אוסקר גדול סביב כריסטופר פאלמר, ממי שראה את הסרט – האם ההופעה שלו באמת מצדיקה את האוסקר או לפחות מועמדות?

  6. x 11 יולי 2011 ב - 9:52 קישור ישיר

    כריסטופר פאלמר הוא הדבר הכי טוב בסרט. הקטעים אתו הם האמינים והמרגשים ביותר, לעומת הסיפור עם הבחורה, שלוקה במתיקות יתר ורצון עז להריץ אותו קדימה.

  7. אלי 11 יולי 2011 ב - 9:52 קישור ישיר

    סרט מצוין

  8. PS 11 יולי 2011 ב - 13:40 קישור ישיר

    מירנדה ג’ולי היא אשתו של מילס

  9. ציבוקא 17 יולי 2011 ב - 0:32 קישור ישיר

    טוב, ראיתי את הסרט הערב בסינמה סיטי בגלילות באולם 14. חוץ מזה שהיו איזה 3-4 מלבנים שחורים קטנטנים בחלק העליון ההקרנה הייתה ממש טובה – הסרט לא.
    הוא תקוע, לא זז, יבש, לא ממש מצחיק (לא שהוא מנסה, אבל כשהוא כן מנסה זה בד”כ לא עובד) וקצת מעצבן. חיכיתי שייגמר. לא אתפלא אם כריסטופר פאלמר יקבל מועמדות לאוסקר על התפקיד שלו, אך אם זה יקרה זה יהיה מאוד לא מוצדק כי לא היה שום ייחוד במשחק שלו בסרט. חבל, סרט מאוד מפוספס.


השאירו תגובה