דיווח מחיפה #3
אחת הבעיות הגדולות שאני מאבחן בקולנוע הישראלי, כפי שהוא משתקף בפסטיבל חיפה, היא הלחנת הפסקול. כל הסרטים שראיתי עד היום היו יכולים להיות ב-20 אחוזים טובים יותר עם פסקול אחר. אני בתחושה שהסרטים נכתבו כסוגה אחת ואז הולחנו כסוגה אחרת. והבמאי איבד קשר עם הטון של הסרט של עצמו בין הכתיבה לפוסט-פרודקשן. אגב, זה הפריע לי גם ב"ביקור התזמורת", שאני חשבתי שהמוזיקה בו היתה החוליה הכי חלשה בסרט. (לא שבאף אחד מהסרטים האלה המוזיקה עצמה לא טובה, אלא שהיא פשוט לא מתאימה).
ונדמה לי שאורחי הפסטיבל מתחילים ללקות ב-cabin fever. הסגר החיפאי מתחיל להתל בשפיותם (שפיותנו). אני שומע על אורחים מחו"ל שאחרי כמה סרטים ישראליים ראשונים צריכים לגרור אותם בכוח לסרטים ישראלים נוספים. הם בטראומה ממה שהם רואים. אני שומע בין הסרטים שיחות בין אנשים שמדווחים על אחד האורחים שבלתי אפשרי לשבת לידו, מסיבות שונות. ואני שומע על סדרן מהאודיטוריום שהגיש תלונה אצל הנהלת הפסטיבל כי לטענתו מבקרת קולנוע בדימוס תקפה אותו מילולית. ולמקרינים? נראה שלהם כבר נשבר לגמרי. הסרטים מתחילים באיחור בלי שום סיבה נראית לעין. ההפסקות בין הסרטים ארוכות כך שאיחור בסרט אחד לא משפיע (לרוב) על הסרט הבא. סתם, מתחילים באיחור. כי ככה בא להם. מזילזול. והבוקר כשמבקר הקולנוע האמריקאי דיוויד דארסי, שאצר כאן תוכנית דוקומנטרית די מופלאה, ניסה לומר דברי הקדמה לפני "הרוחות של סיטה סוליי" לא טרח המקרין להסתכל מבעד לחלונו, או להתעדכן בתוכנייה, ופשוט כיבה את האור באולם והתחיל את הסרט תוך כדי דברי ההקדמה. בהנהלת הפסטיבל, הועבר לי, מצחקקים אל מול הביקורת שלי על איכות האירגון ותנאי ההקרנה בחלק מהאולמות. אבל מה לעשות: המקרינים לא מתפקדים והאולמות בפנורמה באמת בלתי נסבלים.
העניין הוא שאם הייתי רואה ערימה של סרטים טובים, כל המצוקות הצדדיות היו נראות זניחות. אלא שגם הסרטים די חלשים.
"הגירוש".
סרטו השני של אנדריי זוויאגינצב ("השיבה"). בצאתי מהסרט נשבעתי שהבא שאומר לי שזוויאגינצב הוא טרקובסקי החדש אני חובט בפרצופו. זוויאגינצב מעריץ את טרקובסקי, זה ברור לעין. וסרטו גדוש שוטים יפהפיים. אבל "הגירוש" אינו סרט ספיריטואליסטי-פילוסופי-מדיטטיבי, אלא מלודרמה משפחתית טראגית נורא בנאלית, שמצולמת נורא יפה. בטוחני שטרקובסקי, לו היה בחיים לראות את הסרט, היה בעצמו חובט בפרצופו של זוויאגינצב, ודורש תמלוגים על כל השוטים שהוא גנב ממנו.
ללא כתרי ה"טרקובסקי הבא" "הגירוש" הוא אכן סרט נאה מאוד, גדוש בסימבוליזם התנ"כי שאיפיין גם את סרטו הקודם של הבמאי (שם זה היה עקידת יצחק כאן זה סיפור גן עדן), והוא לוקח את הזמן שלו באופן מרשים. בקיצור, סרט סינמטקים/פסטיבלים לא רע בכלל, רק שצריך להציג אותו בתור מה שהוא. הוא אינו טרקובסקי, הוא אנג לי.
"פלוי"
אתה יודע שאתה אוהב במאי כשאתה מצליח לחבב גם סרט בינוני שלו. ואני מת על פן-אק רטאנארואנג. זה מה שהבנתי תוך כדי הצפייה ב"פלוי", סרטו החלש ביותר עד כה. הדמויות שלו מקסימות, השוטים שלו יפהפיים, השימוש במוזיקה אמביאנטית פשוט מושלם.
רק דבר אחד לא ממש ברור לי מכל הפסטיבל הזה: באיזה שלב בעת האחרונה חזרה שנאת הנשים לאופנה? גם "הגירוש", גם "פלוי", גם "משחקי בילוש" וגם "רק כלבים רצים חופשי": בארבעתם היחס של היוצרים לנשים – בין אם בדיבור או במעשה – עמוס זעם וכעס. במקרה של "רק כלבים רצים חופשי" לא הופתעתי מהאגרסיביות של הסרט כלפי הגיבורה. אף אחד מהיוצרים שם לא נראו לי מעודנים או ג'נטלמניים במיוחד. אבל ב"פלוי" התבאסתי. התפנית העלילתית, שמענישה את האשה שמחליטה לעזוב את בעלה באונס, נראה כמו אקט נקמה של הבמאי בג'נדר שלם, ולא תפנית הקשורה אינהרנטית לסיפור. שני סרטים תיעודיים, "אהבה מטורפת" ו"הסרט הזה עדיין לא מדורג", עוסקים בין השאר בתרבות בה אנחנו חיים, בה אלימות כלפי נשים נתפסת כעונש לגיטימי לאשה שסררה או שהפגינה עצמאות.
"מפטיר"
בגלל שאני מתחיל להבין שיש לי ביקורת קולקטיבית די דומה על כל הסרטים הישראליים שראיתי עד עכשיו, אחכה עד מחר – לראות את שני הסרטים הישראליים הנוספים בתחרות – ואקבץ את דברי לפסקה אחת. ובכל זאת, כמה מילים ראשוניות על "מפטיר".
במאי הסרט, דוד דזאנאשווילי, עמד בכניסה לאולם רפפורט בו הוקרן סרטו בבכורה עולמית. ראו את התרגשותו מבעבעת מבפנים. הוא הפגין אומץ וקיבל את פניהם של מבקרי הקולנוע שנכנסו לסרט, לצד בני משפחתו ושותפיו לעשייה. הטריילר לסרט סיקרן אותי: סרט פשע ישראלי אפלולי. זה סרט שאני רוצה לראות. דזאנאשווילי קרא כאן בבלוג על ציפיותיי מסרטו והיתה לו רק בקשה אחת: אם אני לא אוהב את הסרט, שלא אבוא לקוקטייל שייערך אחריו. חשבתי שזו לא רק בקשה הוגנת, אלא גם די מבריקה. הערכתי אותו על זה. "מפטיר", בסופו של דבר, הוא סרט מבולגן מאוד. עם המון דברים טובים אבל גם המון דברים מיותרים (ובכלל, זה סרט עם גודש עצום של הכל ויותר מדי). איפשהו בתוכו, הרגשתי ברגעים הקשים, מסתתר סרט טוב יותר. יש לי מחמאות רבות לסרט – מבחינה סגנונית הוא מופת לז'אנר, וגם החיבור בין הסיפור האישי של אביו של הבמאי, הריחות של שכונות דרום העיר והחוקיות של סרטי הפשע יוצר מפגש מוצלח. אבל הסרט לא עובד. למרות שלא-לא אהבתי אותו, כן התאכזבתי. לא הלכתי לקוקטייל.
"כביריה", שהוקרן שלשום, היה מבחינתי אחד משיאי הפסטיבל. כמו כל תלמיד לקולנוע גם אני למדתי על הסרט האיטלקי האילם מ-1914, שהיה לצד "הולדת אומה" האמריקאי החלוץ של הקולנוע העלילתי. אבל הלימוד היה על סמך קטעים בודדים מהסרט ודיווחים כתובים עליו. עכשיו ראיתיו לראשונה. ראשית, לא מעט ממה שלימדו אותי עליו היה פשוט שגוי. הסרט מתואר בספרי הלימוד כמעין תיאטרון פאר מצולם, עם קומפוזיציה מקבילה למצלמה. אבל הסרט, להפתעתי, מופק לעילא, קצבי, ומכיל תנועות מצלמה מפתיעות לימי הפרה-היסטוריה הקולנועית. והוא באמת אחת ההפקות הגרנדיוזיות שראיתי מימיי: הוא מתחיל עם התפרצות הר הגעש אתנה והרס העיר פומפיי ומשם הוא רק הולך ונהיה גרנדיוזי יותר.
אבל היה שם משהו שריתק אותי: היחס בין כותרות הביניים ובין התמונה המצולמת. אנחנו מכירים את הנורמה לפיה כותרות הביניים הן מעין קביים של הסרט האילם, ייצוג כתוב לדיאלוגים בעידן בו הקלטת קול בקולנוע עוד לא היתה אפשרית. ידוע לספר גם על גדולתו של פ.וו מורנאו, שהיה ראשון הבמאים בתקופת הסרט האילם שהצליח ליצור סרט נטול כתובית ביניים. אבל התפיסה של נושא הכתוביות ב"כביריה" שונה לחלוטין. הן כמעט ולא תיארו דיאלוגים. הכתוביות הפרידו בין סצינות, והיו ארוכות ומפורטות מאוד, ולמעשה תיארו את מה שעומד להתרחש בסצינה הבאה. הכתוביות הן אלה שקידמו את העלילה, עסקו בסיפור, ואז הגיעה הסצינה וסיפקה את התמונה, הרגש, את כל הצד הוויזואלי שמילים לעיתים חלשות בו – יחסי כוחות אסתטיים בתוך הפריים, זווית צילום, גוון. זה ריתק אותי כי זה עניין שאני מרבה לחשוב עליו, בעיקר בפסטיבלי קולנוע: אני די מואס בדיקטטורה הנרטיבית של הקולנוע. מטרתו של הקולנוע אינו לספר סיפור. הסיפור הוא רק אחד הטכניקות שעומדות לרשותו. זה אולי גם מה שהפריע לי ב"הגירוש": השוטים, המצלמה, הסאונד, הצבע, האור, הסמלים, כולם סיפרו "סיפור" בלתי מילולי מאוד חזק וברור. הפנייה של הבמאי, בחצי השני של הסרט, להפוך חוויה אבסטרקטית גם לסיפור דרמטי עלילתי עם פסיכולוגיה ומוסר השכל גרמו לכל הצד החזותי להפוך למיותר. בעיקר כי נדמה לי שהם גם סיפרו סיפורים שונים. ואולי כי הם הפכו את השוטים שם לקישוטים. זוויאגינצב בא לספר סיפור. סרטים של טרקובסקי אפשר לחוות גם בלי להתעכב על הדיאלוגים. הסיפור אינו העיקר בהם. הוא מקסימום רק תירוץ. את התעלומות של טרקובסקי פותר הצופה בעצמו. אצל זוויאגינצב, אם הבמאי לא היה עונה לשאלות שנשאלו במהלך הסרט, משלים את הפאזל, הסרט היה קורס. וזה עיצבן אותי.
שיהיה ברור: אני אוהב את הסרטים שהם מופת של סטורי-טלינג. יעידו כל הבמאים הישראליים שסרטם הוקרן השבוע בפסטיבל עד כמה זה מסובך לספר סיפור רהוט שיהיה אפשר ללכת איתו מההתחלה עד הסוף. זה נורא קשה ודורש מיומנות עצומה.
אבל בפסטיבלים אני גם פוגש את הסרטים שמזכירים לי שסטורי-טלינג הוא לא העיקר. ואז אני מגלה שאני מתגעגע לזה. שהסרטים שאנחנו רואים בקולנוע ביום-יום הם סרטים שבראש ובראשונה עוסקים בעלילה ופחות בטקסטורה. הצפייה ב"כביריה", שעוסק בסיפורה של עלילה מורכבת וחובקת יבשות, הזכירה לי שזה עניין של מוסכמה, שלמילים ולתמונות יש תפקידים נפרדים. הקולנוע העלילתי פנה לכיוון התיאטרון. ב"משחקי בילוש", למשל, אם הייתי עוצם את עיני ורק מאזין לדיאלוגים, דבר מהנאתי או מהבנתי לא היה נפגם. בשביל זה אני לא צריך קולנוע. בשביל זה יש לי נגן MP3.
מה חשבת על "משחקי בילוש"?
החלטתי לא לנסוע לחיפה רק בשביל הסרט הזה מפני שהפסטיבל השנה מאד חלש.
אני זוכר לפני כמה שנים כשהקרינו את "2001" של קובריק באודיטוריום(דווקא ההקרנה הייתה מצוינת)והדיוידי לא הצליח להשוות לחוויה המהפנטת.
"If you want to tell stories, be a writer, not a filmmaker." (פיטר גרינוואי):)
פסטיבל שמחליט להקרין סרט של עמוס גיתאי לפתיחה לא יכול להיות טוב. הוא מעיד על כך שמנהלי הפסטיבל הזה (בעיקר הגברת פנינה בלייר) לא ממש מבחינים בקולנוע איכותי ולא בוררים בין עיקר לתפל. ואכן, תוכנית הפסטיבל השנה היתה עלובה במיוחד. מין מרק עכור של שאריות ועוד כל מיני סרטים ששכבו בתחתית החבית של מפיצים שונים. כל כך טוב שלא נסעתי לחיפה.(:
ואגב, אל תתפלא שהם מצחקקים מול הביקורות שלך. זאת חיפה. שום דבר לא יכול להבקיע את הקרתנות ושביעות הרצון העצמית.
לפינת ההגהה:
'סטים' או 'רטים'?
חסרות המון אותיות, וגם לא מעט רווחים.
לפינת התוכן:
'פלוי' עוד פחות טוב מ'גלים נסתרים', או שאהבת את האחרון?
רוה לסטיבי: אהבתי את "גלים נסתרים". אבל אחרי שהוא שפך שם את התקציב הכי גדול שניתן לו, "פלוי" הוא סרט זעום מידות. ברובו בשני לוקיישנים: בית קפה וחדר מלון.
אפשר להוסיף לפינת ההגהה גם את "הסרט העילם".
ואני מתחיל לחשוב שרון ידידנו לא אוהב את עמוס גיתאי.. 🙂
סטיבי: המקלדת בלפ-טופ מקרתעת והייתי חייב לרוץ לסרטים. האותיות והרווחים החסרים יתוקנו בלילה.
רון: קמפיין האנטי-גיתאי שלך מתחיל להעיק. תגיד כמה כסף הוא חייב לך או איזה בחורה הוא גנב לך ואנסה לארגן ביניכם פיוס. זה לא נעים, מפסיק להיות אמין ויוצר את האפקט ההפוך משאתה מכוון אליו.
מקרטעת. גאד דם איט!
דווקא אני אהבתי את הפסקול של ביקור התזמורת.
לדעתי העובדה שלא לוותה את הסרט איזו תזמורת פילהרמונית מחזקת את העובדה שהסרט בא להציג סיפור אנושי ופשוט שעקרו לא "התזמורת" ו"המוזיקה" אלא מערכות היחסים שנרקמות בין הדמויות.
"העובדה… מחזקת את העובדה…"- ניסוח גרוע:)
"ב”משחקי בילוש”, למשל, אם הייתי עוצם את עיני ורק מאזין לדיאלוגים, דבר מהנאתי או הבנתי לא היה נפגם" – בחיי, הפער הזה… כאילו לא ראינו את אותו הסרט. (:
למרות החלל הקטן, הכמעט במתי, בו מתרחש הסיפור, הויזואליה משמעותית ביותר. מבחינתי היא שווה בחשיבותה לדיאלוג, והסיפור הוא בכלל לא העיקר. הבנייה והפירוק של הסיפור מחוזקים ומוחלשים לסירוגין ע"י הויזואליה, ובלעדיה, זה פשוט לא אותו סרט.
גם ב"בארי לינדון" יש שימוש חשוב בכתוביות שמתארות מה הולך להתרחש (סתם רפרנס טריוויאלי בקשר ל"כבריה")
יאיר: שתה קצת יותר, אבל לא יותר מדי, קפה. שמעתי שאפשר לקנות ממש כמעט בכל מקום.
רון: שתה קצת פחות קפה, הוא גורם לך להיות עצבני מדי.
היום בפסטיבל:
זרים בניו-יורק – לא ברור מה שוודי בסרט הזה חוץ מהבמאי. סרט נורא ואיום. בעצם אולי זה רק נסיון פתטי לסרט. אם הייתה לי עגבנייה ביד או בתיק, היא היתה מושלכת על המסך באחד הרגעים המביכים שהסרט הזה מוצף בהם. מזל שניו-יורק מצטלמת יפה, אחרת לא הייתה לי אפילו מילה אחת טובה על הסרט. יכול להיות שהאחראים לצילומי הנוף של ניו-יורק לא קשורים לצוות של שאר הסרט?
אלכסנדרה + טקס – זה מה שהיה כתוב על הכרטיס, אבל אני שמתי לב לקיומו של הטקס רק כשנכנסנו לאולם. טקס זה שם קצת גדול למופע של גידי אורשר והסייד קיק דוד וולך (בתפקיד אסי דיין, ויש לציין שהוא מצטיים בתפקיד הזה – הוא ממש מדבר כמו אסי, רק מעט יותר קשור למציאות). והזוכים בפרס פינצטת הזהב (בחירת תא המבקרים): בופור וחופשת קיץ זכו בפרס לסרט הישראלי, אסי דיין זכה בפרס השחקן, מילי אביטל זכתה בפרס השחקנית, חיים של אחרים זכה בפרס הסרט הזר. יוסף סידר הגיע באיחור לטקס והספיק רק לראות את הוריה של אביטל ההריונית מודים בשמה.
ועכשיו לסרט – אני לא אוהב את סוקולוב. זהו, אמרתי את זה, הוא מצליח להרדים אותי שוב ושוב. אמנם אלכסנדרה היה גדוש ברגעים יפים, אבל כשראינו שאננו עייפים ורעבים מדי, ושהסרט לא מצליח לתפוס אותנו בכלל, נטשנו אותו באמצע לטובת ארוחת ערב טעימה ביותר ורכבת חזרה לתל אביב. מה שמנע ממני לומר שלום ליאיר ביציאה מהסרט כפי שתוכנן.
לשנה הבאה בחיפה עם סרטים איכותיים יותר ועם פחות אילוצי לו"ז שהכתיבו לי להגיע ביום חלש ביותר בתוך פסטיבל שנראה כחלש ביותר.
הרחבה של התגובה שלי בניק לינק.
נו, מה חשבתם על מפטיר?
לב נגד לבייב – לפי עיתון עסקים מעריב של אתמול, קולנוע לב הולך להסגר בקניון רמת אביב בגלל שקבוצת אפריקה ישראל (לבייב) מעוניינת להכניס חנויות רשתות חדשות לאחר שחוזה השכירות של לב יסתיים בדצמבר.
מבטיח לא לכתוב יותר על עמוס גיתאי, גם לי איזכור השם הזה עושה רע.
ולסטיבי – אבחנת נכון, יש לי בעיית התמכרות קלה לקפאין, אבל אני עובד על זה.
ומה שבאמת מרגיז אותי בימים אלה זה חוק הקסדה האווילי של הח"כ האידיוט גלעד ארדן.
בגלל החרדן הזה מהיום כשאני רוצה לרכב על אופניי מנורדאו לרוטשילד אני אצטרך לחבוש את הקסדה המטופשת הזו ולא – קנס של 250 שקלים. זה מרגיז, מרתיח, איך חבר כנסת אידיוט אחד מצליח במחי חוק אחד לקלקל את איכות החיים בעיר השפוייה היחידה במדינה.
ולא, אני לא אחבוש קסדה ואני כבר מתכונן לעימות עם השוטר הראשון שיעז לרשום לי דו"ח.
ועוד דבר – תנסו לתפוס בימים הקרובים בשידורים חוזרים ב-yes דוקו את הסרט התיעודי "הגשר".
סרט מחריד, מדכא, עצוב ומפחיד. הבמאי תיעד במצלמות נסתרות את המתאבדים בקפיצה מגשר הזהב בסן פרנציסקו, שהוא אגב אתר ההתאבדויות הפופלרי בעולם.
מחריד לראות איש הולך בגשר ואז לפתע נעצר, מעיף מבט חטוף ימינה ושמאלה, והופ…בקפיצת ראש למים. הצילומים אותנטיים וזה קורע לב. במיוחד אלה שמסיימים שיחת בטלפון הנייד ואז במין השלמה שקטה קופצים. לאורך הסרט שזורים צילומים של בחור שהולך במשך זמן רב הלוך ושוב לאורך הגשר עד שלפתע הוא נעמד על המעקה נותן קפיצה לאחור ונעלם. וזה אגב קורה לעיני תיירים המומים שעומדים ולא עושים דבר.
סרט קשה מאד, הצפייה בו מבטיחה דכאון.
א"ש – זה היה כתוב גם בכתבה של ווי-נט שהתחילה את הדיון…
רון – גם הבמאי וצוותו לא עושים כלום. הסרט הזה (לא ראיתי, אז אני מניחה) מעלה את השאלה החביבה על כולנו, שהסקל וקסלר כנראה ענה עליה נכונה ב"מדיום קול" – לצלם או לעזור?
יאיר – הדיון שאתה פותח פה, סביב השאלה "האם מטרתו של הקולנוע לספר סיפור", מעניין אותי מאוד וגם אני מוצא את עצמי חושב על זה.
איזה סרטים הם בעיניך כאלה שהסיפור בהם הוא משני או לא קיים? (אמרו פה כבר פיטר גרינאווי. אני חושב שזה נכון גם לגבי אנטוניוני. מי עוד?)
הסיפור חשוב אם מנסים לספר אותו. יש במאים שיודעים לעשות סרט ללא סיפור ויש כאלה שיודעים עם.
קולנוע מטרתו היא להביע משהו (כמו כל אומנות) – בין אם זה בסיפור ובין אם זה בדימויים.
Dude this spam comments here are driving me insane! Get rid of it!