03 אוקטובר 2007 | 08:13 ~ 18 תגובות | תגובות פייסבוק

להפיל ת'פיל

האמיצה“: פרוגרסיבי או רגרסיבי? מחזיר את הקולנוע לימי הנקמה הפאשיסטיים של שנות השבעים, או שמזניק את הדיון בנושא לשלב הבא? מה שבטוח: ניל ג’ורדן הוא במאי נפלא וחכם להפליא, גם כשהוא נוגע – והוא אוהב לגעת – בעצבים הכי חשופים של המוסר החברתי. וחוץ מזה, הוא יודיע לשנע רגשות באמצעות תנועות מצלמה. השוט הלפני אחרון, המצולם מזווית עילית בין סמטאות אחריות, עושה את הסרט כולו. אם הייתי כותב את הביקורת לעיתון אמריקאי הייתי נותן לה את הכותרת And you will know us by the trail of dead.

=========

“The Kingdom” של פיטר ברג התווסף ברגע האחרון לפסטיבל חיפה. הוא יוצג מחר (חמישי) ב-12:30 בצהריים באודיטוריום. אתם עדיין יכולים להציע שמות עבריים לסרט, או להגיד האם את בעד להשאיר אותו כ”הממלכה”.

=========

ובעוד אני נושא תפילה ש”הממלכה” לא יהפוך בעברית ל”ממלכה קטלנית” נתקלתי באייטם הזה, שנמצא כבר שבועיים בנרג’ אבל איכשהו פספסתי אותו. הוא די משעשע: ניב שטנדל מקטלג את כל חטאי תרגומי השמות הגדולים של המפיצים הישראליים בשני העשורים האחרונים. זו לא הפעם הראשונה שמישהו עושה את זה, וגם אני בעבר התפננתי על מחרוזות שמות כאלה ואחרים, אבל זה עדיין רלוונטי, מבדר ומבעית, בעיקר כי משום מה מסורת התרגומים העקומים לא מצליחה להתפוגג (ואגב, חסרה שם קטגוריה מאוד חשובה ומרכזית של “אהבה זה משהו” או “משהו על אהבה”. סרטים עם המילה אהבה בשמם מצליחים בטירוף בארץ. והנה מגיע עוד אחד: “Mozart and the Whale” שייצא החודש בארץ באיחור קטנטן של שנתיים, ייקרא כאן “משוגעים מאהבה”).
זה משונה, כי אם אני הייתי יוצר, והייתי עושה סרט או כותב ספר, הייתי רוצה למצוא לו שם שיהיה ייחודי, רק שלי, שיבדיל אותו מכל מה שנעשה קודם. בשעה שהמפיצים בארץ עובדים מתוך תפיסת עולם יוניפורמית, הם ממש רוצים שלא תוכלו להבדיל בין הסרט שלהם שמציג עכשיו וסרט שלהם מלפני 5, 10 ו-20 שנה. ונראה שזה היה כאן כך תמיד. עד היום לוקח לי כמה שניות להיזכר מה זה “אורות הכרך”, “חופי הכרך” ו”נערי הכרך”. מעניין למה הם חושבים שזו טקטיקה טובה ומתי דור המפיצים הנוכחי כבר יתאדה ויפנה את מקומו לדור חדש, צעיר, מעודכן ומכוונן יותר לקהל הצרכנים שלו.

=========

איתן ראה את “In the Valley of Elah” של פול הגיס (“מדאין”) בוונציה וחשב שזה רעיון ממש רע לקרוא לסרט בעברית “בעמק האלה”. אני חשבתי שזה יהיה רעיון ממש רע לא לקרוא לסרט ככה, עד שכבר יש שם של סרט שתורגם מעברית לאנגלית והייתרון התרגומי בצד שלנו. ובכן, ניצחתי. הסרט, שיוצא עוד שבועות בודדים בארץ, ייקרא “בעמק האלה”.

=========

גם זה שוכב ברשת כבר שבועיים פלוס אבל רק עכשיו נתקלתי בזה (ויה גרין-סין): ביקורת נהדרת על “מדוזות” בבלוג framing device. וסקירה של אלה טיילור מ”אל.איי וויקלי” על כל הסרטים הישראליים שהוצגו בטורונטו, תחת הכותרת “הקולנוע הישראלי מתבגר”. היא כותבת על “ביקור התזמורת”, “הסודות” ו”מדוזות”. ו”ילדי השמש” של רן טל מחזיר אותה לימיה כילדה בקיבוץ.

=========

למי שהחמיץ את טקס הפתיחה של פסטיבל אייקון לפני שלושה ימים, הנה חבורת היפופוטם במחרוזת שירים מסרטי המד”ב האהובים על כולם. משעשע (תודה לאהוד קינן עם הלינק).

==========

הפספוסים של סטנלי קובריק (ויה אן תומפסון)

==========

והנה המשימה שלכם להיום: ללכת ב-22:00 לראות את הופעת הבכורה הישראלית של אלפנט פרייד בלבונטין 7. אני מחויב, מסיבות אתיות, להזכיר שהצמד הישראלי-אמריקאי הקסום הזה הם חברים שלי (שלא לומר משפחה, במובן הסיציליאני של המילה), אבל אני מבטיח לכם שאם הם לא היו עושים את המוזיקה הכי קסומה ששמעתי באחרונה לא הייתי מטריח אתכם. יש לי המון חברים שעושים דברים איומים ונוראים ואתם לא שומעים ממני פיפס עליהם. אז קדימה, לכו לראות. וכדי להתחמם לקראת ההופעה, קיפצו לדף המייספייס שלהם ושמעו שם ארבעה שירים. אחריהם אני די בטוח שכבר תדלגו בחדווה לעבר רחוב לבונטין (וספרו איך היה. אני בחיפה, אחמיץ).

18 תגובות ל - “להפיל ת'פיל”

  1. דרורית 3 אוקטובר 2007 ב - 9:18 קישור ישיר

    אפרופו שמות, ראיתי אתמול סוף סוף את knocked up וכמה גימגמתי שחברות שאלו אותי לאיזה סרט הלכתי…
    ולגבי הסרט, אני מסכימה עם כל מילה שכתבת בפנאי פלוס. בעיני סת’ רוגן מעצב פה את אחת הדמויות הכי נוגעות ללב ומרגשות שראיתי מזה זמן רב, עכשיו רק צריך לשנס מותניים וללכת לסופרבאד, בלי כותרת המשנה של הסרט.

  2. איתן 3 אוקטובר 2007 ב - 9:34 קישור ישיר

    אוי, מיגרנה. מי שאין לו מיגרנה שיקום עכשיו ויגיד תודה. אחרי שהעבודה שלי תיזזה אותי במשך כל הבוקר אתמול, הצלחתי להגיע ממש בזמן להקרנה הראשונה שלי אתמול בחיפה, ב-12:00. להקרנה השניה נכנסתי כבר עם כאב ראש. מההקרנה השלישית כבר יצאתי ממש לאחר דקה, הקאתי, לקחתי אקמול וזחלתי לאוטו. זו לא חויה נעימה לנהוג 90 וקצת קילומטר חזרה לתל אביב עם כאב ראש איום. בקושי הגעתי למיטה ב-20:30 ויצאתי ממנה רק היום בבוקר, מרגיש יותר טוב (הרבה יותר טוב). איזה מזל שההקרנה הראשונה שלי היום היא ב-19:00, ויש לי מספיק זמן להתאושש.

    (סליחה, יאיר, אם זה מפריע לך שאני משתמש בבלוג שלך כמיני בלוג שלי)

    “השם שלה הוא סאבין” – סנדרין בונר בנתה סרט הסובב סביב אחותה האוטיסטית. בעזרת הרבה קטעי הום וידאו מהימים שסאבין היתה נערה יפהפיה וקטעים מצולמים מההווה, בו סאבין היא אשה בת 38, גדולת ממדים וחסרה את אותה שמחת חיים שהיתה לה בנעורים, משרטטת בונר את חוסר האונים של משפחתה במציאת טיפול הולם לאחותה, דבר שגרם לאישפוזה הכפוי במשך 5 שנים – אישפוז שרק החמיר את מצבה. מאז שהיא הוצאה מאישפוז היא נמצאת במסגרת טיפולית מיוחדת שמשפרת את מצבה באופן איטי, הדרגתי, אבל קבוע. חבל שבונר גולשת לעיתים לדידקטיות יתר ומתמקדת במסגרת ה”נכונה” לטיפול במקום לשאוב את זה מהסיפור האישי. ובכל זאת, סרט לא רע בכלל, עם סצינה אחרונה מאוד מרגשת, בה מעמתת סנדרין את אחותה האוטיסטית עם חומרים מצולמים מהעבר. התגובה של סאבין מאוד מרגשת.

    “כשהלילה יורד” – הסרט, באופן מפתיע התחיל בזמן. אבל לאחר כמה שניות הבינו המקרינים שרק הסאונד נשמע, אבל התמונה אינה נראית. ואז חל עיכוב של כעשר דקות עד שתוקנה התקלה. במהלך אותן 10 דקות נכנסת אתה, יאיר, לאולם, ומכיוון שיש לך תג על הצוואר חשבו האנשים שיש לך איזשהו קשר להנהלה ושאלו אותך “נו ?”, דבר שהשבת עליו במשיכת כתפיים, מבלי שאני חושב שהבנת מה הם רצו.

    הערת ביניים : הטענות נגד הארגון של הפסטיבל ברובן נכונות, אבל הטענות נגד איכות הסרטים לא מוצדקות. אמנם, אין כאן כמעט אף אחד מהשמות ומהסרטים המדוברים כיום בעולם, אבל יש לפעמים כמה סרטים לא רעים בכלל, ואפילו טובים מאוד, בין השמות הלא מוכרים שמוצגים בחיפה.

    אחד מהסרטים האלו הוא “כשהלילה יורד”. אמנם קצת פשטני מדי, אבל אפקטיבי. שלושה סיפורים שאין ביניהם קשר : משפחה שעושה דברים איומים על מנת לשמור על “כבוד המשפחה” (סצינת ה”התאבדות” תישאר איתי עוד הרבה זמן), אשה מוכה שמוצאת בעצמה כוחות להשתמש במעמדה הציבורי (היא עיתונאית) על מנת להילחם בתופעה דרך סיפורה האישי, ומנהל מועדון המתעמת עם קבוצת בריונים. לא סרט יוצא דופן, אבל אפקטיבי, מעניין ולעיתים מרגש.

    וגם : “עמק האלה” ? נו שוין. נראה מה אתה חושב על הסרט. זה יותר מעניין אותי . (להזכירך: לטעמי, סרט טוב עם סוף מאכזב).

    ולגבי הערתך על הפסקולים: נכון, אבל יש לציין באותה נשימה שהפסקול של הסרט הישראלי הטוב של השנה, לטעמנו, “בופור”, היה מיוחד, יוצא דופן, מצוין, עומד בפני עצמו, וגם מאיר את הסרט בזויות אחרות ומעשיר אותו.

  3. יניב אידלשטיין 3 אוקטובר 2007 ב - 10:29 קישור ישיר

    אה… “מדאין”? חחח…
    אתה זוכר שזה סרט פיקטיבי, יאיר?
    וגם בעולמו המומצא, התסריטאי הידוע ששיכתב את התסריט היה סטיבן גייגן, לא פול האגיס.

  4. סטיבי (לא בבית) 3 אוקטובר 2007 ב - 10:51 קישור ישיר

    שימו לב – באתר של הפסטיבל מופיעה הודעת ביטול ל”הממלכה”, לכל מי שתכנן.
    מה שכן, הוסיפו הקרנות חוזרות של כמה סרטים ביום שישי (!!).

  5. ארנב 3 אוקטובר 2007 ב - 12:17 קישור ישיר

    (אלא אם כן קורה משהו שאני לא מודע אליו בעונה הרביעית של הפמליה), אז (ספויילר לעונה השלישית):
    פול האגיס לא מביים את “מדאיין” בסוף, ובמקומו החברה’ מביאים בפרק האחרון של העונה את בילי וולש (שהוא בעצמו במאי פיקטיבי, בניגוד להאגיס).

  6. יניב אידלשטיין 3 אוקטובר 2007 ב - 12:47 קישור ישיר

    ארנב – צודק.

  7. דניאל 3 אוקטובר 2007 ב - 13:54 קישור ישיר

    מישהו יודע אם הדמות של הבמאי בילי וולש מבוססת בהשראת הבמאי וינסנט גאלו?

  8. גע"ס 3 אוקטובר 2007 ב - 14:30 קישור ישיר

    ובדיוק אתמול נזכרתי בסרט בעל השם המעולה “Wilbur wants to kill himself” וניסיתי להיזכר איך קראו לו בעברית. היום, לצערי, נזכרתי. נדמה לי שזה היה “הקפיצה לחיים”.

  9. ביצה קשה 3 אוקטובר 2007 ב - 14:49 קישור ישיר

    אמת אמת. פאץ’ בטוסיק למתרגמי הסרטים הרשעים. אבל עלתה לי מחשבה, שמאחורי כל ההייפ של עניין התרגומים עומדים סתם כמה ירושלמים חומדי לצון.
    אם נתנו לי להיות המתרגם את של הסרט Knowked Up, למשל. כמה הסרעפת הקטנה שלי הייתה חוגגת לה בכל פעם עולה בראשי העובדה שבזכותי עשרות אלפי פיות בארץ, אנשים, נשים, טף וקשישות שואלים במבוכה את הקופאית מתי הם הולכים לדייט שתוקע אותם.. הא הא הא

    כל אופן צריך לבדוק גם במדינות אחרות, באירופה למשל, באילו שמות מפיצים סרטים הוליוודים.
    צרת רבים חצי נחמה

  10. ביצה קשה 3 אוקטובר 2007 ב - 14:57 קישור ישיר

    ואגב, כתבה יוצאת מן הכלל של ניב שטנגל. כמה שאני אוהב את העיתונאים בארץ

  11. האחד 3 אוקטובר 2007 ב - 18:18 קישור ישיר

    מבזק חדשות חם מהתנור:

    * פול ווקר ווין דיזל יחזרו לשחק ב”מהיר ועצבני 4″.

    * טרנטינו אמר בראיון שהוא רוצה לביים סרט אירוטי על זוג שמבקר חברים שלו בשוודיה.

    * ג’יימס וונג (האחד, יעד סופי) יביים את גירסת ה”לייב אקשן” של ‘דרגון בול Z’, על פי סדרת אנימציה יפנית באותו שם.

    * קווין דילן ישחק בתפקיד הראשי בסרט “301”, פארודיה על סרטי מלחמה.

    סוף מבזק.

  12. דניאל 3 אוקטובר 2007 ב - 19:12 קישור ישיר

    השם “משוגעים מאהבה” מרגיז, מעליב ופוגע.
    זה לא טפשות תרגומית זה רשעות אנושית.
    אני בעל תסמונת אספרגר (תפקודי מאוד אבל בעל התסמונת) ואין למפיצים זכות לעשות אבחון פסיכולוגי לתסמונת ולהכריז על מי שלוקה בה כמשוגע, דבר שמטעה את הציבור ומעצים את הסטיגמות הציבוריות על התסמונת (יש לי אספרגר.. אה ראיתי את הסרט, אז אתה סובל משוגע, אה?)

    זה, ולא העלילה, האוטיזם האמיתי

  13. גע"ס 3 אוקטובר 2007 ב - 19:48 קישור ישיר

    דניאל, ברוב הפעמים שבהן יש חשד לקונספירציה, מדובר סתם בטפשות.

    “משוגעים מאהבה” הוא אכן טפשות תרגומית ולא רשעות. החיבור בין אהבה לשורש ש.ג.ע על הטיותיו השונות הוא לא חדש, וזה לא משהו אישי נגדך. וממילא לא אמור להיות לך אכפת ממי שיחשוב בעקבות הסרט שאספרגרים הם משוגעים.

  14. איתן 4 אוקטובר 2007 ב - 7:16 קישור ישיר

    קפטנס לוג 1.213028/2. פסטיבל חיפה. שוב.

    “The Savages” – סרט שמגיע רכוב על גלי אהדה הנמשכים מינואר, עת היתה בכורתו בסאנדאנס. בעיקר זכו לתשבוחות שני השחקנים הראשיים, האהובים בד”כ, פיליפ סימור הופמן ולורה ליני. ובכן, צר לי לבשר, שגם הם לא מצילים את הסרט הזה, שניתן להגדירו כ”הרחק ממנה” שמתנהג כמו פיל בחנות חרסינה. אותו נושא – התמודדות עם אלצהיימר – אבל ללא אותה עדינות מאופקת נהדרת של הסרט ההוא. סרט תמוה בעיניי ואף מקומם לעיתים.

    “שיחות עם הגנן” – ההפתעה הנעימה של הערב. סרט צרפתי שעיקרו, אכן, דיאלוגים בין דניאל אוטיי הצייר, לבין ז’אן דארוסן, הגנן שלו שהוא גם חבר ילדות, מפתיע באנרגטיות ובדינמיות שלו. מלא בחיות, משעשע ומרגש לעיתים, מרפרף הסרט מעל לנושאים שאריק רוהמר היה מתעכב עליהם, ואין בכך לומר שאין עומק בסרט. הוא פשוט מתרכז במעשים הקטנים שבונים את חיינו, שמתוכם נובעות התובנות הגדולות, ולא מתרכז בלדבר עליהם. בסוף הסרט מפציעה הפתעה נעימה – בתפקיד אשתו של הגנן משחקת השחקנית הפלסטינית-ישראלית היאם עבאס. סרט מאוד חביב ומומלץ.

  15. איתן 4 אוקטובר 2007 ב - 7:28 קישור ישיר

    עוד שתי הערות : “משתגעים מאהבה” הוא אולי מרושע, אבל האשם הפעם הוא לא במתרגמים הישראלים. בדף הסרט ב-imdb מופיע “Crazy in love” כ”Working title”.

    עונת הפרסים החלה. “הרחק ממנה” לקח את הפרסים העיקריים בטקס של גילדת הבימאים הקנדית.

  16. אמיר 8 אוקטובר 2007 ב - 10:20 קישור ישיר

    לגבי תרגומים לשמות סרטים – לא ברור לי איך אף אחד לא מזכיר את התרדום הנפלא ל”slap shot” – “פול ניומן וחבורתו”. זה רק מוכיח שתמיד יש למפיצי הסרטים בארץ לאן לרדת…

  17. RealTimePlease 8 דצמבר 2010 ב - 8:31 קישור ישיר

    Mate this spam here will drive me crazy! Delte them!


השאירו תגובה