הבשורה על פי "השוטר"
חיכיתי לזה, והנה זה בא: מייק גודרידג', העורך של "סקרין דיילי", שהיה בחבר השופטים העלילתי של פסטיבל ירושלים כתב סוף סוף את הסיכום שלו לפסטיבל והוא מתייחס בו בעיקר לפרשת פסילת הפרס לסרט ביכורים לסרט "עמק תפארת". חיכיתי כבר לקרוא או לשמוע מישהו שידווח על ההתנהלות בתוך חדר השופטים, והנה זה סוף סוף הגיע.
גם מדבריו של גודרידג' לא מסתמן שההתנהלות של פסטיבל ירושלים היתה נכונה. קודם כל, כותב גודרידג', שאף אחד מאנשי הפסטיבל לא עידכן את שאר השופטים בכך שעשויה להיות איזושהי בעיה עם נוכחותו של מישל ריאק, מנהל ארטה צרפת, ושהוא אמור להיות מנוע מלדון בסרט זה או אחר. שנית, מבהיר גודרידג' שהדיון סביב הסרטים בקרב השופטים נעשה באופן שקול והגון. גודרידג' ערב לריאק שכל החלטה שהוא קיבל וקידם נבעה מטעמו האישי ולא מהשתייכותו התאגידית. גודרידג' מדגיש את ההחלטה הפרדוסקלית של הפסטיבל בכך ששני הסרטים הבולטים האחרים בתחרות ובקרב הזוכים, גם הם במידה כזו או אחרת בני טיפוחיו של ריאק ("השוטר" ו"בוקר טוב, אדון פידלמן"), שכן הם טופחו בשנים קודמות באירוע הפיצ'ינג השנתי בפסטיבל, שבראשו עומד (או שמא, עמד) אותו ריאק. גודרידג' טוען שבניגוד לרושם שהנהלת הפסטיבל יצר, ריאק הוא איש עם אינטגריטי.
אבל חציו השני של מאמר הסיכום של גודרידג' מעניין לא פחות. הסרט הישראלי שגודרידג' הכי אהב בפסטיבל היה "השוטר" של נדב לפיד. הוא כתב עליו ביקורת נרחבת ונלהבת למדי בנפרד. גודרידג' כותב במאמר הסיכום שלו מירושלים: "הדבר שהכי עניין אותי הוא התגובה הקוטבית לסרט 'השוטר'. אני חשבתי שזה הסרט הכי מלהיב בפסטיבל, שמסמן את בואו של קול קולנועי חדש ובטוח בעצמו. הקהל המקומי, לעומת זאת, הגיב אליו באופן מעורב, וחלקו אף הביע שאט נפש ממנו. גם חבר השופטים שלנו היה מפולג לגביו (הערה שלי: נדמה לי שגודרידג' רומז כאן על פיצול בין השופטים הישראליים בין שופטים הזרים? כי ההמשך די מחזק את זה).
"זה רק עזר לי לבסס תיאוריה ישנה שלי שבה האופן שבו קהל מקומי מגיב לסרטים שונה באופן משמעותי מאשר התגטבה של קהל זר. ראו, למשל, את האיבה של המבקרים הספרדיים כלפי פדרו אלמודובר, שנחשב לאחד הבמאים הגדולים בעולם מחוץ למולדתו…
(רגע, כאן גודרידג' קצת עושה בלאגן. יש שתי תגובות שונות. המבקרים הספרדיים העריצו את אלמודור, הם התחילו לשנוא אותו רק כשהוא נהיה אליל בינלאומי. זה מקרה מובהק של צרות עין. הבעיה היא שבאמת יש יוצרים מקומיים שמתקשרים יותר טוב עם העולם מאשר עם הקהל המקומי. בישראל הדוגמה הכי מובהקת לכך היתה בעבר עמוס גיתאי. מישהו שיודע לדבר פסטיבלית שוטפת. צאי מינג ליאנג, למשל, אחד הבמאים הכי נערצים בעולם הפסטיבל בעולם, זוכה לבוז או סתם להתעלמות בטייוואן, בה הוא חי. יש הבדל בין "אין נביא בעירו"* ובין "אנחנו שונאים את זה כשהחברים שלנו נהיים מפורסמים"**. נדמה לי שנדב לפיד נמצא ברובריקה הראשונה, ואילו – נגיד – יוסף סידר נמצא ברובריקה השנייה).
ממשיך גודרידג':
"'השוטר' בוודאי יעבוד יותר טוב בלוקרנו, שם הוא נבחר להשתתף בתחרות הרשמית, מאשר בישראל, שם הסגנון האגרסיבי שלו והנושא השנוי במחלוקת שלו כנראה נגעו בעצב חשוף מדי".
"השוטר" כנראה ייצא לבתי הקולנוע בארץ בסוף אוגוסט. איך ואיפה וכמה עוד לא ברור. אני שותף לדעתו של גודרידג': זהו בהחלט אחד הסרטים הכי מרתקים קולנועית שראיתי בארץ הרבה זמן. ובימים אלה הוא גם מאוד מדויק מבחינה פוליטית/אקטואלית: אחת הנקודות המרכזיות בסרט היא האופן שבו המלחמה האידיאולוגית בישראל אינה כבר בין יהודים לערבים, אלא בין יהודים ובין עצמם בענייני מעמד וצדק. מהבחינה הזאת, מה שקורה בסרט (באופן סמלי ומוקצן) הוא כמעט נבואה לעימותים שמתחוללים כעת בין מפגינים ובין שוטרי יס"מ בתל אביב וירושלים.
נשאלת השאלה: האם ציבור הצעירים והסטודנטים שמפגינים כעת (או מזדהים איתם בבית) יאמצו את "השוטר" כסרט שמייצג את המאבק שלהם, כשגריר של דור. האם "השוטר" יהיה ה"איזי ריידר" של תנועת האוהלים של ישראל 2011? כזכור, "איזי ריידר" הפך לסרט של תנועת הקאונטר-קאלצ'ר לא רק בגלל תכניו, אלא דווקא בגלל הרדיקליות הסגנונית שלו, האנטי בורגנית. האם צעירי תל אביב ישכילו לאמץ סרט שגם קורא תגר אסתטי על הממסד? האם הקהל שידע לחבק את "סרט לבן" (למשל), ולשאול שאלות הקשורות לשפה האסתטית של הסרט והיחס שלו למשמעות, לאירוניה ולמוסר ההשכל הלאומי, יידע להפעיל אותם כלים כשזה מגיע לסרט מקומי?
החוויה המקומית בארץ עד כה תומכת באבחנה של גודרידג': לקהל נוח להתמודד עם אתגרים קולנועיים זרים, אבל מעדיף את הקולנוע המקומי נוח ומוכר ונגיש. אבל בקיץ של התעוררות מהפכנית, יהיה מקסים לגלות ש"השוטר" הופך לסמל של מהפיכה.
*) הבשורה על פי מתי
**) הבשורה על פי מוריסי
אני מנחשת שלשוטר (טרם ראיתי) אין גיבור מלהיב והוא מרובע, איטי ומשעמם אך וודאי מאתגר אינטלקטואלית מה שמבטיח שאף אחד לא יאמץ אותו. מחשבות פוליטיות לא עוברות מסך טוב ללא גיבורים שאפשר להזדהות איתם- מה שדווקא יש באיזי ריידר. "סרט לבן" זה המלך העירום של הקולנוע. באירופה אוהבים קולנוע שמאתגר כל מני דברים חוץ מאת בלוטת הרגש והעניין. "עמק תפארת" הוא סרט נפלא שראוי לזכות בכל פרס אפשרי. הבמאית שלו היא אחת הקולנועניות הכי מוכשרות שהיו פה.
אני חייבת להוסיף. עמק תפארת הוא סרט איטי שגם לא יאומץ ע"י הקהל פה אבל הבמאית משכילה לבנות דמות עגולה ולשלב אותה בנוף הפיזי והפוליטי/רגשי של המדינה. דווקא עמק תפארת הוא המראה הכי טובה למאבק שמתחולל עכשיו בארץ (בעיני).
אנשים ששכחו ערכים לטובת כסף מתעוררים פתאום אחרי שהפריטו להם את כל מה שהם אוהבים.
יש גם אופציה שלישית: יש יוצרים שהיצירה שלהם מדברת החוצה ולא פנימה. לצופים המקומיים שלהם קשה מאוד לראות את הסרטים האלה כי ברור שלא מדברים אליהם, למרות שלכאורה מוצגת המציאות שלהם, וזה יותר נכוור ואנטגנוזים. למשל, 'קדוש' של גיתאי שהוא כל כך מופרך מבחינה עובדתית שצופה ישראלי פשוט לא יכול לשבת ולראות אותו ולהתחבר למציאות מאה-שערימית שבה, למשל, מתרגשים מהגעתה של שנת 2000. ברור לצופה הישראלי שהסרט מדבר פסטיבלית – לא עברית. האמת, זה מקומם ומעליב. בכלל בסרטים של גיתאי יש איזו שטחיות בטיפול בנושאים הרי גורל שממש קשה לראות אותם לעתים (כיפור היה בעיני יוצא הדופן).
סידר ממש ממש לא שם. הוא אהוב על צופי הקולנוע. האם לפיד יהיה שם? מקווה שלא. לא ראיתי ולא יודע.
בכלל יאיר, אולי אני טועה, אבל סרטים ישראלים שזכו להצלחה בחול התקבלו מאוד יפה פה. בופור, כנפיים שבורות, וואלס עם בשיר, הערת שוליים – אני לא חושב שלמעט גיתאי, שהקולנוע שלו סופר בעייתי כאמור לצופה הישראלי, התיאוריה הזו נכונה באיזושהי צורה. אני טועה?
יאללה באים למאהל?
שם עושים קולנוע אמיתי
בננה יקירתי , איזה כמות של שנאה את מפזרת סביבך לסרט שלא ראית . אין בך טיפה קטנה של ספקנות ?
אוהבת קולנוע
ספויילר
רגע – אבל למה שהמהפכנים הצעירים באוהלים יאמצו את "השוטר" ? הרי בני דמותם בסרט מוצגים כנלעגים, טיפשים ואנוכיים בדיוק כמו נציג הממסד.
אני איני רואה ב"השוטר" פוטנציאל של ממש להפוך לסרט מחאה. ובכ"ז, מצאתי בו הרבה סקס-אפיל, ממש כמו ב"איזי-ריידר". אבל ההבדל הבולט ביניהם הוא בנשמה, עניין חיוני לכל תנועת מחאה. אין ב"השוטר" נשמה. זה סרט קר כקרח. מחשבותי המלאות – בקישור.
'השוטר' מציע דיון קולנועי מעניין ורלוונטי ביותר. חלקים ממנו אפשר לקרוא מעל במת המחאה כמו (מצטטת מזכרון) "הגיע זמנם של העניים להתעשר ושל העשירים למות", או "אין לך פנים, יש לך מייקאפ" (למשל, כלפי ראש הממשלה, שרהב"ט או כל דרעק אחר).
אבל, דיון לא יסחוף למהפכה, אולי יכול לשמש כחומר רקע ממש כמו מאמר דעה.
הסרט (ויוצרו) שיכול היה לסחוף למהפכה הוא כמובן 'המדריך למהפכה'. "יכולת להיות ראש ממשלה, אבל אין לך כסף לדירה" אומרת לצברי אמו, מבכה את אובדן ההכנסה העתידית אלמלא היה בוחר בקולנוע; "יכולת לשבור את מעגל העוני". אם תתרחש המהפכה הוא לא יצטרך. (הציטוטים מזכרון).
בעניין זה, יפה לראות את הקולנוע הישראלי מעורב, מסטודנטים ועד שחקנים בכירים שמקפידים לפקוד ולשים אהל.
בולטים בחסרונם במאי המיינסטרים, מפיקי הטלוויזיה, והמועסקים בחוזה-כישרון-אישי.
בואו.