03 אוגוסט 2011 | 12:19 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

חניון האימה

זה קרה ביום ראשון, קצת לפני חצות.

 

יצאנו מהקרנת העתונאים של “קפטן אמריקה”. ההנאה מהסרט מהר מאוד התחלפה לחרדה. המכונית שלנו חנתה בחניון התת קרקעי מתחת לדיזנגוף סנטר. החניון היה אפל ושומם. קול נקישות סוליות הנעליים שלנו הדהד כשצעדנו לעבר המכונית. התנענו ונסענו לעבר מכונת התשלום. ושם זה קרה: המכונה סירבה לקבל כרטיס אשראי איתו ניסיתי לשלם את 15 השקלים שעלתה החניה.כשמכונות אלקטרוניות בוגדות בך זה מערער את כל האמון שלך בעולם, פתאום מבינים כמה החיים שלנו שבריריים. קוששנו בינינו בנס, ובידיים רועדות, 15 שקלים במטבעות. זה כל הכסף המזומן שהיה לנו. אבל גם אותם המכונה סרבה לקבל. היינו לכודים. ואז הגיע איש נוסף. וגם הוא גילה שהמכונה מסרבת לקבל כרטיס אשראי. או מטבעות. הוא שלף שטר, הכניס, ונשם לרווחה: המכונה הסוררת הסכימה לקבל שטרות. תור עצבני של אנשים ומכוניות התחיל להצטבר מול המכונה. בראשי ניצנץ רעיון: לו רק אמצא מישהו שיסכים לשלם עלי בשטר, ואתן לו את הסכום במטבעות, נוכל גם אנחנו להשתחרר מהמרתף הזה. אלא שמי שהגיע עם שטר כדי לפדות את עצמו קיבל עודף במטבעות, שזרמו בפתח יציאת העודף בצלצול מתכתי עליז שנשמע כמו מכונת הימורים בלאס וגאס. הוא זכה בג’ק-פוט: כיס מלא מטבעות קטנים, אבל כרטיס לחופש. ואני הייתי צריך מישהו שיהיה לו יותר משטר אחד. ושיהיה אדיב מספיק כדי להסכים. אחרי כמה דקות מורטות עצבים התקרב אל המכונה איש. ידיד או אויב? יסכים או יסרב? אחרי שפדה את עצמו, ביקשתי בקול רועד שיסכים גם להקריב שטר נוסף למעני. שיתן בי אמון שהמטבעות שבידיי אינן מזויפות, שגם אני – ממש כמוהו – רק רוצה לברוח מהכלא התת קרקעי הזה בו הוצבו מכונות שטן שתפקידן, כמו טרול הגשר, ללעוג לכל מי שמנסה לעבור דרכן ולמרר את חייו. מבט נוסף אל האיש שנעמד מולי גרם לי לבלוע רוק. הוא נראה קצת כמו מי שיצא מאחד מסרטי מקס הלוחם בדרכים. מישהו שיכולתי לדמיין אותו יוצא מהחניון כשהקרקפת שלי תלויה על אנטנת טלפון הסלולרי על שמשת המכונית שלו. אבל לפחות אז הקרקפת שלי תהיה חופשיה, אז לא היה לי מה להפסיד. ביקשתי. והוא, באדיבות, שלף שטר מגוהץ של חמישים שקלים, הכניס למכונה, שילם את כרטיסי וקיבל בתמורה את כל סכום במטבעות. רצתי למכונית, נכנסתי לכסא הנוסע לצידה של אשתי שישבה בכסא הנהג וצרחתי באימה שנסתלק משם.

 

כעבור יומיים חיכתה לי הודעה בפייסבוק. מתברר שאיש המסתורין ששיחרר אותי מהחניון היה איתן גפני, עורך בלוג הקולנוע החינני, “רוזבאד”.

 

מה אני רוצה להגיד לכם מכל הסיפור הזה? א. אל תיכנסו לחניון בדיזנגוף סנטר. כי כמו “הוטל קליפורניה”, אתם יכולים להיכנס, אבל לא בטוח שתוכלו לצאת. ב. כן היכנסו ל“רוזבאד”. הם אנשים טובים שם.

נושאים: בשוטף

15 תגובות ל - “חניון האימה”

  1. יעל 3 אוגוסט 2011 ב - 12:38 קישור ישיר

    א, דרמה.
    ב, בסנטר אני תמיד חונה בחניון מעל לב. התשלום הוא לבני אדם, לא למכונות. זה גם חינם כשהולכים לסרט, אז בכלל.

  2. מיכאל 23 3 אוגוסט 2011 ב - 12:49 קישור ישיר

    צרות של תל אביבים…

  3. רותם 3 אוגוסט 2011 ב - 13:05 קישור ישיר

    חבל שהוא הודיע לך. היה יותר מגניב אם היית מחפש אותו במשך חודשים, שנים ואז היה איחוד מרגש!
    אבל ברצינות, זה חניון מסריח, במובן הפיזי של המילה. צריך אומץ רב לחנות שם

  4. hamlet 3 אוגוסט 2011 ב - 13:22 קישור ישיר

    with all the respect…
    what it has to do with films?
    Does the film critic need a
    kiss on his head?
    Is it kind of gonzo writing
    when the critic is the main character?
    Go see a shrink

  5. רני 3 אוגוסט 2011 ב - 13:53 קישור ישיר

    רגע: בפעם האחרונה שהייתי בחניון הדיזנגוף סנטר (לפני בערך שבוע) התשלום היה לאדם ולא למכונה. ממתי התחיל שם תשלום למכונות?

  6. ברק 3 אוגוסט 2011 ב - 14:34 קישור ישיר

    ועכשיו, ממקום מבטחים, איך הסרט ?
    [הטריילר נראה מגניב ביותר…]

  7. דיסקו אליקו 3 אוגוסט 2011 ב - 15:16 קישור ישיר

    כתוב יפה. בניגוד להמלט הפוץ, אני חושב שזה ממש קשור לסרטים, ובמיוחד לאיך מספקים סיפור. אני בעד שתמשיך בכיוון הזה
    ואני כבר ציפיתי לסוף אלטרנטיבי:
    נשארת ללא שטר. האנשים כבר התרוקנו מהקולנוע.
    אתה כבר מבין שתוכל להישאר שם בלילה.
    זה חניון אז כמובן שאין קליטה וכך הדרך האחרונה שלך לחופש- אזלה.
    אבל אי שם אנחנו שומעים צעדים מתקרבים , ללא ספק, זה הגלגל הצלה האחרון של מר רווה. ( כמובן שהבייביסיטר התקשרה ואמרה שאם אתם לא מגיעים עוד שלוש דק הביתה היא נוטשת את הילדות לבד ועוזבת את הבית)
    האיש מתקרב ואז יוצא מהצללים לאור:
    מרק רוזנבאום מסתכל עליך. ומחייך.

    אפשרות אחרת:
    האיש מתקרב עם ניירות בידו ואז יוצא מהצללים:
    שאול דישי מסתכל עליך:
    יאיר, תוכל לחתום על העצומה?

  8. דב 3 אוגוסט 2011 ב - 15:59 קישור ישיר

    נו באמת..
    אולי תספר על הפעם שנתקעת בלי נייר טואלט?

    ===================

    רוה לדב: אל תשאל! גם זה קרה, וגם אז איתן גפני היה שם כדי להציל אותי עם שטר של 50 שקל.

  9. דיסקו אליקו 3 אוגוסט 2011 ב - 16:53 קישור ישיר

    למר דב היקר.
    מי שלא מתעניין בסיפור על אדם שנתקע בלי נייר טואלט לא יכול באמת באמת להבין או לאהוב קולנוע בכל ליבו.
    אני עומד כאן מאחורי כל מילה.
    כי דרמה היא גם ואולי בעיקר ביום יום. ולא בלונג שוטים ארוכים על נשים שנאנסות.
    ומי שלמד אצל מיכאל לב טוב, אחד מגדולי המורים בארץ לקולנוע, בוודאי מכיר את השיעור שבו הוא מסביר איך הוא מכין סלט. (תלמידי שפיגל ומעלה בלבד. )

    אשמח לתשובתך
    דיסקו

  10. רותם 3 אוגוסט 2011 ב - 17:45 קישור ישיר

    אין כמו השניצל של ז’אן:
    http://www.youtube.com/watch?v=FDNzwfjJMf4

  11. צור שפי 4 אוגוסט 2011 ב - 8:07 קישור ישיר

    יאיר, בהמשך לתגובה הראשונה של יעל, איך יתכן שמישהו כמוך לא יודע שהחניון על הגג (הכניסה מבוגרשוב) הוא חינם לבאי הקולנוע? אפילו אני, שחזרתי זה עתה מכמה שנים בחו”ל, זכרתי עובדת יסוד זו בדרך לצפיה ב”הערת שולים”.

    ===================

    רוה לצור: ברוך שובך ארצה. מצפים לשמוע בשורות על תחנותיך הבאות ברחבי העולם. ולשאלתך: הסרט שראינו היה בקולנוע רב חן. וגם לו היה בלב: החניה על הגג חינם לרוכשי כרטיסים, ולא למי שבא להקרנות עיתונאים. אבל נכונה התזכורת שבכל מצב זהו חניון נעים יותר.

  12. אלי 4 אוגוסט 2011 ב - 10:30 קישור ישיר

    אחת ולתמיד = גם אני רוצה לבוא להקרנות עיתונאים. איך עושים את זה לעזאזל??
    הן בטוח לא מלאות תמיד.
    אולי יש רשימת “נשאר מקום אז אתם יכולים לבוא” ליחצנים?

  13. צור שפי 4 אוגוסט 2011 ב - 13:51 קישור ישיר

    תודה על הברכות, התכנון שלי הוא להישאר כאן שלוש-ארבע שנים מינימום לפני גיחה נוספת החוצה.

  14. tami 4 אוגוסט 2011 ב - 15:20 קישור ישיר

    קצת עצלנות לגור ליד קולנוע גת ולהגיע באוטו לסנטר. לא?

  15. שחר 6 אוגוסט 2011 ב - 16:32 קישור ישיר

    חחחח מה הסיכוי שדווקא שני אתרי הבלוג קולנוע האהובים עליי נפגשים אחד ליד השני בצירוף מקרים בחניון


השאירו תגובה ל - אלי