"השליטה על שעשועו העיקרי של האזרח הישראלי נמצאת בידי קבוצה קטנה של אנשים פרטיים, אלה הם בעלי בתי הקולנוע. בגלל חוסר חוקה מתאימה שתקבע דרכי התנהגות לענף חיוני זה של חיי הכלכלה והחברה נוצר מצב מיוחד במינו. בעלי בתי הקולנוע הם הקובעים הכמעט-יחידים בכל הקשור לטיב הסרטים המוצגים במוסדותיהם, למשך הצגתם של סרטים אלה, ולצורת הצגתם. אחת התוצאות של מצב זה היא שישראל נמצאת בסוף הטבלה בטיב השירותים הניתנים לצופים בבתי הקולנוע שלה. קשה לתאר יחס של זילזול מחפיר יותר מאשר יחסו של בעל הקולנוע בארץ לצופה הישראלי".

נשמע כמו טקסט אופייני ב"סינמסקופ" מלפני כעשר שנים? ובכן, זה הרבה יותר עתיק. זה מתוך דבר העורך של "העולם הזה" מ-1957 (תודה לדבורית שרגל, שנוברת באחרונה בארכיוני עיתונות ומצאה את הבונבון הזה). המחאה של "העולם הזה" נגד כל מיני עניינים של שירות של בעלי בתי הקולנוע מול 30 מיליון (!!) רוכשי הכרטיסים שממלאים את בתי הקולנוע בארץ. ובעיקר: נטייתם של בעלי בתי הקולנוע לקצץ סרטים כדי שכל הקרנה לא תארך יותר משעתיים. כדי להילחם בתופעה החליטה מערכת "העולם הזה", בראשות מבקר הקולנוע של העיתון, אלי תבור (לימים התסריטאי של "אסקימו לימון" ו"חגיגה בסנוקר"), לתבוע את הבעלים של קולנוע אלנבי, על כך שהציג גרסה מקוצצת (וכמעט נטולת שירים של "המלך ואני".

אגב, עד לפני כמה שנים היתה עדיין חברת הפצה ישראלית שהיתה מעיזה לקצץ סצינות מסרטים, אם הם היו חושבים שיש סצינה שהיתה הופכת את הסרט לפחות מסחרי.

קראו את הטקסט. חלקו מלא נוסטלגיה לעולם ישן, חלקו נראה רלוונטי ואקטואלי לחלוטין, כאילו נכתב היום:

אגב, יש כאן מישהו מספיק מבוגר שזוכר אולי איך נגמרה התביעה ההיא?

ציוץ