מחר (שלישי) ייפתח בסינמטק תל אביב פסטיבל אנימיקס לקומיקס, אנימציה וקריקטורה, שמכיל בתוכו גם מעט קולנוע. פסגת הפסטיבל, בעיניי, היא ההזדמנות סוף סוף לראות על מסך גדול את סרט האנימציה "הקוסם" ("L'Illusionniste") של סילביאן שומה, המבוסס על תסריט גנוז של ז'אק טאטי. במדורי האחרון ב"פנאי פלוס" סיפרתי בקצרה את סיפור גלגוליו של התסריט הזה, שעמד במרכזה של מלחמת אגו הרסנית בין טאטי ובין בן טיפוחיו פייר אטקס (עליו שוחחנו כאן מוקדם יותר השנה). אגב, למרבה הצער הסרט יוקרן בסינמטק מקלטת בטא. אבל הוא כבר יצא בדי.וי.די מתורגם לעברית.

======================

פורסם ב"פנאי פלוס", 10.8.2011

דן בן אמוץ ע"ה היה פונה במדוריו אל ששת קוראיו. ובכן, גם אני היום פונה כאן ישירות אליכם, ששת קוראיי. כן, אני מודע לכך שבהתחשב בנתוני התפוצה של האתר והעיתון שבו אני כותב, הדף הזה שנעצרתם עליו זוכה כאן ושם לרבבות מדפדפים; ואולי אף לאלפי מעלעלים. אבל אהיה אסיר תודה אם אגלה שיש לו שישה קוראים (מעבר לעורכיי ומגיהיי, שמחויבים בכך לפרנסתם). כאלה שלא רק קוראים את המילים, אלא שאף משתמשים מדי פעם ברעיונות המובעים כאן להמלצות לצריכה תרבותית. על פי רוב אני לא מאתגר אתכם, ששת קוראיי, ואני כותב על הסרטים שממילא מופצים בבתי הקולנוע בכל הארץ ושהם ממילא סרטים מבוקשים לצפייה. להיטים, מה שנקרא. אני מקווה גם שברגעים הטובים של המדור אני מצליח לייצר איזושהי דרך נוספת להתבונן באותם להיטים, מעבר להמלצה הצרכנית הרדודה של "מומלץ" או "לא מומלץ". אבל השבוע נפלתם על מדור שמבקש מכם, ששת קוראיי, להתאמץ. הסרטים שלהם מוקדש המדור השבוע ("הקוסם" להלן, ו"ג'ו + בל" לעיל) הם חינניים, משעשעים ומקסימים. אבל הם נסתרים. כרגע תמצאו אותם מוקרנים באופן ספורדי בסינמטק תל אביב. אני מקווה, שאם תעקבו אחר הפרסומים של הסינמטק הקרוב לביתכם תמצאו אותם נודדים לכיוונכם. הביעו בהם אמון.

במסגרת "אנימיקס", הפסטיבל לקומיקס, קריקטורה ואנימציה, יוקרן סרט האנימציה "הקוסם". זהו סרט צרפתי שהיה מועמד השנה לאוסקר (והפסיד ל"צעצוע של סיפור 3"), שבאופן מעציב למדי נגנז בארץ מהפצה מסחרית על ידי קולנוע לב, שהוציאו אותו ישירות לדי.וי.די (הם כנראה לא ידעו איך מפיצים סרט אנימציה, אבל כזה שפונה לקהל מבוגר). הבמאי הוא סילביאן שומה ("השלישיה מבלוויל"). אבל הכי חשוב מבחינתי: התסריטאי הוא ז'אק טאטי. אבל רגע, טאטי – אחד הקולנוענים והקומיקאים האהובים עלי בכל הזמנים – הלך לעולמו ב-1982. מאיפה צץ פתאום תסריט חדש שלו? ובכן, הסיפור מאחורי התסריט של "הקוסם", שהיה גנוז כמעט ארבעה עשורים עד שנגאל על ידי שומה, מרתק למדי.

זוכרים שלפני כמה שבועות כתבתי בהתלהבות על המחווה לבמאי פייר אטקס שהוקרנה בפסטיבל ירושלים ואז נדדה בין הסינמטקים? ובכן, פייר אטקס הוא שחקן משנה משמעותי למדי בדרמה שסביב סיפור הכתיבה והגניזה של "הקוסם". ובכלל, נדמה שהקולנוע העולמי של השנה האחרונה נזכר פתאום בטאטי (שבשנה הבאה נציין 30 שנה למותו): לא רק המחווה לאטקס, במאי ושחקן שהושפע ישירות מטאטי והיה תלמידו המובהק; לא רק "הקוסם", המקים לתחיה סיפור גנוז של טאטי; אלא גם שניים מהסרטים הבולטים שהוקרנו השנה בפסטיבל קאן (ושטרם ראיתי או שהגיעו ארצה, אבל רק מלראות שוטים בודדים מתוכם ברורה המחווה שלהם לטאטי): האחד הוא "The Artist", השני הוא "La Havre". שניהם אמורים להגיע ארצה בתחילת 2012. שניהם הם הומאז'ים לקולנוע של אטקס ושל טאטי (אטקס עצמו משחק ב"Le Havre").

ובחזרה ל"הקוסם". את הרעיון הראשוני לסרט הגה טאטי בסוף שנות הארבעים. הוא כבר ביים את סרטו הארוך הראשון, "יום חג", אחרי כמה סרטים קצרים פופולריים למדי. אבל רבים עדיין הכירו אותו בראש ובראשונה כאמן בימה. טאטי התחיל את דרכו כשחקן במופעי מיוזיק-הול, קומיקאי שעושה חיקויים (בעיקר פיזיים) וקטעי פנטומימה. בסוף שנות האבעים הוזמן טאטי לשווייץ, שם עשו כבוד לסרטיו אבל גם הזמינו אותו לסיבוב הופעות מיוזיק-הול. שם, בסיבוב הזה, כשהיה בן 40, הרגיש טאטי שהופעות קומיות בימתיות הן לא מקצוע שמתאים לקומיקאי מזדקן, ושיש רגע שזה מתחיל להיות לא רק מעייף, אלא פתטי ומיושן. בהשראת התחושה הזאת הוא כתב את "הקוסם", שמספר על קוסם מזדקן וקצת מגושם, שקסמיו התיישנו כמו גם אולמות ההופעות בהן הוא מופיע, והוא מוצא עצמו מופיע מול קהל מזדקן כמוהו, שרק הולך ומידלדל. נערה צעירה שרואה את קסמיו ומשוכנעת שהוא קוסם אמיתי המסוגל לייצר דברים יש מאין, חליטה להתלוות אליו למסעו. עד שהיא מתאהבת בגבר צעיר ועיניה נפקחות לעובדה שככל הנראה אין קסם אמיתי בעולם.

טאטי תכנן שזה יהיה סרטו השני. אבל הוא גם היה אדם פזור דעת, מרושל בענייני כספים ואיטי מאוד בעבודתו. סרטו הבא היה "חופשתו של מר הולו", שהיה מבוסס על כמה וכמה מגאגים הבימתיים שפרסמו אותו. ואז הוא תכנן ש"הקוסם" יהיה סרטו השלישי. באמצע שנות החמישים קיבל טאטי לעבודה בחברת ההפקות שלו מאייר צעיר בשם פייר אטקס. אטקס צייר לטאטי את הסטוריבורדים, את הפוסטרים, עזר לו בעיצובים ויזואליים והיה עוזרו האישי. יותר מזה, הוא גם היה שותף שלו ביצירת כמה וכמה מהגאגיםבמה שיהפוך להיות סרטו השלישי באמת: "זה הדוד שלי" מ-1958. הסרט שהעניק לטאטי את האוסקר האמריקאי לסרט הזר והפך אותו סופית לאיש עשיר ומפורסם בעולם כולו. במסעו לאמריקה הוא הגשים חלום ישן ופגש את שני גיבוריו מימי הקומדיה האילמת: באסטר קיטון והרולד לויד.

בשובו מאמריקה הוא החליט שסרטו הבא יהיה… "הקוסם". למעשה, הוא חשב שזה יהיה אפילו רעיון טוב שפייר אטקס, ולא הוא, יגלם את התפקיד הראשי. כשהוא רק פגש את אטקס לראשונה וקיבל אותו לעבודה הוא שאל אותו האם יש בכוונתו להיות שחקן. רק אחרי שאטקס הבטיח שאין לו עניין במשחק וטאטי, שחשש ממתחרים והיה אדם קנאי מאוד, נרגע והסכים לקבל אותו לעבודה. ואילו כעבור כמה שנים הוא חשב שאטקס יהיה ליהוק מוצלח ל"הקוסם", שהוא חשב שיהיה סרט הבא בבימויו. כלומר, מי שדירבן את אטקס למשחק, היה טאטי עצמו. זה עוד רגע יתנקם בו. אבל טאטי התיישב סוף סוף לכתוב תסריט מלא. לתסריט הוא החליט לבסוף לקרוא דווקא "העיר הגדולה". אלא שאז, דרמה! אטקס הודיע לטאטי שהוא פורש מהעבודה איתו, ויוצא לקריירה עצמאית. הוא החליט שגם הוא רוצה להיות קומיקאי ובמאי, ממש כמו המנטור שלו. טאטי נפגע, כעס, ראה בעזיבתו של אטקס מעשה בגידה בשותפות ביניהם, ולמעשה, מעולם לא סלח לו.

ב-1963 החליט טאטי סופית שהוא גונז את התסריט ל"הקוסם". אולי כי הוא לא רצה לעשות את הסרט בלי אטקס, ואולי – כפי שאטקס עצמו וטוען בביוגרפיה של טאטי מאת דיוויד בלוס – טאטי, שהיה איש פרנואידי למדי, חשש שאטקס יגנוב לו את הרעיון לסרט והעדיף לגנוז אותו. למעשה, כשיצא סרטו השני של אטקס כבמאי ב-1965, "יויו", העוסק בלוליין קרקס ויחסיו עם ילד קטן, טאטי הרגיש שאטקס השתמש בסרט בכמה רעיונות שהוא גנב מתוך התסריט ל"הקוסם". אטקס, שכנראה גם הוא לא היה חף מפראנויות, משוכנע עד היום שכשלון "יויו" והביקורות הרעות שקיבל הן מעשה ידיו של טאטי, שליכלך עליו בפני מבקרי הקולנוע, שהעריצו אותו.

טאטי ויתר בזאת על "הקוסם". אבל כנראה שלא לגמרי: הוא התחיל לעבוד על סרטו הבא, "פלייטיים". אבל לגרסה הראשונה של הסריט הוא קרא, פעם נוספת, "העיר הגדולה". כשיצא הסרט (אחד הסרטים הדגולים בתולדות הקולנוע בעיניי) רבים ממעריציו של טאטי בתקשורת הצרפתית התאכזבו מהסרט והתלוננו שהסרט לא מצחיק כמו "זה הדוד שלי" ותלו את האשמה בכך שטאטי ואטקס נפרדו, ולא עבדו על הגאגים הוויזואליים יחד.

למעלה מ-40 שנה אחרי הגניזה החליט במאי האנימציה סילביאן שומה, בעידודה של סופי טאטישף, בתו של ז'אק טאטי, להפוך את התסריט הגנוז לסרט אנימציה. זה רעיון פשוט מבריק. ראשית, כי שומה החליט שגיבור הסרט יהיה בן דמותו של טאטי עצמו. וכך, זו מחווה מקסימה לא רק לטאטי הקולנוען אלא גם לטאטי השחקן ואמן הבמה. ובמידה מסוימת, גם באופן עקיף מחווה לאטקס: שהרי כל הייצוג של טאטי כדמות מאוירת – בפוסטרים ובחוברות קומיקס משנות החמישים – הוא מעשה ידיו ומכחולו של אטקס (הנה דוגמה).

"הקוסם", כהומאז' עדין ורב קסם לטאטי, הוא סרט כמעט נטול מילים, בו רוב עלילה נחשפת במבט מרוחק, באירוניה עדינה, ולמעשה אף קשה לדמיין איך הסרט הזה היה נעשה שלא באנימציה. כי מה ששומה עשה הוא לגרום לנו להאמין – ממש כמו הנערה – שקסמיו של הקוסם (טאטישף שמו, ממש כמו שם משפחתו המקורי של טאטי) אמיתיים הם.

ציוץ