שני סרטים שונים מאוד שראיתי בשבוע שעבר, ושמראים שגם במשפחות (הכי טובות?) פועלים חוקי ג'ונגל, ושגם בין הורים וילדים יש ציידים וניצודים

פורסם ב"פנאי פלוס", 1.9.2011

א. תיעודי:

"כרוניקה של משבר". במאי: עמוס קולק. ישודר בערוץ 8 ב-17.9 ב-22:00

יש כמה וכמה קולנוענים שאני לא חסיד גדול של סרטיהם, אבל שאני מקפיד לצפות בכל דבר חדש שהם עושים. למה? משהו שם מושך אותי, למרות שאני יודע שמבחינת טעם רוב הסיכויים הם שאצא מהסרט בלתי מסופק. ועדיין, יש משהו בעקביות שלהם שמסקרן אותי להמשיך לעקוב אחריהם, להתמחות בעבודתם, ואף להעריך אותה, גם אם איני אוהב אותה. עמוס גיתאי, למשל. או עמוס קולק. עמוס קולק היה שנים תעלומה בעיניי: איך הוא ממשיך ליצור סרטים כמעט שנה אחר שנה, בסדרי גודל דומים, עם תכנים וסגנונות דומים, חלקם עיצבנו אותי מאוד, ועדיין הוא שמר על עקביות בקריירה. היה רגע שקולק אף היה במאי שזכה לחבורת מעריצים לא קטנה מצרפת, שכנראה פנתה אליו אחרי שהנרי ג'גלום, סוג של קולנוען תאום (ועם ביוגרפיה משפחתית דומה), הפסיק ליצור סרטים. כשגרתי בניו יורק בסוף שנות התשעים – עם עמוס קולק בקומה מעליי, ויהודה עמיחי שתי קומות מעליי – ראיתי את המנגנון הקולקי עובד: פעם בשנה הלובי היה הופך לאתר צילומים, ובחלוף כמה חודשים עוד סרט ניו יורקי על זונות מכורות לסמים היה מגיע לבית הקולנוע.

המשכיות הקריירה הזאת נראתה לי כחידה. וכעת, שצפיתי בסרטו התיעודי של קולק, "כרוניקה של משבר", היא היתה כחידה גם לו. בסרטו התיעודי קולק עושה את המהלך הקיראטיבי הכי פחות חביב עליי: הוא מנסה לצאת ממשבר יצירתי על ידי צילום עצמי אובססיבי. התוצאה לא רק כעורה למדי בשל כך, אלא גם נטולת פילטרים. "כרוניקה של משבר" הוא סרט שיש בו גם אקסהביציוניזם גדול, אבל גם מציצנות. קולק מודע לכך שאנחנו רוצים לראות את אחורי הקלעים של חייו, הרי הוא בנו של טדי קולק.

שלושה צירים מניעים את הסרט. הראשון והעיקרי הוא החיפוש של קולק הבן אחר הקריירה הקולנועית שלו שבוקר אחד פשוט נעלמה. הוא פוגש, למשל, עורך דין ניו יורקי שהיה אחד המשקיעים העיקריים בסרטיו ושואל אותו בכנות: השקעת בסרטים שלי בגלל אבא שלי ולא בגלל הכשרון שלי, נכון? עורך הדין משיב בשלילה לשאלה, אבל בהתחמקות. בחיפוש אחר הקריירה קולק מארח בסרט את אלי שידי, שמגיעה לאודישן, ואת אנה טומפסון, שכיכבה בלא מעט מסרטיו. הציר השני: קולק מחדש את הקשר עם אביו, ראש העיר המיתולוגי של ירושלים. כאן התסביך האדיפלי מתחיל להתחוור: הבן שהרגיש שאביו מקדיש את זמנו לציבור ולא למשפחתו ושמעדיף להקים לו חיים בניו יורק, הרחק מהאב, ולעסוק בתחום שאביו הכי שנא: הקולנוע. קולק הבן מודה שהוא מרגיש כמו מרלון ברנדו ב"חופי הכרך", שאביו הפקיר והקריב אותו. החלק הזה הוא מה שיהפוך את הסרט לפריט מבוקש בפסטיבלים: אחרי הכל קולק מאפשר הצצה אל שנותיו האחרונות של טדי. אבל זה תיעוד בוטה ולא נעים. קולק הבן יכול לגשת אל אביו, האריה הזקן, רק כשתש כוחו והוא חסר אונים, הולך ונמוג. יש משהו אכזרי בעשייה קולנועית, קולק מראה לנו, משהו שניזון מהמצוקות של האחרים. במקרה הזה, אביו שהולך ומתנתק מהמציאות.

אכזריותו של הקולנוען היא גם מרכיב מרכזי בציר השלישי, בו קולק מפתח מערכת יחסים ארוכת שנים עם זונה מכורה לסמים בשם רובין. מתברר שלא סתם זונות מכורות לסמים הם חלק בלתי נפרד מסרטיו, זה פשוט מה שמעניין אותו. לכאורה יש כאן משהו פילנטרופי, לעזור לאשה במצוקה, לספר את סיפורה, להיות שם בשבילה, אבל יש בזה גם משהו ערפדי, משהו שהוא כמו הקראק שעליו רובין חיה. מצוקת האחר היא כמו סם החיות של הבמאי.

אז בסופו של דבר, באופן משונה ומרתק, "כרוניקה של משבר" נשנע ונראה סרט עמוס-קולקי פר אקסלנס. וכרגיל, אני די סובל ממנו, אבל לא מסוגל להפסיק לצפות בו, ולהצטמרר מהכנות הערומה שיש בו, לדגדג גם אצלי את חורי ההזרקה שזקוקים לייאוש של האחרים כדי להרגיש טוב יותר עם עצמנו.

ב. עלילתי

"ממלכת החיות". במאי: דיוויד מישוד (מוקרן בבתי הקולנוע וזמין כבר מזמן בדי.וי.די)

בשעה שבמשפחות לא-מתפקדות רגילות למערכות היחסים ההשלכות הקשות הן בעיקר פסיכולוגיות, יש משפחות שבהן סכסוך בין אחים והורים יכול להיגמר בקצת יותר מצלקת פסיכולוגית או טראומת נעורים, זה יכול להיגמר במוות. למשל, משפחת הפשע החביבה שבמרכז "ממלכת החיות", סרט אוסטרלי שזכה לשבחים רבים בשנה שעברה אבל אותי השאיר קצת בעמדת ה"מה, זהו?".

"ממלכת החיות" מציג את המטאפורה שלו די בבוטות כבר בשמו: זו משפחת פשע אוסטרלית (המבוססת על משפחה שהיתה באמת), אבל אלה חוקי הג'ונגל. בראש הפירמידה עומדת הסבתא (ג'קי וויבר, שהיתה מועמדת לאוסקר על תפקידה, אבל אני לא התלהבתי), שלכאורה מחבקת את כולם, אבל מאחורי הקלעים מחליטה מי יחסל את מי, מי ימות ומי יחיה. אבל אם הסיפור לא ממש גרם לי להתפעל, לכאורה זה סרט פשע סטנדרטי למדי, חשבתי שיש בו כמה רגעים יפים מאוד של בימוי ושל החלטות צורניות, ובעיקר באופן בו הסרט עוש שימוש במוזיקה רכה לליווי סצינות אלימות מאוד, מה שמעניק לסרט כולו תחושה של רקוויאם. הסרט הזה מלא גופות, והוא בנוי בצורה מעניינת ולא לחלוטין צפויה (היזהרו, בכל רגע שנדמה לנו שאנחנו מתחברים למישהו, הוא מת), אבל יש בסרט גם משהו עקר.

ההברקה הגדולה בסרט בעיני לא היתה בקשר שבין בני המשפחה, אלא דווקא המתח שבין הפושעים ובין השוטרים – כשאלה וגם אלה מחסלים אחד את השני כמו גנגסטרים – יוצר רגעים מרשימים של קולנוע, בהן בכל פעם שמכונית משטרה עוברת ברקע התמונה אנחנו יודעים להידרך, כאילו ראינו סנפיר של כריש באופק הים.

ציוץ