11 אוקטובר 2011 | 22:59 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

רובוטים וחיתולים

הרעיון הזה, לחבר בין יום כיפור וסוכות ולתת לתלמידי בתי הספר היסודיים שלושה ימי גשר הוא פשוט קטסטרופה מנקודת מבטם של הורים עובדים. נסו לכתוב פעם בלוג ולהעסיק ילדים משועממים במשך יום שלם. זה יוצא בערך מילה לשעה וחצי.

 

למרבה המזל, הקולנוע עוזר. או בהעסקת ילדים, או כברילה מהעסקת ילדים. לכן, לבלוגרי קולנוע קצת יותר קל בימי חופשה. הנה המלאי שלי מהיומיים האחרונים.

 

“פלדה אמיתית”. קוראי הבלוג יודעים שכשזה מגיע לרובוטים, הסטנדרטים שלי די נמוכים. אומרים לי שיש סרט על רובוטים שהולכים מכות ואני אומר “למה לא!” ומצפה ליהנות כילד קטן בחנות צעצועים (של רובוטים). לכן, משונה היה לי שעם מעט הציפיות שהיו לי והכל כך מעט שרציתי כדי לספק את תאוותיי הפרימיטיביות, “פלדה אמיתית” עדיין הצליח לאכזב אותי. למעשה, הייתי מבסוט אם הסרט היה רק שומר אמונים לשמו ומציג סרט שהוא פלדה אמיתית, אבל הסרט הזה הוא למעשה פלדה חלודה. (סיפור צדדי שמסביר משהו: שהייתי ילד בשנים בהם גרתי בארצות הברית לקחו אותי חברים לדבר שנקרא Demolition Derby, קרי – מפגן בהמי וחסר עכבות של הרס מוחלט בו מכוניות מתנגשות זו בזו עד ריסוק, ועד שהאחרונה נשארת נוסעת. בין לבין יש שם גם את אירועי המונסטר-טראק, מוטציות של טרקטורים עם גלגלי ענק שעוזרים בחגיגת ההרס לרסק עוד מכוניות. בעיניים של ילד בן עשר זה היה הדבר היפה ביותר שראיתי מימיי. ובמידה מסוימת סרטי אקשן רבי מרדפים ופיצוצים הם איזשהו רצון שלי – ושל מיליונים כמוני – לשחזר את החוויה נטולת האיטלקט אך רבת האדרנלין שבצפייה בהרס מוחלט, ורועש להפליא. ביניני ובין עצמי קיוויתי ש”פלדה אמיתית” יהיה דבר כזה).

 

כבר סיקוונס כותרות הפתיחה כייל מחדש לחלוטין את הציפיות שלי, ודווקא כלפי מעלה. לא טרחתי להתעמק בסרט, לכן איכשהו פרח מראשי (או שלא ידעתי) שעל ההפקה חתומים בין השאר רוברט זמקיס וסטיבן ספילברג. גם לא ידעתי שהתסריט של ג’ון גייטינס מבוסס על דראפטים קודמים שכתבו דן גילרוי (אח של טוני גילרוי) וג’רמי לבן (במאי-תסריטאי שהקסים אותי עם “דון חואן דה מרקו” ומאז אני מחכה לקאמבק שלו, כלומר – עם סרט טוב). וכותרות הפתיחה הציגו עולם אורגני לחלוטין, של נופי כפר, שקיעה ויריד דרומי כמו של פעם, למרות שהוא מתקיים בשנת 2020. בפסקול, בלדת לואו-פיי עדינה. כלומר, למרות השם, הפתיחה משדרת אווירת אמריקנה הוליוודית, רגשית, עשויה היטב, סוחפת. איך נכנסים לכאן הרובוטים?

 

ובכן, זו הבעיה: הם לא. “פלדה אמיתית” הוא סרט על מאצ’ו טמבל שפתאום צריך לגדל בעל כורחו את בנו הביולוגי. בין לבין, הבן והאב צריכים לעשות את האיחוד המשפחתי רב בחשדנות בזמן שהאב מארגן רבות אגרוף לרובוטים שלו.

 

ובאופן משונה, כלום בסרט לא עובד. הרובוטים לא מלהיבים, הקרבות ביניהם לא מעניינים, הרובוטים לא הופכים לדמויות שיהיה לנו אכפת האם הם ינצחו או יפורקו לרסיסים, ומשום מה בני האדם צועקים לרובוטים “קאם און!” בכל פעם שהם רוצים שהם יתאוששו, למרות שהרובוטים בסך הכל נשלטים על ידי שלט רחוק ולא בעלי תודעה עצמאית. התסריט כה מופרך, הוא נאלץ להתניע את עצמו עם שתי סצינות זהות בהן יו ג’קמן מפסיד את הרובוט שלו בגלל שהוא אידיוט ואנחנו מבינים שהוא חייב הרבה כסף להרבה אנשים. והעלילה המרכזית על האב ובנו צפויה כמו סרט שאין בו אפילו רובוט אחד. מה כן יש? צילום לא רע.

 

“חיים בהחלפה”. מדי פעם אני מצר כאן על כך שהקולנוע ההוליוודי אוהב לדבר גסויות בקומדיות שלו מהשנים האחרונים, אבל נשאר צנוע כמו נזירה פרנציסקנית. אז “חיים בהחלפה” בא לאתגר לי את הפוליטיקלי קורקט: חי נפשי אם זה לא אחד הסרטים המטונפים וגסי הרוח שראיתי כבר די הרבה זמן מהוליווד. הנשמה המתקתקה של ג’אד אפטאו עם הקינקיות של האחים פארלי. התוצאה: אשתו של ג’אד אפטאו בעירום. זה גרסת הבנים ל”שישי הפוך”, בו רווק מושבע צריך להתמודד עם החלפת חיתולים ונשוי מרובע צריך להתמודד עם נשים בעלות ליבידו. והסרט הזה – בבימויו של דיוויד דובקין – מחליט לחשוף את כל הסודות: ממה קורה בתוך חיתולי התינוקות ועד על מה מסתכלים גברים כשהם לבד. וכמו “רווקים לשבוע” החשש הגדול שלי הוא שכל הסודות הכי מביכים של הג’נדר הגברי יחשפו. עוד כמה סרטים כאלה ונשים יסרבו להיראות עם גברים בפרהסיה. אבל הסרט די מצחיק, ובשתיים שלוש סצינות שלו הוא מצליח אפילו להיות די חד אבחנה (עד כדי הסמקה).

 

“ספיי קידס 4 “. כבת השבע היתה קטנה יותר היא נורא אהבה סדרת פעוטות בריטית בשם “מספרי משימה”. ובכן, “ספיי קידס 4” היא כמו הגרסה הקולנועית לסדרה היא: העלילה נראית זהה, וכך גם האפקטים. והרעיון עם כרטיסי הגירוד שאיתם מריחים את מה שמריחות הדמויות בסרט הוא גימיק מביך (שאמנם מוצג בתור “לראשונה בקולנוע”, אבל כולנו יודעים שזה שקר). והרי ברור שברגע שמוסיפים ריח לסרט קולנוע, כל מה שאנחנו מקבלים זה גרביים מסריחות וואריאציות שונות של פלוצים והפרשות. אני הפסקתי להריח אחרי ארבעה מספרים. וכרגיל, הילדים נהנו. אני חייב ללמד אותם להיות קצת יותר סלקטיבים.

נושאים: ביקורת, בשוטף

3 תגובות ל - “רובוטים וחיתולים”

  1. מאיה 12 אוקטובר 2011 ב - 0:27 קישור ישיר

    זו לא היא שם בעירום.

    ============

    רוה למאיה: כאילו שזה משנה…

  2. איתן 12 אוקטובר 2011 ב - 8:13 קישור ישיר

    אני חנון. האדרנלין שלי תמיד היה בדפיציט. גם כילד. לכן, שאלה:

    סצינת כיסוח ומעיכת הרובוטים ב-AI של ספילברג (סצינה אדירה בעיניי) – זה דומה ל Demolition Derby ?

    =================

    רוה לאיתן: משהו כזה. אבל אתה מעלה כאן אסוציאציה שחלפה בראשי בעת הצפייה ב”פלדה אמיתית” ולא הכנסתי לפוסט – תוך כדי הצפייה בסרט חשבתי לעצמי שאני מניח שספילברג נמשך לסיפור הזה כי הוא מציג משהו מהעולם שהוא עצמו יצר ב”AI”, של הקרנבלים והירידים בהם רובוטים נלחמים זה בזה.

  3. איריס 21 ינואר 2012 ב - 0:39 קישור ישיר

    אבוי, איזה סרט נורא! “אבא גנוב 2″ אה…סליחה…”פלדה אמיתית” הוא אכן פלדה חלודה. רגע, זה לא הילד “מסיפורו של אלוף?” יכול להיות שהתספורת בלבלה אותי לרגע…והרובוט “אטום” הוא לא בעצם “רוקי 4”?! עוד שניה היה אפשר לשמוע אותו צורח “א-ד-ר-י-א-ן”. אולי זאת הקללה של אנשים חובבי קולנוע- אתה הולך בתמימות לראות סרט שכתוב עליו “ספילברג” ומוצא את עצמך סופר את הסצינות שנלקחו מסרטים אחרים….


השאירו תגובה