עוד המלצות לזיפזופ בין פסטיבל חיפה ופסטיבל אייקון במהלך סוכות. הנה המקבץ הראשון. והנה עוד חמישה סרטים:

"ארץ אחרת" (פסטיבל אייקון). הסרט הזה, בבימויו של מייק קייהיל, זכה בשני פרסים בפסטיבל סאנדאנס האחרון, ולמרות שהוא מוקרן בפסטיבל אייקון אני לא בטוח שאני יכול להגדיר מה הז'אנר שלו. בואו נגיד שזה, עד כה, המהלך הכי קרוב שעשתה תנועת המאמבלקורלכיוון סרטי המדע בדיוני (ובכן, זה לא לגמרי מדויק: "פריימר" היה סרט מאמבלקור מד"בי, ויש ב"ארץ אחרת" משהו מהעולם הקולנועי של "פריימר": פשטות קולנועית קאמרית שמסתירה רעיונות מדעיים שמחביאים רעיונות מוסריים ואנושיים. הסוף של "ארץ אחרת" בכלל מזכיר את "פריימר"). ואם כבר מאמבלקור, אז "ארץ אחרת" מציג נסיכה חדשה לז'אנר: בריט מארלינג, כוכבת הסרט הזה ושותפתו של קייהיל לכתיב, היא יורשת ראויה לגרטה גרוויג, שהיתה השחקנית בסרטיו של ג'ו סוונברג ושותפתו לכתיבה, לפני שנחטפה להוליווד.

העלילה של "ארץ אחרת" היא כזאת: ביום שבו אסטרונומים מגלים כוכב לכת חדש שהוא זהה לחלוטין לכדור הארץ, חייה של נערה צעירה עם עתיד אקדמי מבטיח מקבלים תפנית עגומה – היא נכנסת לכלא אחרי שהרגה אשה וילד בתאונת דרכים. ארבע שנים אחר כך היא יוצאת מהכלא כבויה לחלוטין ורק מחםשת דרך מילוט מהייאוש ורגשות האשם שאופפים אותה. שני נתיבי מוצא מהייאוש הזה מציגים את עצמם בפניה, ומציבים מולה שתי אופציות – לברוח או להתמודד. וכאן, הסרט קצת מתחיל להזכיר לרגעים (בעלילה בלבד, בכלל לא בסגנון) את "גאטקה" של אנדרו ניקול, שבו הגיבור מתמודד עם דילמות דומות (ההשוואה הזאת, אגב, חושפת את החולשות של "ארץ אחרת", כי "גטאקה" היה מורכב ומסעיר יותר).

כעיקרון, "ארץ אחרת" הוא בכלל לא סרט מדע בדיוני, אלא עוד אחד ממקבץ סרטים על יגון, אבל, התמודדות ורגשות אשמה שהציפו את הקולנוע האמריקאי בשנה האחרונה. אבל זה גם סרט שמלמד אותנו שיעור מעניין בתסריטאות: העלילה הראשית היא זו שמניעה את הדמויות ונושאת את המטען רגשי העיקרי של הסרט, אבל זו עלילת המשנה שמחזיקה את המשמעות האמיתית של הסרט, את סיבת קיומו, את כל הסאבטקסט. כי הרי באופן תיאורטי אפשר היה לקצוץ החוצה את כל העלילה על כדור הארץ התאום שמתגלה (ואז היינו מקבלים אח קטן ל"21 גרם"), ואכן יש מקום לתהות האם העליל הזאת ריאליסטית בעולם של הסרט או היא סוג של הזיה, איזו משאלת לב של הגיבורה ששואפת לחזור אחורה בזמן ולפצל מחדש את נתיבי הזמן כדי לתקן את מעשיה ולדלג על האסון ועל רגשות האשמה. עלילת המשנה המד"בית מלווה בקטעי קריינות של המדען ריצ'רד ברנדזן, שמתפקד גם קצת כמו מספר הסיפור, אבל בעיקר נותן לאספקטים המדע-בדיוניים אסמכתא של מדע-ממשי, והופך את "ארץ אחרת" לסרט שקרל סייגן היה עשוי לאהוב.

ומכיוון שפסטיבל חיפה ופסטיבל אייקון פחות או יותר מתחרים זה בזה, העובדה ש"ארץ אחרת" מוצג באייקון ולא בחיפה הוא סוג של שיחוק לפסטיבל הקטן יותר.

"אריראנג" (פסטיבל חיפה). אם אנחנו כבר עוסקים בייסורי מצפון, הנה הסרט החדש של קים קי-דוק. הבמאי הקוריאני הזה היה בעשור האחרון אחד הבמאים הכי פוריים ויצרניים בעולם. בעיני, עד כדי הפרזה. מבמאי שהערכתי אותו (למשל ב"אביב, קיץ, סתיו, חורף, ואביב") לבמאי שכבר תש כוחי ממנו (ב"זמן", למשל). אבל אז הוא נעלם. וכשם שהוא היה יכול לייצר שלושה סרטים בשנים, כך הדממה שהוא נטל על עצמו למשך שלוש שנים נראית קיצונית לא פחות. ב"אריראנג", שזכה בפרס בקאן במסגרת "מבט מסוים", קים קי-דוק לא ממש מביים סרט, אלא יותר פודקאסט וידיאו באורך מלא בו הוא מדבר אל מצלמה בבית הנידח אליו גלה ובו הוא מסביר מה עבר עליו בעשור האחרון. ההצלחה, ההפיכה למותג ואז ההתמודדות עם כמעט-אסון שהתרחש על סט סרטו האחרון.

בגלל שקים קי-דוק הוא במאי בעל שם, יש משהו מרתק בהאזנה לווידוי שכזה, שקצת מסביר משהו על המפגש שבין הצלחה ובין שאיפות אמנותיות והיחס אל הצופים ואל הביקורת. אלא שהמונולוג הזה אל המצלמה הופך את "אריראנג" די מהר לסרט גחמני למדי, שדי קשה לשרוד אותו. (אורי קליין, לעומת זאת, אהב אותו הרבה יותר ממני).

"הטוב, הרע והמשונה" (אייקון). ואם כבר קוריאני: זו פדיחה איומה שהסרט הזה לא הוקרן עד כה בשום מקום בארץ, ושעד בואו לאייקון אני לא ישבתי לצפות בו. זה פשוט טירוף של סרט. אין בו שוט אחד שהוא לא פסיכופתיות של בימוי וצילום מופלאים. וכבר השם מסגיר שזה גרסה קוריאנית למערבון ספגטי, אבל על ספידים.

"היו זמנים באנטוליה" (פסטיבל חיפה). אם אי פעם היתה הצדקה להקרין בהקרנה נוספת סרט שכבר הוקרן בירושלים, הסרט זה הוא ההצדקה. אם אתם רואים סרט אחד השנה, זה הסרט לראות. וחוץ מזה, שני הומאז'ים לשמות סרטים של סרגי'ו ליאונה בסוכות אחד, אלי הספגטי מחייכים אלינו השבוע. כתבתי על הסרט האדיר הזה של נורי בילגה ג'יילון עוד כמה מילים ספורות במהלך פסטיבל ירושלים. גם כאן: מוות, גופה וייסורי מצפון.

"אלנה" (פסטיבל חיפה). סרטו השלישי של אנדריי זוויאגינצב ("השיבה") זכה בפרס השני של מסגרת "מבט מסוים", אחרי "אריראנג". סתם אנקדוטה: ב-2003 יצא "השיבה" וגם "אביב, קיץ וכו'". בשמונה השנים האלה זוויאגינצב ביים שלוה סרטים, וקים קי-דוק ביים שמונה סרטים (ולקח שלוש שנות הפסקה). העניין הוא שההיקסמות שחוויתי מ"השיבה" כבר די פגה לי. אין ספק, זוויאגינצב יודע להעמיד שוטים יפים. והוא יודע שאני אוהב שוטים ארוכים-ארוכים. אבל "אלנה" היא מלודרמה מייגעת על אשה שזוממת להשתלט על ירושת בעלה החולה, אבל היא מבוימת כמו סרט פיוטי. משהו בחיבור הזה נראה עקום, משונה ודי מצועצע. הייתי מבטל את "אלנה" לחלוטין מפאת חוסר עניין, אילולא זוויאגנצב הצליח להציל את עצמו עם שליפת אס מבריק מהשרוול: הוא נתן לפיליפ גלאס להלחין לו את הסרט. אני חושב, אגב, שהוא מיקם את רוב קטעי המוזיקה לאו דווקא במקומות הנכונים, אבל ניחא: המוזיקה של גלאס כל כך אפקטיבית, שהיא מצילה את "אלנה" מלהיות סרט בלתי נסבל.

רוצים עוד המלצות? אבנר שביט ב"וואלה" ואורי קליין ב"הארץ" ראו כמה מהסרטים בפסטיבל קאן, אז הם יכולים להמליץ על דברים שאני לא מכיר. סימנתי בעזרתם את תוכנייתי.

================

ואולי מישהו יכול להסביר לי את העניין הבא: סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה הוא "משחקי השלטון" של ג'ורג' קלוני שיוקרן באודיטוריום בחיפה ביום חמישי ב-21:00. הקרנה חגיגית. בכורה. רגע, בכורה? ובכן לא: הסרט עולה עוד באותו יום ברחבי הארץ – כולל בחיפה! תוכלו לראות את סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה בחיפה (ביס פלאנט בעיר) כבר ב-12:00 בצהריים. לפסטיבל סרטים צריך להיות האגו והסמכות להכריז שסרט פתיחה צריך להיות מוקרן אצלם בבכורה ארצית (לפחות). אם הוא עולה, שיעלה למחרת. מי שנוסע לחיפה כדי לראות את "משחקי שלטון" מבזבז את זמנו.

ציוץ