"מיליארד סיבות לשוד", ביקורת
חפשו את הביקורת שמתחילה במשפט "זהו סרט הפוסט-עידן-ברנרד-מיידוף הראשון בקולנוע האמריקאי" במקום אחר. אין לי כוח להיות כבד ראש בקשר ל"מיליון סיבות לשוד" ("Tower Heist") ולדבר על האופן שבו הסרט עוסק במצב הכלכלי של אמריקה, ועל רצונו של מעמד הפועלים לנקום באילי ההון המושחתים ולבעוט להם איפה שכואב.
הסיבה לכך היא ש"מיליון סיבות לשוד" הוא קודם כל סוג של בית ספר לסרטי "בואו נארגן חבורה ונדפוק את הקופה". כי מאז המשבר הכלכלי של אמריקה מ-2008 דווקא היו כמה וכמה סרטי פוסט "פיטרו אותי ושדדו לי את קרנות הפנסיה", אלא שאתם לא טרחתם ללכת לראות אותם, כי הם היו בינוניים ומטה, ובעיקר חסרי חיים – סרטים עם דאן קיטון וקווין לטיפה או עם וויליאם מייסי ומורגן פרימן. סרטים שכמה מהרעיונות שבהם ממוחזרים לעייפה גם כאן, כמו בכל סרט שודים-נועזים. אלא שכאן כל הרעיונות המוכרים האלה – המוכרים גם מסרטי יהודה ברקן וזאב רווח, אגב – הגיעו לידיים של טד גריפין וג'ף נתנזון: הראשון הביא את הממזריות של "אושן 11" שכתב, השני הביא את הפושטקיות של סרטי "שעת שיא" שכתב, ואז לקח את זה ברט ראטנר והכניס לסרט גרוב קצבי, ובריאן גרייזר ורון האוורד הפיקו עם כל שרירי ההפקה שלהם כדי שהסרט יצולם כולו בניו יורק ולא בטורונטו (וכריסטוף בק בא ושדד את הפסקול של "תיאוריית הקשר" מתחילתו ועד סופו). התוצאה: סרט זניח לחלוטין, אבל מבדר עד צמרמורת, עם גרוב סבנטיזי חינני.
אז כן, חפשו את האנליזות במקום אחר. אני באתי הנה כדי להסתפק בביקורת בת שתי מילים:
נו, נחמד.
היה סרט אחד מופתי, שאתם לא ראיתם ואתה כנראה לא מספיק התעמקת בו וזה – The other guys.
ולסרט קוראים "מיליארד סיבות לשוד" ולא "מיליון" כמו שכתבת. לא שזה משנה, שניהם מזכירים את התקופה בה לכל סרט שני הצטרף הביטוי "שווה מיליון" (היה ברווז, נווד ועוד כמה).
מיליארד, מיליון, מה זה משנה? ממילא אין קשר בין שם הסרט לתוכנו. אני לא רוצה לספיילר, אבל בואו נגיד שאין לחבורת השודדים מיליארד סיבות לבצע אותו…
אישית, סבלתי קשות בסרט, דרך אגב. מאוד לא מסכים עם הקטע של הגרוב, למשל.
מיקי – בדיוק מה שרציתי להגיד (עם מצויין במקום "מופתי"). מה שכן, הביקורת שלו על כל נושא המשבר הכלכלי הייתה מאוד שולית בעלילה. ולכן הופתעתי מכתוביות הסיום המאוד עוקצניות שלו.
🙂 בשנה שבא "התחלה" יצא, the other guys היה אחד הסרטים שהכי הכי אהבתי. אני לא חושב שהביקורת הייתה שולית, היא הייתה קיימת אבל היא לא השתלטה על הדברים שהקהל בא לראות (הקומדיה). זאת הייתה נקודת זכות גדולה. הסוף כבר הבהיר את הנקודה וגרם לי להרהר בכל מה שראיתי על המסך, כולל הביקורת החברתית על אנשים שנמצאים בצל והם – הם הגיבורים האמיתיים, אלו שמרכיבים את המערכת היצרנית ואלו שבדרך כלל דורכים עליהם בלי חשבון. אני חשבתי שזה סרט חכם ומצחיק עם לפחות קטע אחד בלתי נשכח: הקפיצה של ג'ונסון וג'קסון אל האבדון. מוזר שהסרט לא זכה לתהודה יותר גדולה, אבל הוא סוג של קאלט ואני בטוח שעוד יגלו אותו..