"הפצוע האנגלי" באנימציה

את השבוע האחרון ביליתי בירושלים מול תלמידי בית ספר מעלה, בחמישה ימים רצופים על סטיבן ספילברג. כזכור, הוא הבמאי האמריקאי האהוב עליי. או לפחות מי שאחראי על כמה מהסרטים האהובים עליי אי פעם. אני ניסיתי להראות לתלמידים – שהגיעו עם הדעות הקדומות הרגילות שאנשים נושאים על ספילברג – שהוא קודם כל במאי מגוון מאוד שפועל במגוון רחב של סגנונות ונושאים; אבל בעיקר, שמי שמגדיר את ספילברג כבמאי שעושה בעיקר סרטי ילדים (או, כשהוא עושה סרטים למבוגרים עושה אותם באופן ילדותי), עושה לא עוול ומחמיץ את הרגעים שבהם ספילברג הוא דווקא במאי מטריד מאוד שעוסק בחומרים אפלים בתוך נפש האדם והאנושות, הפחדים הכי עמוקים ובסיסיים, הדילמות המוסריות הכי עוכרות שלווה, ועם סופים שיש בהם אמביוולנטיות רבה. נכון, כל זה עטוף בקולנוע סוחף מאוד ששם דגש עיקרי על פעול ודרמה; ונכון, על פי רוב גישתו של ספילברג היא אופטימית, או לפחות כזו שרוצה להישאר מלאת תקווה, גבר שגורם לציניקנים להתייחס אליו כאל מתקתק או קיטשי.

ובתום השבוע הזה אצתי רצתי לבית הקולנוע השכונתי לראות את "טינטין", סרטו החדש, וככל הנראה סרט שלעולם לא אזכיר בהרצאות ספילברג עתידיות. למעשה, זהו ככל הנראה הסרט הראשון של ספילברג כבמאי שהוא סרט ילדים מובהק (לבני נוער מגיל 12, לא ילדים קטנים, כי יש בסרט כמה קטעי אלימות וענייני אלכוהול ושכרות), אני תוהה האם גם מי שחש נוסטלגי ל"טינטין" (אני חף מכל חיבור נוסטלגי לדמות הזאת) יחבב את הסרט כמבוגר.

זהו סרטו הראשון של ספילברג מזה שלוש שנים, מאז "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח", הפוגה משמעותית בקריירה של במאי שבעשור האחרון תקתק סרטים – חלקם מהטובים ביותר בקריירה שלו – בקצב של שניים בשנה. אבל ברור שאלה לא היו שנות מנוחה: כמפיק, נדמה שספילברג סיים עכשיו את שנתו העסוקה ביותר אי פעם – כמפיק, הוא היה חתום השנה על חמישה סרטי קולנוע וארבע סדרות טלוויזיה; וכבמאי, נדמה שהוא עבד על שלושה סרטים במקביל, שניים מהם יוצאים העונה, השלישי עכשיו בצילומים.

ואיכשהו – אולי כי ככה אני מעדיף לראות את זה, ולא בהכרח כי ככה זה באמת – נדמה לי שליבו של ספילברג לא היה לחלוטין בתוך "טינטין". כשם שסרטי אינדיאנה ג'ונס האחרונים היו יותר פרויקטים של לוקאס שספילברג עזר להוציא אל הפועל, כך גם אני מדמיין את "טינטין" יותר כפרויקט של פיטר ג'קסון (שפיק, ביים את ה-second unit, ויביים את סרט ההמשך). אגב, גם בתור סרט של פיטר ג'קסון הוא חלש.

ספילברג אמנם מתנסה כאן לראשונה באנימציית לכידת תנועה ולראשונה בקריירה שלו גם בתלת מימד, אבל אין כאן שום דבר שבן טיפוחיו רוברט זמקיס, חלוץ הסגנון הזה, לא עשה כבר קודם, או עושה באותה מידה טוב אם היה חתום על הפרויקט. למעשה, הסיקוונס המעולה ביותר של הסרט נדמה כהומאז' מובהק לסיקוונס דומה מתוך "רכבת אל הקוטב" של זמקיס (או גרסת אנימציה/תלת מימד לסצינת רכבת ההרים באינדיאנה ג'ונס השני).

למרות השמות של סטיבן מופאט, אדגר רייט וג'ו קורניש כתסריטאים – כולל קולותיהם של פג וניק פרוסט בתור הבלשים השלומיאליים תומסון ותומפסון – התסריט של "טינטין" נטול כל שנינות או ברק, ולעיתים גם הגיון. אבל כסרט הרפתקאות – דמיינו את טינטין כאינדיאנה ג'ונס נטול שארם – הסרט מכיל כמה סיקוונסים מרשימים למדי של אקשן ולהטוטנות. ראשית, אנימציית כותרות הפתיחה, שנותנת לנו הרפתקאה שלמה ונפרדת של טינטין בקיצור, ומציגה את הסרט כיצירה-בתוך-יצירה הנכתבת מול עינינו (במשרדו של ארז'ה, יוצר הקומיקס?). ואז סצינת התרסקות מטוס במדבר מרשימה למדי (בכלל, ספילברג במיטבו בסצינות מדבר, כנראה בהשראת אהבתו הרבה ל"לורנס איש ערב"); הסצינה הזת מובילה לקטע ארוך של סרטי שודדי ים, שיש בו רגעים יפים, שמזכירים שהסרט הזה אמור לעניין את קהל היעד של "שודדי הקריביים" (דמיינו את טינטין כג'ק ספארו נטול שארם); ולבסוף, בעיירה צפון אפריקאית כלשהו אנו מגיעים לפסגת הסרט, סצינת מרדף/הימלטות מסחררת וארוכה ומלאת התרחשויות שכולה בשוט אחד. ובכלל, הרגעים היפים והדי מעטים בסרט הם אלה שבהם יש פתאום שוט מורכב או זווית צילום יוצאת דופן שמבירה שאת הרגע הזה ניתן היה לבצע רק באנימציה ולכן השימוש בטכניקה הזאת מוצדק על פני צילום לייב-אקשן. הסיקוונס המרוקאי (בהיעדר שם אחר), הוא דוגמה לרגע כזה, שלמעשה מצדיק את הסרט כולוץ

ספילברג למעשה סיים את העבודה על "טינטין" לפני שנה. את הפינישים על הסרט עשה ג'קסון. בשנה הזאת, ספילברג הלך לביים את "סוס מלחמה", שייצא בעוד כחודש (וייזכה באוסקר?). וגם הסרט הזה כבר גמור. עכשיו ספילברג כבר נמצא בצפון קרוליינה ומצלם את "לינקולן", סיפור ימיו האחרונים של הנשיא האמרקאי עד הירצחו (וייזכה באוסקר?). בתור מעריץ, אני רק יכול להגיד בטון מאיים שחסר לו שלפחות אחד מהם לא יהיה יצירת מופת.

ציוץ