04 נובמבר 2011 | 15:52 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

"דרייב", ביקורת

 

על המוזיקה של “דרייב” דיברנו כאן. עכשיו הסרט.

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 2.11.2011

 

צפייה ב”דרייב” העבירה בי הרהור קולנועי: האם זהו סרט סינמטקים או סרט מסחרי להמונים? אם היינו עכשיו ב-1974, לא היה לי ספק בקשר לכך. כל הדי.אן.איי של “דרייב” כאילו נטוע בקולנוע ההוליוודי המסחרי של 1968-1975. ככה נראה שובר קופות לפני 35 שנים. והסרט כולו עטוי אווירת רטרו וניחוחות וינטג’. אבל האם מה שנחשב להכי היפ ומסחרי אי אז, אינו יותר מגחמה סינפילית שתתקשר עם בודדים כיום? או האם, כמו רוקנרול משובח, קול (בשורוק) הוא קול לא משנה באיזה שנה הוא נוצר?

 

כי “דרייב”, לכאורה, הוא המשך ישיר לסרטים שהיו אולטרה-פופולריים אי שם בסבנטיז (גם אם הם היו בסיקסטיז). יש כאן המון מ”בוליט” של פיטר ייטס, ועוד יותר המון מ”הנהג” של וולטר היל ולא פחות מזה מ”הפעלולן” של ריצ’רד ראש. אבל זה אפילו יותר מסובך מזה: כי אם אנחנו מזהים אלמנטיים עלילתיים ותימאטיים מסרטי הסבנטיז, הרי שמבחינה סגנונית, “דרייב” הוא דווקא כולו סרט אייטיז: הצבעים הפלורסנטיים, המוזיקה האלקטרונית, התחושה שבעורקיו של הסרט זורם נוזל קירור ולא דם חם, הניכור. כל אלה הופכים את “דרייב” ליצירה שמחייבת שימוש במילה שנדמה שכבר יצאה מהאופנה בהוליווד: פוסטמודרניזם. בתור מי שגדל על ברכי הקולנוע של שנות השמונים כשהפוסטמודרניזם היה הדבר הבא, לראות את הפוסטמודרניזם חוזר כאביזר רטרו היה עבורי בידור לא נורמלי, וגם איתות לכך שהזמן חולף במהירות ושהדבר החדשני של היום הוא פריט האספנים של מחר. לכן עלי לתקן כעת את משפט הפתיחה של הפסקה הזאת: “דרייב”, לכאורה, הוא המשך ישיר לסרטים שהיו אולטרה-פופולריים אי שם בסבנטיז (גם אם הם היו באייטיז). יש כאן המון מ”גנב” של מייקל מאן, למשל. לרגעים זה אפילו נראה כמו רימייק של “טרון”, הפעם ברחובות לוס אנג’לס. ואם תרצו, ככה היה נראה סרט מרדפי מכוניות אם פדרו אלמודובר היה מחליט לעשות אחד.

 

מבולבלים? בצדק. “דרייב” הוא בלילה קולנועית קרה כקרח שיש בה מידה שקולה של קריצת עין למביני דבר, אבל גם אימה צרופה של חיים בעולם ללא מצפון ומוסר. אנסח זאת כך: אם ז’אן-לוק גודאר היה עכשיו בן 20, הוא היה יכול לביים את הסרט הזה, שלרגעים נראה כמו אילתור ג’זי פריסטייל (של הרבי הנקוק מתקפת “רוקיט”) על אלמנטים מתוך “עד כלות הנשימה” שלו. מה שמחזיר אותנו לראש: האם זהו סרט סינמטקים או סרט לקהל הרחב? האם יש בו מספיק מרדפי מכוניות ושיסופי גרונות כדי לגרום לקהל צרכני הטסטוסטרון הקולנוע להתעלם מהפסטיש הקולנועי שמתעופף לו מאחורי גבם? ולחילופין, האם אניני הטעם שיידעו לזהות דיון קולנועי יסבלו את מינוני האלימות של הסרט, שהם יותר גספר נואה מקוונטין טרנטינו?

 

ריאן גוסלינג מגלם את הדמות הכי קולית לשנת 2011: הוא נהג. בלילה הוא נהג שודים (כמו ריאן אוניל ב”הנהג”), ביום הוא פעלולן בסרטים (כמו פיטר אוטול ב”הפעלולן”). למרות שסגנונית הסרט הזכיר לי, כאמור, את “גנב” של מייקל מאן, נדמה שההשראה הכי גדולה עליו היא דווקא סרטו של וולטר היל. כמו כמו רוב סרטיו של היל, גם “דרייב” הוא מערבון שהתחפש לסרט פשע. גוסלינג הוא קאובוי עם מכונית במקום סוס. הוא הטוב, מ”הטוב, הרע והמכוער”; הוא שקט, הוא צונן, עם קיסם נצחי בפיו; ולמרות שהוא פועל בשולי החוק, הוא הגבר היחיד בסביבה עם מצפון וחוש צדק, וגם את קור הרוח לפעול על פיהם.

 

כבר בפתיחה אנחנו רואים את הגיבור השנוי במחלוקת הזה בפעולה. הוא משרטט את החוקים בתמציתיות: הוא נותן ללקוחות שלו חמש דקות בדיוק. הוא מגיע לזירת השוד, מחכה דקה, מסיע אותם משם על ידי שימוש מרהיב בלהטוטנות הגה, חישובים של שחקן שחמט, וזריזות נהיגה שעוזרת לו לחמוק מכל מכונית משטרה וחמש דקות אחר כך להביא את השודדים ושללם למקום מבטחים. הבמאי, ניקולס ווינדינג רפן (במאי דני אולטרה אלים שזה סרטו הראשון שמגיע להקרנות מסחריות בארץ; חפשו את “ברונסון” שלו בדי.וי.די) מביים את קטעי המכוניות לא כמו מרדפים רגילים – כאלה שבהם חותכים מזוויות שונות בין המכוניות במרדף – אלא שומר את המצלמה פחות או יותר בתוך המכונית של הנהג, כאילו כל הסרט מסופר מתוך נקודת התצפית של המכונית.

 

כשלבניין בו גר הנהג מגיעה אשה שחייה עומדים להסתבך עם ענייני פשע (קארי מוליגן), הנהג שלנו עושה טעות פטאלית ומחליט להתערב לטובתה. כאן מגיעה נקודת התורפה העיקרית של הסרט. בסיקוונס כותרות הפתיחה הרמתי גבה תמהה כשעלה שמו של אמין חוסייני כתסריטאי. מה לתסריטאי של סרטים תקופתיים ועיבודי מופת ספרותיים בריטיים (“כנפי היונה”, “ג’וד”) ולסרט פשע אמריקאי כה אלים. ואכן, משהו בבנייה הסיפורית של הסרט הציק לי: יש כאן מצב של צירוף מקרים לא סביר. במקרה מגיעה שכנה חדשה לבניינו של הגיבור. ובמקרה, מחליט הבוס של הגיבור לפנות לשני גנגסטרים מקומיים שישקיעו בשיפוצה של מכונית מירוץ חדשה בה ינהג נהגנו; ובמקרה אותה שכנה תסתבך (באופן אותו לא נסגיר) עם אותם גנגסטרים שרק לפני כמה דקות הכרנו בנסיבות אחרות שלא היו קשורות אליה כלל. אם העלילה היתה מתרחשת בעיירה קטנה בה ברור לנו שכל מי שעושה עסקים אפלים יעשה אותם עם השניים האלה – שתי הדמויות היהודיות הכי אלימות ופסיכופתיות שראיתם מאז “ממזרים חסרי כבוד” – אזי הכל הגיוני, וגם מתיישב עם אווירת המערבון. אבל בפאקינג לוס אנג’לס? מה הסיכויים ששני שכנים יסתבכו עם אותם שני גנגסטרים בדיוק באותו זמן, בשתי פרשיות שונות לחלוטין. זה הציק לי.

 

אבל בכל פעם שאני נתקל בסרט כזה שסובל מליקוי תסריטאי שמפריע לי, זה רק מבהיר לי איפה נמצא מוחו של הבמאי: לא בתסריט. ואכן, רפן ממוקד כולו בסגנון, בעטיפה הנוצצת והמרשרשת של הסרט. קצת כמו מוזיקאי שמשקיע שעות על ההפקה המוזיקלית של אלבומו במקום בלחנים. על פניו זו מגרעת, אבל אצל רפן זו דווקא מעלה. כי הוא ממוקד כולו בגיבור שלו, והופך אותו לדמות מרתקת שלקהל אף פעם לא ממש ברור איך לאכול אותה: הוא צדיק או נבל? יש בו צד אלים עד כדי פסיכוטיות, ומצד שני הוא עדין כגוזל. הוא מאותן דמויות ללא נימוק וללא סיפור רקע שאפשר רק לדמיין מאיפה הן הגיעו ואיך הן נהיו כמו שהן. משהו בין כוכב רוק לערפד.

נושאים: ביקורת

14 תגובות ל - “"דרייב", ביקורת”

  1. הדס 4 נובמבר 2011 ב - 17:16 קישור ישיר

    אני בדר”כ בעד תחושה חזקה של במאי בסרט, אבל הפעם זה לא היה מספיק לטעמי – העלילה הייתה מקרית פעם אחת יותר מידי (או שמא בכל הפעמים) וזה הסיר כל טעם משאר הדברים. אם בסצנה הראשונה נשבתי והייתי מהופנטת ואופטימית הרי שלאחר כמה סצנות רציתי להיות אחת ממשוספי הגרון. עוד שיחה סמי-משמעותית עם קטיעות ומבטים בין הגיבור לבחורה, עוד ניווט עלילתי שרירותי אחד והגלגול עיניים שלי היה גורם לעין שלי להיתקע בסיבוב. מזל שגוסלינג היה מהפנט כשלעצמו והיו רגעי נחת בבימוי שלו ובמשחק, אחרת הייתי נשארת פוזלת.

  2. hamlet 4 נובמבר 2011 ב - 18:48 קישור ישיר

    Drive is a cool film
    you should include Paul Schrader as
    influence
    Great role of Mr. Brooks as
    the sane(?) gangster

  3. נמרוד 4 נובמבר 2011 ב - 18:50 קישור ישיר

    עוד לא ראיתי את הסרט, וכל ביקורת שאני קורא עליו נשמעת כמו ביקורת על סרט אחר לגמרי. עד עכשיו דמינתי את הסרט כשילוב של אקשן ואלימות עם איטיות והרהור – והדוגמה שקפצה לי לראש היא “היסטוריה של אלימות”. הביקורת הזאת זרקה אותי למקום אחר לגמרי. בכל מקרה, אני כבר ממש מחכה לראות את הסרט.

  4. יוריק 4 נובמבר 2011 ב - 23:40 קישור ישיר

    1. סרט מצויין!
    2. אם מחפשים השפעות, דוני שהסמווויל הוא המשפיע העיקרי.
    3.להכריז על ליקויי תסריטאיבטענה שהסרט לא יכול להתרחש במציאות היא כמו לפסול את סופרמןבטענה שאין במציאות מי שעף.
    4. מיקריות ואפ היא הכי מופרכת היא אבן יסוד בכל תסריט הגון בתנאי שהיא הולמת את התנאים שנקבעים בבסיס התסריט ליצירת עולם בדיוניולא בהשוואה למציאות שאחד מכיר אותה כך והשני מכיר אותה אחרת.
    5.אם כבר מחפשים פגם תסריטי אז הוא לא ממצוי בעלילה, בהתפתחותה או במקריותה אלא בסיום הסרט ששם הן הסיטואציה והן הגיבורים חורגים מהכללים שמאפיינים את העולם הבידיוני המתואר.

  5. יוריק 4 נובמבר 2011 ב - 23:42 קישור ישיר

    תיקון ל2 לעיל.
    דומני שהסמוראי של מלוויל הוא ההשפעה העיקרית.

  6. רועי 5 נובמבר 2011 ב - 1:49 קישור ישיר

    לא לגמרי הבנתי למה הבמאי/תסריטאי יצאו מגדרם כדי להזכיר שהמפיונרים יהודים. תמיד היו דמויות כאלה בקולנוע, הם היו בצד האהוב, סוג של חברי ילדות שתמיד קצת יותר חכמים מהשאר. והפעם, זה היה קצת קטע מוזר. כאילו שהיהודים רוצים שיתבלבו ויחשבו שהם איטלקים. הכנוי שלהם, בעלי “פיצריה”, המראה שלהם. שוב, לא הבנתי למה זה… מריח קצת כמו משהו אחר…
    ואחרי כל זה, זה סרט מהפנט. אני מסכים עם כל ההשפעות שציינו פה, ואולי גם עוד אחת משלי. זה היה קצת לינצ’י. אפילו היו כמה לוקיישנים שהיו גם במלהולנד…

  7. צור א 5 נובמבר 2011 ב - 2:07 קישור ישיר

    רק אני שומע בפסקול מוטיבים גנובים לחלוטין מ”הרשת החברתית”?

  8. עמית איצקר 5 נובמבר 2011 ב - 15:38 קישור ישיר

    אכן השתמשו במוזיקה מ”הרשת החברתית” אבל זה רק בגרסת הסקרינרים הפירטית שיש ברשת. בגרסה הסופית היא לא נמצאת.

  9. איריס 6 נובמבר 2011 ב - 9:35 קישור ישיר

    אהבתי מאוד את “Pusher” של רפן. אבל לא כל כך אהבתי את “דרייב”. הוא “יותר מידי מבוים”, אם זה נשמע הגיוני. הפסקול אכן נפלא. לא מתלהבת מריאן גוסלינג. הוא חמוד, אבל רוב הסרט הוא מסתובב עם אותה הבעה ולא רק בסרט הזה.

    ושאלה לא קשורה, מצטערת שאני שואלת פה: איזה פסטיבל קולנוע יותר “נחשב” קאן או ונציה?

  10. מירי 8 נובמבר 2011 ב - 15:08 קישור ישיר

    לי הוא הזכיר את דה נירו בטקסי דרייבר. כל השוטים האלה של המכונית המשייטת ברחובות של העיר הזו, שהיא כמו מפלצת. ויש גם את אלמנט הגאולה שמסמלים השכנה ובמיוחד הבן שלה, כמו ג’ודי פוסטר בזמנו. לא רוצה לספיילר יותר מידי לאחרים כך שלא אוסיף.
    ואני מתה על גוסלינג. בהתחלה לא סבלתי את השטנץ של חתיך-בלונדיני-עינים-כחולות, אבל אחרי משחקי שלטון נפלתי.

  11. עמית איצקר 8 נובמבר 2011 ב - 18:12 קישור ישיר

    התפקיד הכי טוב של גוסלינג הוא עדיין בסרט “המאמין”. הופעה מדהימה

  12. לאה 17 נובמבר 2011 ב - 14:49 קישור ישיר

    אני חושבת שהחוסר החלטיות הזו – (סרט פופולרי או סרט פסטיבלים) היא בדיוק מה שהופך את הסרט לנפלא כ”כ. בסרטים כמו במוסיקה כמו בחיים הנפילה לקטגוריות מייצרת משהו משעמם. כאן יש שילוב של סרט עדין, יפיפה, ומבוים למשעי עם דרמת פשע מטרידה ואלימה מאד. אולי את הסבתא בת ה 60 זה יפחיד, כמו שהסרט ישעמם ערס חובב הגה ממוצע – מה שמשאיר יותר מקום פנוי באולם לאנשי חושבים שרוצים קצת מעבר ל”כוסיות ופיצוצים” מצד אחד וקצת נמאס להם מדרמות על מהגרים מצד שני.

  13. הלא מאמין 18 דצמבר 2011 ב - 8:12 קישור ישיר

    לעמית,
    קשה לי עם תרגום שמות הסרטים בארץ,
    “המאמין” באמת?? כי קשה לי להאמין ששמים שם לסרט שבכלל לא קשור, על הסרט ה”כומר” (ככה אני חושב שהיו צריכים לקרוא לסרט)בכלל רודף אחרי ערפדים אז …במה הוא מאמין?

  14. ק' 26 פברואר 2012 ב - 12:07 קישור ישיר

    אלוהים אדירים , איך אפשר לפסול לגמרי את התסריט פה ולשבח את זה של “היורשים” ?!


השאירו תגובה