זו גם חרב בכיס שלי ואני גם די שמח לראות אותך
מדי פעם קוראים ראיון עם במאי שמספר על הפעם הראשונה שראה סרט כמו "המסע השביעי של סינבאד" או "יאסון והארגונאוטים" או אפילו "התנגשות הטיטאנים", סרטים שאת סצינות האקשן שלהם הנפיש איש האפקטים האגדי ריי הריהאוזן, ואיך הצפייה בסרטים האלה גרמו לו לרצות להיות במאי. ובכן, דומני שבעוד 30 שנה יהיה מי שיזכיר את סצינת הסיום של "בייוולף" כרגע כזה שגורם לאדם, שסתם נכנס לראות סרט להנאתו, להפוך את הקולנוע לאובססיה, לקריירה, לייעוד.
ראיתי את "בייוולף" פעם אחת באיימקס 3D ופעם שנייה בגרסת ה-35 מ"מ הרגילה. מצחיק: למרות שהסרט הזה עדיין מוקרן ביותר עותקי 35 מ"מ סטנדרטיים מאשר עותקי תלת מימד – בין אם באיימקס או 3D דיגיטלי – נדמה שהתחושה היא שהסרט הזה נועד בראש ובראשונה להיראות בגרסאותיו עתירות הרזולוציה. ובכן, גרסת האיימקס הופכת את הסרט הזה להיסטורי. זו טענה פרובלמטית, כי היא טוענת שמה שחשוב בסרט הוא המדיום, הטכנולוגיה, ולא התוכן. וכי מה יהיה בעוד חצי שנה כשהוא ייצא בדי.וי.די? האם ללא אולם גדול, סאונד רועם ומשקפי תלת מימד אין טעם לצפות בו? האם הסרט הזה הוא רק גימיק טכנולוגי? דיסק הדגמה מרהיב מבחינת צליליו אבל עקר מבחינה מוזיקלית איתו אפשר להמחיש את איכויותיה של מערכת שמע יקרה? קצת כן. אבל לא רק. כשם שאהדתי את "רכבת לקוטב" – בעיקר את סצינות הרכבת – מבלי שראיתי את גרסת האיימקס שלו, כך נדמה לי שהייתי מחבב את "בייוולף" גם אם לא הייתי רואה אותו באיימקס. אמנם הייתי תוהה לאן נעלם זמקיס, האיש עם שמחת חיים ממזרית וחוש מפותח לאירוניה, ומי באמת ביים את הסרט הרציני והברוטלי כל כך הזה. אבל גם לכך מצאתי לבסוף תשובה. אבל לא יהיה לי מנוס מלתת את חוות הדעת המאוד לא מתוחכמת, זו שמתייחסת לקולנוע לא רק כאמנות אלא גם לטכנולוגיה, לא רק לחוויה אינטקטואלית אלא גם לחוויה פיזית: "בייוולף" באיימקס משפיע על כל הגוף. בעיני זה אדיר כשסרט מסוגל לעשות את זה.
שתי הערות טכניות:
1. מחיר כרטיס באיימקס יקר יותר באופן משמעותי מכרטיס לסרט רגיל. במקרה הזה אני חושב שהמחיר עדיין מוצדק.
2. אחד הדברים שמנעו את כניסת האיימקס לישראל – חוץ מהעובדה שכל עותק עולה 25,000 דולר וסרט תלת מימד צריך להיות משונע ב-72 גלגלים נפרדים – הוא עניין התרגום לעברית. איימקס הוא מסך ענק. העיניים צריכות לשוטט בו כדי להכיל את כולו, חוויית הצפייה פעלתנית להפליא, ובמסך כזה אי אפשר פשוט למקם את הכתוביות בתחתית המסך פשוט כי אז תהיו עסוקים בקריאה במקום בלראות כל מה שקורה מעל.לכן כל סרטי האיימקס שהגיעו עד כה לישראל דובבו לעברית. "בייוולף" מתורגם. והתרגום מוקרן ממקרן וידיאו ישירות על המסך, בתחתית הפריים, באותיות די קטנות. כך מי שהאנגלית שלו לא מספיק טובה וזקוק לקרוא כל מילה בתרגום עשוי לפספס משהו מהחוויה.
ואחרי כל ההקדמה הזאת, הנה הגרסה המקורית והמלאה לביקורת שלי, קיצרתי אותה למטרות דפוס בגיליון "פנאי פלוס" משלשום.
הביקורת הבאה מיועדת אך ורק לקוראיי הגרים באיזור חיוג 04. האחרים מוזמנים לשבת בצד ולקנא, או להיכנס לכלי תחבורה ולהתחיל לנסוע לכיוון. סרטו החדש של רוברט זמקיס "בייוולף" עלה בישראל בשתי גרסאות. האחת, שתופץ בכשלושים עותקים בכל הארץ, תציג את הסרט בגרסה רגילה, בה תיחשפו לסרט הרפתקאות ופנטזיה, משהו בין "300" ל"שר הטבעות", המוגש בטכניקת לכידת-התמונה שזמקיס שיכלל לכדי שלמות ב"רכבת לקוטב", סרטו הקודם מ-2004. אבל רק תושבי הצפון, בני מזל שכמותם, יזכו לראות את הסרט באופן בו הוא אמור להיות מוצג, והאופן שגרם לזמקיס בכלל לרצות להיות קשור אליו: בקריון, הקניון של קרית ביאליק, יוצג הסרט בגרסת האיימקס התלת מימדית שלו. שם תיתקלו במשהו שלא נראה קודם בישראל: חוויה קולנועית כה פיזית, כה מסעירה, כה מטלטלת, שהיא תגרום לכם להרגיש שאתם יושבים ברכבת הרים ולא באולם קולנוע. אחרי שתצאו רועדים, מוחכם מפוצץ אדרנלין, ואצבעותיכם רוטטות כשאתם מנסים לסמס "וואו!" לאדם הראשון ברשימת החיוג המקוצר שלכם, יבוא הזמן לשבת, ללכוד את הנשימה, לאסוף את המחשבות ולהרהר: האם זה בכלל דבר טוב?
רוברט זמקיס הוא אחד הבמאים האמריקאים האהובים עלי: בן טיפוחיו של סטיבן ספילברג, עם התשוקה הג'ורג' לוקאסית או הג'יימס קמרונית להמציא בכל סרט משהו ויזואלי או טכנולוגי מהפכני שטרם נראה כמותו. זמקיס הוא אחד הסטורי-טלרים הכי חכמים שעובדים כעת בקולנוע, גם אם נדמה לי שבשני סרטיו האחרונים הניצוץ בעיניו נובע מהעבודה שהוא יודע שהוא משנה במו ידיו לא רק את האופן בו נעשים סרטים, אלא גם את האופן בו צופים בסרטים. סרטו הקודם, שכה חיבבתי, "רכבת לקוטב" היה אמור ליצור מהפכה אחת, אבל כמעט בלי כוונה הוא יצר שתיים. זמקיס השתמש בסרט ההוא בטכניקה הנקראת "לכידת תמונה" בה שחקנים מגיעים לאולפן, משחקים את תפקידיהם, בשעה שלגופם מולבשת חליפת חישנים המתרגמת כל תנועה שלהם ישירות לקובץ מחשב. בדרך זו השחקנים הופכים, בתום הטייק, לדמות מונפשת, אבל עם המראה, הדקויות ושפת הגוף של השחקן המקורי. המשך התהליך הוא כמו סרט אנימציה לכל דבר: מהלבשת הדמות ועד מיקומה באתרים הנבראים כולם במחשב. התוצאה היא סרט אנימציה דיגיטלית, אבל עם תחושה מועצמת של חיוּת ואמינות. עבורי, לכידת התמונה אינה ההישג הגדול של "רכבת לקוטב" ו"בייוולף". אלה עדיין מבחינתי סרטי אנימציה לכל דבר. מי שבא למצוא שיעתוק דיגיטלי לאדם בשר ודם עשוי להתאכזב. ומאידך, השאיפה של היוצרים לאנימציה פוטו-ריאליסטית, שתיראה דמויית חיים ככל האפשר, תמיד התמיהה אותי. מי בכלל רוצה "דמוי חיים" באנימציה? זה כמו הרצון לשבט כבשים. אני מבין למה כולם רוצים להיות הראשונים שיעשו את זה, אבל לא מבין למה זה טוב אחרי שזה יעשה? כלומר, האין קסמה של האנימציה שרוי בכך שלא צריך את אנג'לינה ג'ולי כדי להנפיש את אנג'לינה ג'ולי?
"רכבת לקוטב", וכעת גם "בייוולף", ממשיכים את הפסינציה הטכנולוגית של זמקיס כאחד מקבוצה הולכת וגדלה של קולנוענים ששואפים ליצור סרטי קולנוע ללא מצלמה. המצלמה הרי מגבילה. היא גם משקרת. פיטר גרינאווי מהצד הניסיוני/אמנותי/אוונגרדי וזמקיס מהצד המסחרי/עלילתי/מיינסטרימי שואפים להשיג מטרות דומות: לשחרר את הקולנוע מכל מגבלה פיזית. הרי זמקיס, אני מזכיר, היה האיש שפתח את "פורסט גאמפ" שלו בשוט העוקב אחר מעופה של נוצה ברוח, כשהתחושה היתה שהמצלמה נידפת אף היא ברוח לצידה. וזה אותו זמקיס ששיכלל את האופן בו דמויות מונפשות ודמויות חיות מתערבבות אלו באלו ב"מי הפליל את רוג'ר ראביט", סרט שהיה פורץ דרך בשעתו (אך הפך, בדיעבד, לסרט של זמקיס שהתיישן הכי מהר). וכך ב"רכבת לקוטב" הוא גם יצר סיקוונס שלם ומופלא בו הוא עוקב אחר מעופה של פיסת נייר, בשוט רצוף אחד, שעכשיו כבר לא הוגבל על ידי מצלמות, חצובות, מסילות או חומר גלם, וגם מאחד סופית בין הדמויות המונפשות והדמויות בשר ודם. התוצאה היתה אגדת ילדים מתוקה להפליא לחג המולד שהתגאתה בכמה סצינות עוצרות נשימה בווירטאוזיות הקולנועית שלהן. אבל זו היתה רק מהפכה אחת. המהפכה השניה חשובה בהרבה.
לקראת סוף העבודה על "רכבת לקוטב" הוזמן זמקיס למפגש בחברת תוכנה בסן פרנסיסקו שהציגה בפניו את ההמצאה שלה: בלחיצת כפתור לוקח המחשב שלהם את הסרט שלו, שהונפש כסרט דו מימדי רגיל, ומפרק אותו לשני סרטים שכאילו צולמו כל אחד מזווית אחת. הקרינו את הסרטים זה על גבי זה וקיבלתם סרט תלת מימדי, שהופק מסרט דו מימדי. וכך הופץ "רכבת לקוטב" לבתי הקולנוע לקראת חג המולד 2004. רוב העותקים יצאו לבתי הקולנוע הרגילים. אבל כמה עשרות עותקים הופצו לאולמות האיימקס – המקרינים על גבי מסך ענק ועם מערכת סאונד עצומת מימדים סרטים מפילם 70 מ"מ – והוקרנו בשיטה התלת מימדית (שעדיין, עד ההמצאה הבאה, מחייבת הרכבת משקפיים). מעולם לא ראיתי את "רכבת לקוטב" באיימקס תלת מימד, וחיבבתי אותו כמו שהוא גם בגרסה הדו מימדית, אבל בהוליווד התחושה היתה שהם צופים בסנה הבוער. גרסת האיימקס גרפה סכומים עצומים של כסף, הפכה את הסרט מכמעט-כשלון להצלחה עצומה, הסרט – גם בחלוף שלוש שנים מצאתו – עדיין מוקרן מדי חורף באולמות האיימקס באמריקה כחלק מריטואל חג מולד חדש. ומאותו רגע כל הוליווד נעמדה על רגליה ואמרה: מעכשיו רק תלת מימד. ג'יימס קמרון יצא מעשר שנות שתיקה ויצא לדרך עם הפקת סרט חדש שיצולם במצלמת תלת מימד שהוא עצמו המציא, וג'פרי קצנברג הכריז שמ-2009 כל סרטי האנימציה של דרימוורקס יופקו רק בתלת מימד. למה? כי זה מרהיב. כי לא ראיתם שום דבר כזה קודם. והכי חשוב: באמצעות מסך ענק ותמונה סטריאוסקופית יכולה הוליווד סוף סוף להילחם בהכנסות ההולכות ומתמעטות כשקהל היעד שלהם מעדיף לבלות מול המחשבים וצלמים חובבים מצלמים סרטים בבתי הקולנוע ומעלים לרשת. נראה אותם מצלמים את זה. לא יראו כלום חוץ מטשטוש גדול.
וזו לא הפעם הראשונה שכך מגיבה הוליווד לאיום על קיומה: גם בתחילת שנות החמישים, כשמכירות כרטיסי הקולנוע צנחו עם כניסת מכשירי הטלוויזיה לכל בית, הפתרון היה להילחם עם סרטים תלת מימדיים ואולמות עם מסכי ענק – סינרמה. זה לא החזיק מעמד הרבה זמן. גם טכניקת האיימקס תלת מימד, מרהיבה ככל שתהיה, עדיין נראית קצת מיושנת כשמגלים מה הגודל המפלצתי של סלילי הסרט, בעידן השואף למיזעור. לכן, העתיד התלת מימדי יהיה כרוך במעבר למקרנים וידיאו היי-דפינשן שיורכבו באולמות קולנוע רגילים. זה המהלך הגדול שמנסים האולפנים לבצע לקראת 2009, שתהיה שנת התלת הגדולה, בתנאי כמובן שיהיו מספיק אולמות, באמריקה ובעולם, שיוכלו להציג סרטים כאלה.
אבל חיבתי לזמקיס אינה רק בגלל שהוא אוהב להמציא מחדש את שיטות העבודה הקולנועיות – לצלם את האי עליו תקוע טום הנקס ב"להתחיל מחדש" במגרש החניה של האולפן כשכל הרקע מוחלף דיגיטלית, למשל – אלא כי הסרטים שלו תמיד מאוד מפתיעים מבחינה עלילתית. הם נראים פשוטים וילדותיים בתחילתם, ואז בסופם נחשפת חוכמה מפתיעה ולא צפויה. "קונטקט" שלו הוא אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים. "בחזרה לעתיד" נותר סרט הרפתקאות מושלם. "פורסט גאמפ", שזיכה אותו באוסקר, נותר אחד הסרטים שיותר מדי מבקרים ישראליים הבינו פחות מדי. ויותר מדי מבקרים אמריקאיים פיענחו אותו כפשוטו. וזהו סרט ציני ומתוחכם למדי, שמציג את החלום האמריקאי במערומיו. ובכלל, כמעט תמיד לוקח זמקיס נראטיב המבוסס על דימוי ידוע, או מיתוס שכולם מכירים, ואז מציג את הצד השני שלו. סרטיו נראים סכריניים, אבל יש בהם תחושה תמידית של כאוס. וזה עקבי, החל מ"1941", התסריט שכתב עוד כסטודנט בשנות השבעים לסרטו הלא-מוערך-מספיק של סטיבן ספילברג (ואולי ג'ון לנדיס היה צריך לביים אותו). אז מה, לכל הרוחות, עושה זמקיס עם הפואמה האפית "בייוולף"? הרי "300", שיצא מוקדם יותר השנה, כבר היה נציג סרט ההרפתקאות/מיתולוגיה הגרנדיוזי עמוס האפקטים של השנה, והוא הגיע מידיו של קולנוען בתחילת דרכו המנסה למשוך תשומת לב – והצליח באופן מרהיב ורב עזוז. אז מה עניין את זמקיס בפואמה אותה חקר ג'.ר.ר טולקין, ביושבו כפרופסור לספרות באוקספורד ושבהשראתה כתב את "שר הטבעות"? האם כל מה שעניין אותו זה רק לעסוק במלכים, חרבות, חניתות, חצים, לוחמים ודרקונים כדי להביא לידי מיצוי מושלם עוד יותר את חוויית הצפייה בסרט תלת מימדי?
ואולי זמקיס החליט לדחוף את מעטפת הביצועיים של האיימקס התלת מימדי המונפש לאיזורים ז'אנריים אחרים. הרי עד עכשיו כל הסרטים הבודדים שהופצו באנימציה תלת מימדית היו סרטי ילדים, סרטים לכל המשפחה, סרטים בהם תמונות הענק היו בהירות, חייכניות וידידותיות לצופה. ובכן, האם יוכל הגוף האנושי להתמודד גם עם אימה, סקס ואלימות על אותו קאנווס ענק? זו חתיכת שאלה. והיא פילחה את ראשי כחץ מיד בתחילת "בייוולף" כשמפלצת כעורה להחריד – דמיינו את גולום חולה צרעת – מתחילה לחסל לוחמים דנים. עקירת עיניים, פילוחי לבבות פועמים, כריתת ידיים ושיסופי גרונות. עזבו את העובדה שזמקיס מפגין כאן ברוטליות בלתי אופיינית לסרטיו, אבל גם הרשתית של הצופה סופגת כאן אימה ואלימות באופן שקשה להסתתר מפניו. הסרט הזה די פולשני. אבל בשעה שאתגרים טכניים וז'אנריים הם מטרות ראויות שיכולות להנפיק תוצרים קולנועיים מענגים למדי – ראו את "300", למשל – תמיד היה לי נדמה שזמקיס מחפש יותר. וב"בייוולף" הסיבה לעשיית הסרט, ועוד באופן עם כה מעט הומור (תכונה לא אופיינית לבמאי הזה) מותירה את השאלה: למה הוא עשה את הסרט?
התשובה אצל רוג'ר אייברי, התסריטאי שזכה באוסקר כשהיה שותפו של קוונטין טרנטינו לכתיבת "ספרות זולה" (הם הסתכסכו מאז סביב הקרדיט וכבר לא בקשר). אייברי, שהיה אמור לביים את הסרט הזה במקור (כשעוד תוכנן להיות סתם עוד סרט הרפתקאות תקופתי מחוספס ודל תקציב) הוא לא התסריטאי הכי גאוני בעולם, אבל יש בו ממזריות מבריקה: הוא לוקח את הסיפורים שלו לכיוונים לא צפויים, וגם הוא אוהב לבלגן מיתוסים. כמו לא מעט תלמידי תיכון אמריקאיים, גם הוא למד את הפואמה בת 3000 השורות "בייוולף", שהיא הטקסט האנגלי העתיק ביותר המוכר לאנושות. המזמור האפי נכתב על ידי משורר אלמוני אי שם בשנת 700 לספירה, והוא מספר דווקא על מלך דני ועל הלוחם הסקנדינבי שבא לישועתו, לפטור את ממלכתו ממפלץ בשם גרנדל שטורף את נתיניו ומעול מפלצת נוספת, אמו של גרנדל, שיוצאת לנקום את מותו. הלוחם האמיץ הוא בייוולף ואחרי נצחונו הוא יורש את מקומו של המלך. אבל לאייברי משהו הציק: מה אם סיפורי הגבורה של בייוולף מבוססים על שקר? וכך, במקום לעבד לתסריט את הפואמה המקורית הוא כתב תסריט (יחד עם ניל גיימן) שמציע פתרונות ספקולטיביים לפולקלור המוכר. מה אם הצרות הנופלות על ממלכתו של בייוולף הם באשמתו, ועל מצפונו, אבל הוא מנסה להסתיר אותם על ידי כתיבת המזמור ממנו הוא יוצא גיבור. זהו מהלך עלילתי פוסט-מודרני מבריק. מה ש"בלתי נסלח" עשה למיתוס המערב הפרוע – בו קלינט איסטווד מגלה שהאגדה חזקה מהמציאות – "בייוולף" עושה לספרות האנגלו-סקסית ולאגדות העם הסקנדינביות. התוצאה היא לא רק סרט הרפתקאות מרשים אלא גם משל מלחמתי בעל תוקף עכשווי: צרות האנושות נובעות מחוסר היכולת של המנהיגים והגיבורים לשלוט בעצמם או לקחת אחריות על מעשיהם. והם יעדיפו מיליוני הרוגים על פני הודאה אחת באשמה.
אבל, האמינו לי, שדבר מזה לא תבחינו כשיגיע הסרט לשיאו: הקרב הסופי בין בייוולף ובין דרקון ענק. חי נפשי אם זו לא הסצינה הבודדת הכי טובה שראיתי השנה בקולנוע. בתום כתיבת ביקורת זו אשב עם רשימותיי ואברר אף יותר מזה: ואולי זו הסצינה הבודדת הכי מדהימה שראיתי מזה עשור. זו הסצינה איתה יוצאים מאולם הקולנוע, כשרסיסי דם, מעיים, זיעה ומי ים דבוקים לפניכם כאילו הייתם שם פיזית. רכבת הרים? בהחלט. אבל זו האלכימיה הגדולה של הקולנוע: להפוך תמונות שלא היו ולא נבראו לחוויה פיזית ממשית בגוף הצופה. זה המקום בו הקולנוע – על הצדדים הטכנולוגיים שבו – הוא לא רק אמנות, הוא גם סוג של סם.
ראיתי את הסרט בגירסת התלת מימד שלו בק. ביאליק, ולמרות שהטכנולוגיה מרשימה מסקנותיי לגבי הסרט עצמו הפוכות לחלוטין. בעיני זהו אחד הסרטים הגרועים שראיתי בשנים האחרונות והאכזבה קשה שבעתיים דווקא משום שמדובר ברוברט זמקיס, אחד הבמאים המוכשרים ביותר שיצאו מהוליווד. זמקיס, שהצליח לכבוש אותי בכל פעם מחדש עם שלישית סרטי "בחזרה לעתיד", עם השנינות השובבה והאינטיליגנטית של "מי הפליל את רוג'ר ראביט" (סרט שאני חוזר אליו עד היום ועדיין לא איבד דבר מהראשוניות הרעננה שלו), מי שהביא את "פורסט גאמפ" הכל כך אנושי והומני, הביא לנו הפעם סרט שהוא על גבול הפאשיזם. האכזבה מהסרט קשה אף יותר אם נזכרים שלתסריט שלו אחראי בין השאר גם ניל גיימן, סופר פנטסיה מוכשר בטירוף שסרט אחר על פי כתביו, "אבק כוכבים", עדיין מוצג בבתי הקולנוע שלנו (ו"אבק כוכבים" הוא סרט משובב ואף מבריק, סרט שאשמח לשוב אליו שוב ושוב כשיצא בדיוידי).
"בייוולף" מרגיש ומתנהג כמו משחק מחשב עצום מימדים, ולא ברור מדוע זמקיס השתמש בכלל בשחקנים בשר ודם אם בסופו של דבר הוא עשה כל דבר אפשרי כדי להסתיר כל ניואנס משחק שאולי היה שם באמצעות טכנולוגית לכידת התנועה שלו שהופכת שחקנים בשר ודם לפיקסלים ממוחשבים. תמיד חשבתי שהמטרה היתה להפוך את את עולמות המחשב לכמה שיותר מציאותיים, והנה בא זמקים ומסיג את המציאות לאחור כדי שתיראה כמו משחק מחשב. הניתוח אולי הצליח, אבל החולה מת לגמרי. הוסיפו לכך תסריט כוחני שמנסה להתחפש לכאילו הומני ואנושי (אין שום דבר אנושי בסרט הזה) וקיבלתם את מה שבעיני נראה כאחד הסרטים האיומים ביותר של התקופה האחרונה. לא נראה לי שתלת מימד או לא ישנה משהו. אני, כאמור, צפיתי בסרט בגרסתו המיטבית, זו שזמקיס התכוון אליה ושאליה כיוון את סרטו, ונחרדתי.
לפני ההקרנה המוקדמת באולם האיימקס עלה על הבמה מנהל המתחם והכריז שמה שאנו עומדים לראות הוא העתיד. ובכן – אני ממש מקווה שלא.
אתה כבר מכיר אותי, ויודע שזו לא כוס התה שלי. "הסצינה הבודדת הכי טובה שראיתי השנה בקולנוע" ? אני נשאר עם סצינת ה"ציפור בלב" מתוך "ביקור התזמורת", שהיא בדיוק ההפך הגמור : קטן, אנושי ומרומז.
בעניין אחר : מלחמתם של הצנזורים הסינים בנועזות של "תשוקה, זהירות" של אנג לי.
http://entertainment.timesonline.co.uk/tol/arts_and_entertainment/film/article2903487.ece
מצחיק.
והיום, שישי בערב, הוא היום המושלם לקחת את הבת הקטנה שלך, להושיב אותה מול הטלויזיה, ולהראות לה את הסרט שאתה הכי אוהב – "אי.טי.". אה, רגע. אין לך "הוט". טוב, נו. (אבל למה דווקא ב"הוט אקשן" ?).
נהנתי לקרוא כל מילה! רק חבל שאין לי זמן להגיע לצפון הארץ בקרוב.
לינק
הידד לרוג'ר ראביט!!!
לא אתן לנאצות האלה לעבור בלי תגובה!
איך אפשר לשנוא סרט שהוא שילוב של דאפי דאק וצ'יינטאון?
גם אני מצטרף להגנת רוג'ר ראביט. וגם קצת תמה מההערצה המוזרה סביב קונטקט. זה סרט עם כל כך הרבה דמויות חד מימדיות שפועלו באופן חסר הגיון, המגוחך מכולם הוא ג'ון הארט כמיליונר אקסצנטרי (כשג'יימס וודס לא רחוק מאחוריו כאיש רע שהוא ממש ממש רע, נבזי ממש). ומצד שני הסרט לוקח את עצמו ברצינות כה רבה, שבסופו אתה לא מבין אם ציפו שתתרגש או תצחק מהטמטום.
גם "מתחת לפני השטח" היה אכזבה משעממת (חוץ משוט אחד קומי ומפתיע של הריסון פורד והכלב ליד האמבטיה). מחווה להיצ'קוק עם תוספת על טבעית.
"ורטיגו" אבל האישה באמת מתקשרת עם רוחות. כל המורכבות של היצ'קוק הופכת לסרט רוחות עם טובים ורעים. מישל פייפר לא בטוחה בעצם בסוף, הריסון פורד יכול לסחוט את עצמו ממים כמו הדמות המצוירת שהוא הפך להיות ולחזור לרדוף אותה.
רוג'ר ראביט הוא אכן סרט נפלא, אני לא מבין איך אפשר שלא לאהוב אותו בכל לבך.
לגבי מה שאיתן כתב, דיווח מהשטח. בן השתים עשרה: "אמא, יש את הסרט הכי יפה בעולם בטלויזיה".
(אי.טי גרסת העשרים שנה אחרי). נחת.
וביוולף נשמע מסקרן. הפואמה המקורית שיעממה אותי עד דמעות (במסגרת הלימודים). הסרט נשמע מרתק.
מסכים איתך בעניין החוויה המטלטלת. כל המגרעות של הסרט (כמו ההשקעה הדיגטלית העצומה בגברת ג'ולי והזנחת 99% משאר הדמויות בסרט או העלילה האנמית) נופלים אל מול איכות ההקרנה המעולה וסאונד המטורף באולם (באיימקס הגדול בעולם, זה של סידני, הסאונד הבומבסטי של 300 נבלע באולם העצום).
התרגום לעברית לא ניתן לקריאה ולמעשה לא קיים.
הביקורת (הטכנית, על הסרט עצמו אין לי הרבה מה להגיד, "בסדר" כזה) בעין הדג:
http://www.fisheye.co.il./beowulf#317890
Comment on “Beowulf”:
1. Your review on “Beowulf” has reminded me why I liked reading you from the first. Especially your long reviews, which becoming less and less available. I may not always agree with you but your reviews can always be used as a reference point.
2. It seems that when it comes to Robert Zemeckis you are more a fan than a film critic.
3. Of all the actors/characters used in the film, Anthony Hopkins seems to be the one who got lost in this project. His performance is unfocused and sloppy. His departure was a blessing.
4. At the end of the film, I had a huge headache. The headache came because it was difficult to watch the film when you have to wear an extra glasses on the one you are using yourself. I found myself constantly adjusting both glasses so I can watch it properly.
5. Technically superb, otherwise much too serious for the subject matter.
ראיתי היום את "מייקל קלייטון". אין לי הרבה להוסיף למה שנאמר: סרט לא רע בכלל, אבל היה יכול להיות הרבה יותר טוב ואף עוצמתי אם לא היה ערוך כמו שהוא ערוך. כל הסיקוונס שמגיע לקראת סוף הסרט הוא הטוב ביותר בו. גילרוי בחר לפתוח בו את הסרט, לעצור, ולחזור 4 ימים לאחור. בסוף הוא חוזר לאותו סיקוונס, מראה אותו בשנית ומרפרף עליו (כי כבר ראינו אותו). מיותר, ואף פוגע בכל האפקט שלו. ג'ורג' קלוני נותן הופעת משחק טובה, אבל טום ווילקינסון איכזב אותי. הוא קצת מגזים עם הגימגומים שלו. הוא בחר בדרך הזו לגלם איש על סף איבוד דעתו. זה קצת עובר את גבול הטעם הטוב. סידני פולק וטילדה סוויטון תומכים טוב מאחור.
וגם: צודקת דרורית. שוט הסיום מתגמל בגדול (ומישהו צריך להגיד את זה לאנשים הטובים ביס פלאנט. הם ראו את הכותרות עולות, והדליקו את האור. It ain't over ’till it's over, folks).
רק עכשיו ראיתי. השם פרנאנדו פרנאן גומז לא אומר הרבה להרבה אנשים. הוא היה שחקן קולנוע ספרדי מצוין. הוא היה האבא הסנילי של פנלופה קרוז ב"הכל אודות אמא", ומבין הסרטים שהופצו בארץ, הוא גם הופיע בתפקיד ראשי ב"עיר ללא גבולות", וב"לשון הפרפר". בשניהם הוא היה מצוין. השבוע הוא נפטר במדריד, בגיל 86. יהי זכרו ברוך.
(לפי הדף שלו בימד"ב, יש עדיין סרט בהשתתפותו שאמור לצאת לאקרנים ב-2008…)
http://www.imdb.com/name/nm0273178/
פינת מעקב האוסקר הזר: דייויד פולנד מאוד אוהב את 'בופור' וקורא לאקדמיה לעזוב את פרשת 'ביקור' ולהתייחס לסרט עצמו.
שי, הכי לא מסכים שאפשר בקשר לאנתוני הופקינס ב"בייוולף"… בעיניי ההופעה שלו הכי עברה מסך מבין כל הדמויות. הוא בכלל לא הרגיש לי מונפש אלא פשוט אנתוני הופקינס… בניגוד למלקוביץ' למשל, שניסו לשוות לו מראה של עצמו לפני 20 שנה והוא פשוט נראה מפלסטיק.
שגיאת כתיב משונה במאמר של פולנד: "מבצר צלבני מהמאה ה-20"…
היה שווה לחכות. כנראה שביקורות ארוכות זה הקטע שלי. ואני מסכים בכל ליבי עם כל מה שנאמר על סיקוונס האקשן הסופי (למה סצינה? מדדתי, זה כמעט 12 דקות רצופות של אקשן, ויש שם יותר מסצינה אחת).
בגרסה הרגילה, הקרב האחרון הזה מדהים ומרהיב לצפיה. בגרסה התלת-מימדית הוא פשוט לא-נורמלי. היה שווה לי את כל הסרט. כי זה הרי לא באמת סרט, זה משחק מחשב וזה היה קרב הבוס הגדול (עוד אבחנות מטופשות שלי בנושא, בניק-לינק).
שי – תודיע שיש ספויילר בסעיף השלישי שלך, למרות שכולם כביכול מכירים את הפואמה.
איתן – הרשה לי לספר לך על מאורע דומה שהתרחש כאשר צפיתי אני ב"מייקל קלייטון" (במה שנקרא הקרנת עיתונאים והיה מכובד והכל, כן?):
הסרט הגיע לשוט האחרון והבהחלט מתגמל, והאורות נדלקו. בחורצ'יק שישב בשורה מאחורי קפץ מיד ממקומו, פלט "אחלה תסריט, חרא בימוי" (אבחנה לא רעה לגמרי יש לציין), והחל לדרוס אנשים בדרכו החוצה (ישבנו די באמצע). מבקר כלשהו שישב לידי, לא אזכיר שמות, העיר לחוצפן שהסרט לא נגמר. החוצפן ענה "אבל הדליקו את האורות, לא? אז הוא כן נגמר". מעבר לזה שהוא קלקל לי את השוט המדובר, הוא ייצג את אי-הבנה הבסיסית מאוד של צופי קולנוע, שלא תמיד זוכרים שהם לא לבד באולם. עצוב לשמוע שזה קרה גם לך.
ראיתי את "בייוולף" בגרסתו הרגילה והתאכזבתי. הסרט נראה כמשחק מחשב אחד גדול. ההנפשה של הדמויות לא עבדה והן נראו כעשויות מפלסטיק. בעיקר הפריעו לי עיניהן החלבניות חסרות ההבעה. זה לא הצליח לעבור…
ובאתי בציפייה לסרט. חבל.
אבל, לאחר קריאת הביקורת המתלהבת של יאיר מהצפייה ב- 3D אני כמעט ומרגישה שלא ראינו את אותו הסרט.. לכן, אלך לראותו גם בגרסה אליה הוא נועד (ושכנראה מעטים יזכו לראותה).