איפה הספורט?
את דעתי הקולנועית על "פלייאוף" של ערן ריקליס אני שומר עד צאת הסרט למסכים. אבל ב"הארץ", יואב בורוביץ מקדים את כולם ומפרסם את דעתו על הסרט מנקודת מבטו של כתב ספורט. והיא לא מחמיאה. למשל:
עקבתי אחרי רלף קליין מעל 30 שנה. הוא היה איש די מיוחד. תמיד אמר מה שחשב, לא חשש מאיש (כך לפחות נראה), היה מעניין ומקורי, ובעיקר ביקורתי. כשמוסיפים לתכונותיו את סיפור חייו הפנטסטי – ילדות במשפחה עשירה בגרמניה, בריחה מאימת הנאצים, חוויית השואה בהונגריה, עלייה לישראל חסר כל, עלייה לגדולה כשחקן במכבי תל אביב ובנבחרת ישראל, קריירה אגדית כמאמן, כולל אליפות אירופה למועדונים וסגנות אליפות אירופה לנבחרות, ההחלטה לאמן במערב גרמניה, הביקורת הציבורית, החזרה לישראל וההצלחה הגדולה כמאמן הפועל תל אביב, האכזבה המרה מבעלי מכבי תל אביב בעקבות פיטוריו, מחלת הסרטן, פרס ישראל, אימון הנערות בפנימיית הדסים, מסיבת הפרידה המרגשת וחסרת התקדים שערכו לו מאות אוהדים – מבינים שמדובר בחיים מלאים, שיכולים לאכלס לפחות חמישה סרטים.
אך יוצרי "פלייאוף", משום מה, בחרו להראות את הפרק המערב גרמני בלבד, תוך שהם מדירים כל כך הרבה סיפורים מרתקים ודמויות מדהימות, שלמעשה ייצרו את הסיפור של רלף האמיתי. סיפור שספק אם היה כמותו בתולדות הספורט הישראלי.
ועדיין, יש לברך על כך שנעשה סרט שקשור לספורט ישראלי. אין כמעט כאלה. "בית"ר פרובאנס", "וסרמיל" ו"סוף העולם שמאלה" הם לא ממש כאלה. הספורט הישראלי, בעיקר זה הפופולרי, כמעט לא ייצר סרטים או ספרים, בניגוד כמעט לכל מדינה בעולם הנאור.
הפסקה האחרונה מעניינת אותי במיוחד, כי היא ממש נכונה. השבוע, למשל, ייצא בארץ סרט הספורט האמריקאי המצוין "מאניבול", ואם מישהו כמוני שלא מתעניין בשיט בספורט מוצא סרט כזה פשוט מרתק, זה אומר שהפוטנציאל של סרטי הספורט – והספורט כמטאפורה בכלל – גדול בהרבה מקהל היעד של הספורט עצמו.
אבל בורוביץ שוכח את סרט הספורט הגדול ביותר בארץ: את "בית שאן, סרט מלחמה". של דורון צברי ורינו צרור. נכון שהוא תיעודי ולא עלילתי (גם ב"מאניבול", אגב, רוב קטעי הספורט הם חומרי ארכיון טלוויזיוניים), אבל הוא בדיוק מה שסרט ספורט צריך להיות. סיפור גדול, המתמקד במשחק אחד קטן.
טוב, אז אני כבר ראיתי ואני יכול לחלוק איתכם, שהוא אכזבה די גדולה. פשוט לא עובד ועושה תחושה שהוא מחזיר את הקולנוע הישראלי לשנות ה70. אמנם הפקה גדולה ומושקעת, אך סיפור חלש שמדגיש בעיקר את כל מה שכבר ראינו והפך להיות אובייס בדיון הציבורי, הגם שהוא מיועד בעיקר לעיניים אירופאיות. נדמה לי שהפעם לא כאן ולא שם – ערן ריקליס לא הצליח לייצר ענין. חבל.
אולי יואב בורוביץ מבין בספורט, אבל בהפקת סרטים לא כל כך. מצד אחד הוא כותב שסיפור חייו של קליין יכול להספיק לחמישה סרטים, ומצד שני, מיד אחרי כן, ממהר מבקר את היוצרים על כך שהסתפקו בסרטם רק בפרק אחד מחייו העשירים. שיחליט: או שהוא רוצה חמישה סרטים שיספרו את סיפור חייו המלא של הגיבור, או שהוא מבין שבסרט אחד לא ניתן יהיה להכיל את כל חיי הגיבור באופן משביע רצון. אי אפשר גם וגם.
.
אגב, גם אחרי חמישה סרטים, לכאורה ניתן יהיה לומר שחמישה פיצ'רים לא מספיקים לכלום, לשאול למה לא הפיקו סדרת דרמה בת חמש עונות על מנת לתת לדמות את הכבוד הראוי לה… הרי מי שמבין משהו בקולנוע יודע שלייצוג המציאות אין גבול מוגדר בזמן. מצד שני, ליכולות הקיבול של הקהל, וליכולות התקציב של ההפקה, יש ויש.
ומה עם "אזרח אמריקאי"? לדעתי זה סרט שמתאים להגדרה "סרט ספורט ישראלי", כי ככה באמת נראה הספורט בארץ…
ויש גם את "עיניים גדולות", אבל זה אכן לא ממש סרט ספורט.
==============
רוה לשלומי: נכון! "אזרח אמריקאי" של איתן גרין הוא אכן סרט הספורט העלילתי הכי טוב שנעשה כאן, ושעונה במדויק להגדרות הז'אנר. "עיניים גדולות" הוא סרט מעולה, והוא עוסק במאמן כדורסל (של מכבי תל אביב, לפני עידן רלף קליין), אבל נדמה לי שלספורט אין ממש חשיבות לעלילה. לכן הוא סרט שיש בו ספורט, אבל לא סרט ספורט.
ומה עם "מלך הסלים"?
ו"האיטלקים באים"?