"עוברים להודו" ו"ריקוד לאור ירח": ביקורות
הביקורת ל"3:10 ליומה" נמצאת כאן. סרט פעולה ומתח לא רע בכלל.
ועוד שתי ביקורות מהשבוע שעבר: שתי אגדות, צפויות, מתוקות, נדושות. אבל האחת חמודה נורא, והשנייה ממש לא.
פורסם ב"פנאי פלוס", 28.11.2007
גנגס חן
"עוברים להודו" הוא סרט תוצרת סיאטל שצולם בהודו והוא חמוד מאוד, אבל גם מאוד מאוד נדוש
אחת הבעיות עם המקצוע הזה שנקרא "מבקר קולנוע" היא שאחרי שרואים כל כך הרבה סרטים נורא קל לנחש מה הולך לקרות, נורא קל לראות בסרט חדש דברים שנעשו קודם, נורא קל לא להתפעל. ואכן, על פי שיפוט ביקורתי מוקפד, "עוברים להודו" סובל מכך. יש בו כל כך הרבה אלמנטים הדומים לסרטים אחרים שנעשו לפניו עד שנדמה שמדובר בשידור חוזר. מצד שני, מי שלא ראה סרטים מימיו עשוי למצוא את עלילת "עוברים להודו" חיננית להפליא. ואוסיף דבר נוסף: יש צופים רבים – ואפילו אני ביניהם מדי פעם, כשאני במצב רוח נמוך סטנדרטים – שדווקא אוהבים לראות משהו מוכר, משהו בטוח, משהו שנותן תחושה נינוחה של היכרות, ולא של חרדה. "עוברים להודו", שהופק ומומן כולו בתעשיית הקולנוע העצמאית של סיאטל (שמונה כרגע רק את הסרט הזה), צולם ברובו בהודו והוא נוטל נקודת מוצא עכשווית – העברתם של מרכזי שירות לקוחות של חברות אמריקאיות להודו, שם כוח האדם זול יותר – וממקם אותה בקומדיית דג-מחוץ-למים מעורבבת בקומדיה רומנטית, על יאפי אמריקאי שצריך להתמודד עם הבדלי התרבויות בין השפע של אמריקה והעוני של הודו, בין החומריות האמריקאית והרוחניות ההודית. התוצאה: סדרת מפגשים וסיטואציות צפויות – פרות באמצע הכביש! ילדים מכייסים ברחובות! האוכל עושה שילשול! בשירותים אין אסלה! – שעוקבות אחר פניו המופתעות של הגיבור. אלא שהסרט, בסופו של דבר, מתוק להפליא. הוא משעשע, פקחי, יש לו לב ומצפון. הוא אמנם גונב קצת יותר מדי מ"גיבור מקומי", סרט על נושא דומה אבל שהיה מופתי בכתיבתו ובבימויו, מצד שני – אם כבר לגנוב, אז לפחות מאחד הסרטים החביבים עליי. זה לבדו גרם לי לחבב אותו. ובסופו של דבר, למרות הבחירות הצפויות הוא אפילו מצליח להגיד דבר או שניים על סדרי עדיפויות ובחירות אישיות, כך שדמיון גדול אולי אין לבמאי, אבל נשמה דווקא כן.
מישהו לנמנם איתו
"ריקוד לאור ירח" הוא מין אוליבר טוויסט מוזיקלי בניו יורק עם רובין וויליאמס בתפקיד צחי גראד
כותרות הפתיחה של "ריקוד לאור ירח" שימחו אותי: ידעתי שאני בא לסרטה הראשון כבמאית של קירסטן שרידן, בתו של ג'ים שרידן ("כף רגלי השמאלית") ותסריטאית סרטו המצוין "באמריקה", אבל לא ידעתי שאמצא דווקא שם של תסריטאי אחר שאחראי על הכתיבה. ג'ים הארט, השותף לכתיבת "ריקוד לאור ירח", הוא תסריטאי שמאוד חיבבתי בזכות העובדה שהוא עבד עם ספרי אגדות ועיבד אותן ליצירות פוסט-מודרניות עם כמה הבריקות נאות. הוא הפך את "פיטר פן" ל"הוק" של סטיבן ספילברג ואת "דרקולה" של בראם סטוקר לסרט של פרנסיס פורד קופולה. וב"ריקוד", יחד עם ניק קאסל, הוא עיבד את "אוליבר טוויסט" – או שמא זה "מישהו לרוץ איתו" – לאגדה מוזיקלית על ילד פלא שבטוח שאהבת המוזיקה שלו תאחד את הוריו. אלא שלמרות השמות המבטיחים בכותרות התוצאה מאכזבת. נהרות אימתניים של קיטש מאיימים לשטוף את המסך, כשפרדי היימור – כולו מתקתקות סכרינית בלתי נסבלת – מעפעף את דרכו לכתיבת רפסודיה שביצוע הבכורה שלה יתרחש בסנטרל פארק בערב ניו יורקי קסום, של… אויש, נו, זה אידיוטי לגמרי.
"ריקוד לאור ירח" מארח את רובין וויליאמס במראה הבונו שלו כמעין פייגין מוזיקלי, קצת כמו צחי גראד ב"מישהו לרוץ איתו", ולמרות שנדמה שהחומרים שהוכנסו לסיר הזה היו מוצלחים ברובם, התרקחת שיצאה לא מצליחה לשכנע, אפילו לא כאגדה בה הגיון אינו מחויב המציאות.
מאוד אהבתי את מה שכתבת על מצב הרוח של לראות משהו מוכר ואהוב. בזמן האחרון יצא לי כמה פעמים לראות סרטים שמאוד מזכיר לי סרטים קודמים שנעשו, אבל לפעמים זה מצויין ונעים ולפעמים זה סתם הרבה פחות טוב מהמקור.
כך למשל לטעמי "מכושפת" זה "ספלאש" רק שטום הנקס הרבה יותר טוב לדעתי ממקדרימי הזה שכולן מתות עליו.
אולי תפרט ותכתוב מה לדעתך לא עובד ב"3:10 ליומה" במהלך הסרט. אני דווקא חשבתי שהוא שמר על מתח ועניין לכל אורכו. אחרי "קייט ולאופולד", "זהות" ו"הולך בדרכי" כבר התייחסתי למנגולד כיוצר משעמם עם טעם גרוע. אבל את "3:10 ליומה" אהבתי מאוד, אולי אפילו יותר מ"קופלנד", שהסוף שלו דרך אגב, הולך בדרך דומה מאוד לסוף של יומה.
דרך אגב, בטוח שג'ונו לא יופץ? נשמע נחמד מאוד דווקא.
http://www.rottentomatoes.com/m/juno/
אולי זה רק אני (בעיקר כי ההתרשמות מהסרטים הקודמים של מנגולד הם שהוא קצת שמרן), אבל אני זהתי ב"יומה" משהו קצת חתרני ואנטי קפיטליסטי. זה, בנוסף לכך שהוא סרט מאוד סוחף, מהנה ומשוחק היטב- הופכים אותו לאחד הסרטים הטובים של העונה לטעמי.
הוצאת לי את המילים מהפה בקשר ל"ריקוד לאור ירח".
מזכיר את "מישהו לרוץ איתו" , רק שהפעם אני מעדיפה את הישראלי הרבה הרבה יותר. לאורך כל הסרט הרגשתי שמתבססים כאן על סיפור שכבר קיים והעיבוד לתסריט הוא מאוד מאוד לא נכון, קיטשי ומתיימר. הבימוי הוא בימוי לא בשל, ובכלל הדרך שבה הסיפור מסופר לא טובה. חבל כי אני חושבת שהיה אפשרי לעשות כאן משהו הרבה יותר טוב.
סלחו לי רבותי המדופלמים, נראה לי שאיבדתם משהו מאוד חשוב בתרבות הקולנוע, אומר זאת בצורה פשוטה, איבדתם את היכולת לזהות סרט אדיר! ריקוד לאור ירח הינו אחד הסרטים הטובים שהמסך אי פעם הראה, יש בו הכל במינון הנכון, דרמה, מתח, משמעות, פשטות עם תחכום, מוזיקה אדירה, וכן גם קיטש! ממתי קצת קיטש נהיה משהו רע?!
יש בו הכל, ויותר מזה יש בו משהו שהמילים פה לא יוכלו להכיל, אתה נכנס לסרט בצורה מסוימת ויוצא אחר, שונה, הסרט מעביר אותך חוויה מרוממת, משהו בסגנון לב אמיץ, חוויה משמעותית שנשארת הרבה אחרי שהמסכים יורדים, ואם לומר את האמת, זה משהו שהופך סרט מעוד סרט לספריה לסרט שייכנס להסטוריה, לפחות שלי.
מסכימה עים איתמר!סרט פשוט ומתוק,שמעביר מסר של תמימות ואהבה אמיתיים!!סרט שגם ילדים וגם מבוגרים יאהבו!