בחיי שלא תצליחו לשכנע אותי ש"אלוהי הקטל" אינו סרטו החדש של פולקר שלונדורף. אבל אתם מתעקשים שרומן פולנסקי ביים את הסרט הזה? לא יתכן. השוט הראשון*, הארוך-הארוך, המופיע על רקע הקרדיטים, ומציג במבט מרוחק (שמי שלא שם לב יחמיץ בקלות) ומציג את הריב בין שני הילדים שהוא המאורע המחולל של הסיפור כולו – הרי הוא העתקה ממיכאל האנקה והסוף של "מחבואים". רומן פולנסקי? אתם משוכנעים? לא יתכן, הרי כשכריסטוף וולץ – הנאצי מ"ממזרים חסרי כבוד" – מדבר על כך שהוא מאמין באלוהי הקטל, בכך שהעולם הוא שדה נצחי של אכזריות ומלחמה, ושומעים בקולו את שרידי המבטא הגרמני שלו, זה נשמע ממש כאילו ורנר הרצוג עומד מולנו ומרצה לנו על משנתו הפילוסופית ותפיסת עולמו. אבל אתם משוכנעים שזה פולנסקי ולא הרצוג.

אוקיי, שיהיה פולנסקי. הרי תפיסת העולם הניהיליסטית והפסימית שבבסיס "אלוהי הקטל" אכן מתאימה למוטיבים החוזרים בסרטיו של פולנסקי. והרי הוא כבר ביים עיבוד להצגת תיאטרון שנראתה כמו ההצגה עצמה ב"העלמה והמוות". אני מניח שככה פולנסקי שורף את הזמן הפנוי שלו עד שייפול לידיו סרט משמעותי יותר: הוא מעמיד פנים שהוא מייק ניקולס. ממש כמו שיסמינה רזה מדמיינת שהיא אדוארד אולבי. למעשה, אני חייב להתוודות שלדעתי ניקולס היה מביים עיבוד מרשים יותר למחזה הזה. כן, אני מתוודה: אני אוהב את מייק ניקולס יותר מאשר את רומן פולנסקי. ו"אלוהי הקטל" הוא לא "מי מפחד מווירג'יניה וולף", אם כי נדמה לי שהוא היה רוצה להיות.

אתנחתא קלה בציניות: למרות שלא מצאתי שום ערך קולנועי ב"אוהי הקטל" ולמרות שלא מצאתי זכר לרומן פולנסקי על הסט, "אלוהי הקטל" הוא סרט מבדר מאוד לצפייה. יש בו משהו טרחני, סכמטי וצפוי נורא בעיניי, אבל הוא גם מאוד משעשע, והציניות הדקדנטית שבו מידבקת. זה מאותם סרטים שמהם אנחנו יוצאים אנשים טיפה רעים יותר ממה שהיינו כשנכנסנו. המחזה הזה עשוי להכיל אלרגנים: בני אדם.

העלילה? ארבעה אנשים (ג'ודי פוסטר, קייט ווינסלט, וולץ וג'ון סי ריילי**) מבלים קרוב לשעתיים בסלון, תחילה בדברי נימוס, ואז השיחה הולכת ונהיית מגעילה ודוחה ועוינת יותר ויותר. ואנחנו מבלים איתם את כל הזמן הזה, אוכלים, שוטים ומקיאים. שני הזוגות האלה נפגשים אחרי שילדיהם הלכו מכות בפארק. ילד אחד פצע ילד שני. הם נפגשים כמו בני תרבות לשים סוף תרבותי למחלוקת הילדים, להראות שכל סכסוך יכול להיפתר על ידי דיון, שיחה ומשא ומתן. אבל האמנם?

על פניו אלה ארבעה אנשים דומים, אנשים אמידים שגרים בבתים יפים בניו יורק. אבל אם מביטים מקרוב רואים הבדלים, כמעט ניואנסים. למשל, זוג אחד עשיר בהרבה מהזוג השני, שהוא רק אמיד. וכך, באופן הדרגתי, בכל פעם שנאמרת מילה שהיא מחוץ לפרוטוקול הנימוס, מתחילים להיחשף הקרעים והפערים בין הצדדים. זה מתחיל כפער מעמדי, ממשיך כפער אידיאולוגי (שוחרי השלום הליברלים מול אדוני המדון והריב), ולבסוף זה פשוט יורד לרמה הכי בסיסית: קרב בין המינים, הגברים נגד הנשים. בשלב הזה המסיכות הוסרו, אם נדמה היה בתחילה שיש זוג אחד שמנהל חיי זוגיות מושלמים, תקינים, עם תקשורת בינאישית מוצלחת, וזוג אחר שנמצא במתח ועצבים תמידיים, עד הסוף מתברר שגם כאן הכל פאסון. הם מדברים על כסף, הם מתעצבנים זה על זה והם שותים יותר מדי וויסקי. אדם ניכר בכיסו, כוסו וכעסו, אמרו חז"ל, ו"אלוהי הקטל" מראה היטב איך כל העמדות הפנים התרבותיות שאנחנו עוטים על עצמנו מתאדים כשזה מגיע לכסף, כעס ואלכוהול. עמוק בפנים, כולנו מניאקים.

ברגע שרזה ופולנסקי הופכים את המשפט על אלוהי הקטל לשמה היצירה הם בעצם מצהירים במי הם תומכים, ואכן הסרט הוא שיר מזמור לתגרנות, והוא הופך את יפי הנפש לדמויות נלעגות ומנותקות. זה עולם של סכסוכים, של אלימות, עולם שבו גם הקורבן אשם, והתוקפן הוא לאו דווקא אשם, עולם שבו מילה קטנה יכולה להצית מלחמה גדולה, ובסופו של דבר לאף אחד לא באמת אכפת משום דבר.

==================

*) מעניין השוט הראשון הזה. הוא נראה כאילו הוא מצולם בניו יורק. אבל הרי פולנסקי גר בפריז ולא יכול להיכנס לאמריקה. אז האם השוט זה אכן צולם בניו יורק אבל מישהו אחר ביים אותו? או שהוא צולם בפריז ובאמצעות תפאורה ומחשבים הפך לניו יורק? מישהו יודע?

**) בין "אלוהי הקטל" ובין "חייבים לדבר על קווין" (עוד שלושה שבועות בארץ), לג'ון סי ריילי יש בעיה חמורה עם חינוך בניו השנה בקולנוע.

ציוץ