13 ינואר 2012 | 10:46 ~ 21 תגובות | תגובות פייסבוק

“הארטיסט”, ביקורת

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 11.1.2012

ב-1927 רעדה אדמת הקולנוע: אחרי 32 שנים של קולנוע נטול קול (דיאלוגים וסאונד מסונכרן) הצליחו מהנדסי הוליווד להצמיד פסקול לתמונה. בין לילה הקולנוע כפי שהכירו אותו, שבתוך שלושה עשורים הפך מאטרקציית ירידים זניחה ונלעגת לאמנות נערצת על ידי ההמונים והאליטות, נכחד. קולנוע שהגיע לשיא באמצע שנות ה-20, ושללא מגבלות שפה היה גלובלי באמת: סרטים מאמריקה, גרמניה ורוסיה נדדו בין ארצות והשפיעו זה על זה, והוליווד – שרק התחילה להיות הוליווד – מיהרה לקנות את השחקנים והאמנים מהעולם שיעבדו עבורם (ממילא, ללא קול, איש לא ישמע את מבטאם או חוסר ידיעת האנגלית שלהם). עם כניסת הקול, עם “זמר הג’ז” ב-1927, היה צורך להמציא קולנוע חדש. אבל גם שחקנים חדשים, כאלה שיודעים לדבר.

ב-1931 הוציא צ’רלי צ’פלין את סרטו החדש, “אורות הכרך”. יצירת מופת מרגשת ומצחיקה, אבל גם יוצאת דופן לזמנה: צ’פלין בשום פנים ואופן לא הסכים להצטרף לטרנד הקולנוע המדבר. הנווד שלו, הוא התעקש, לא יכול לדבר. וכך, בכותרות הפתיחה הוא הבהיר שזו “קומדיה בפנטומימה”.

ב-1936 צ’פלין נכנע באופן חלקי: ב”זמנים מודרניים” הוא נתן לנווד שלו… לשיר. שיר אחד. זה כל הקול שהוא הסכים לתת לו.

ב-1952 יצרו סטנלי דונן וג’ין קלי את אחד המיוזיקלס הגדולים בתולדות הוליווד: “שיר אשיר בגשם”. הסרט מספר על אחורי הקלעים של הפקת סרט הוליוודי ב-1927, כשמתחילים לצלם אותו הוא עדיין אילם, אבל אז מחליטים להפוך אותו לסרט מדבר, שזו בעיה: כי לשחקנית הראשית יש קול צפצפני מאוד, וגם כל השאר צריכים ללמוד דיקציה. אבל לסרט יש הפי אנד ברור: המעבר לסרט המדבר הוליד ז’אנר שלא היה יכול להיות קיים בימי הסרט האילם: המיוזיקל.

ב-1956 מביים הצרפתי אלבר למוריס את סרט הילדים הנפלא, “הבלון האדום”. הסרט זוכה באוסקר על תסריט מקורי למרות שלא היו בו כמעט בכלל דיאלוגים.

ב-1965 יצר הקומיקאי הצרפתי פייר אטקס את סרטו השני, “יו יו”. הסרט, שמתחיל בשנות העשרים ועלילתו נמשכת כמה עשורים, מסנכרן את סגנונו לסגנון הקולנוע שהיה קיים בשנים בהם הסרט מתרחש. ולכן כל חצי השעה הראשונה מוצגת כסרט אילם, נטול דיאלוגים (אבל – עם אפקטים קוליים).

ב-1976 ביים מל ברוקס את “סרט אילם”, ובו הוא מגלם במאי קולנוע שמחליט לקבץ בשנות השבעים את מיטב כוכבי העולם ולהפיק את הסרט האילם הראשון מזה למעלה מארבעים שנה. מילה אחת בלבד נאמרת בסרט, ואומר אותה הפנטומימאי הצרפתי מרסל מרסו.

ב-2011 מגיע הבמאי הצרפתי ממוצא יווני מישל הזנוויצוס עם צוותו הצרפתי להוליווד לביים סרט שכנראה רק צרפתי יכול להעז לעשות כיום: שיר אהבה לקולנוע האילם, המוגש כאילו הסרט עצמו (לפחות רובו) צולם בשנות ה-20. במאה דקות שנונות ועשויות למופת, מושך הזנוויצוס קו רציף בין כל התחנות שהוזכרו כאן (וכן אחרות שנזכיר בהמשך), ובייחוד מצ’פלין ו”שיר אשיר בגשם”, ויוצר באופן חצוף למדי סרט אילם. יתכן ועליי להבהיר במה מדובר: אין דיאלוגים. אין קול. אין אפקטים קוליים. רק מוזיקה (ומשפט סיום כפאנץ’ נהדר).

ומה שהייתם חושבים שיישאר קוריוז סינפילי לבתי ספר קולנוע הולך והופך לאחת התופעות המפתיעות והנפלאות של הקולנוע המיינסטרימי של תחילת 2012, סרט שללא ספק יהפוך ללהיט, לסנסנציה, לתופעה, למושא חיקוי, ובסופו של דבר – אולי אף לזוכה אוסקר. אם הסרט יזכה באוסקר על תסריט, אהיה מרוצה להפליא: הזנוויצוס מזכיר לנו שכדי לכתוב תסריט משובח, וכדי לרגש ולדגדג את בלוטות הצחוק, לא צריכים דיאלוגים.

“הארטיסט” הוא קצת כמו אוכל אורגני בקולנוע, מסוג הסרטים שמזכירים לנו שייתכן ופירות הקולנוע שאנחנו אוכלים קצת מתועשים מדי, ולכן הם גדושים בהמון תוספי טעם מלאכותיים – בפסקול ובתמונה. הכל דיגיטלי. ודווקא בעידן שנמצא בקדחת התלת מימד, מגיע סרט שמחזיר את ההבעה הקולנועית לימי הבראשית שלה, ואף להביס את כולם במשחק. כמו ירקות ופירות אורגניים, גם הסרט הזה – שלא הוזרקו בו הורמונים או תוספות מימיות – קטן יותר במידותיו. הוא לא משוויץ במסכים ענק גבוהים או רחבים, אלא חוזר למימדי המסך המרובעים שהיו מקובלים בעולם עד סוף שנות הארבעים. אילולא כמה גימיקים קטנים בתוך הסרט, יהיה אפשר להתבלבל ולחשוב – אם מגיעים ללא רקע מוקדם – שהסרט הזה אכן צולם בסוף שנות ה-20.

“הארטיסט” מתחיל ב-1927 כשכוכב הקולנוע ג’ורג’ ולנטין (או שמא ז’ורז’ ולנטן…?) נמצא בשיא פרסומו וכוחו. סרטו החדש, “רומן ברוסיה” זוכה לתשואות והוא מיד מתחיל בצילומי סרטו הבא, “רומן בגרמניה”. אין דבר שוולנטין אוהב יותר מאשר להביט בדיוקנו, בין אם על מסך הקולנוע, או על הקנווס שתלוי בכניסה לביתו העשיר ורחב הידיים. אבל כשמפיקו, חברו ופטרונו, בעל אולפן הקולנוע, מציג לו את הדבר הגדול הבא – הוספת פסקול לסרט – ג’ורג’ ולנטין נחרד. הוא רואה בזה קוריוז איום ומסרב לשתף פעולה, גם במחיר פיטוריו מהאולפן והשקעת כל כספו האישי בהפקת סרט נוסף בכיכובו, סרט אילם בתקופה שהקהל רק דורש דיבורים, דיבורים, דיבורים. אבל ג’ורג’ מסרב לדבר. כבר מתחילת הסרט, כשאנו רואים את בן דמותו על המסך, הוא נמצא בתא עינויים אבל מסרב לדבר, להסגיר סודות לחוקריו. נישואיו מתפרקים, כי הוא מסרב לדבר עם אשתו. והקריירה שלו הולכת וצונחת כי הוא מסרב לדבר על המסך.

ובמקביל, פגישה מקרית עם שחקנית ורקדנית צעירה, פפי מילר שמה, שהיא גם אחת ממעריצותיו, מזניקה את הקריירה שלה לשמיים, שהרי הכוכבים הם בשמיים (רגע, פפי זה קיצור של פנלופי, כלומר ששמה המלא הוא פנלופי מילר, ואילו השחקנית ההיא מהאייטיז – פנלופי אן מילר, שהיתה תגלית צעירה ורעננה באייטיז ששיחקה ב”דרכו של קרליטו” למשל – מגלמת את אשתו של ולנטין. צירוף מקרים? או קריצה לכך שג’ורג’ ולנטין מוקף פפי פילריות ושהאחת היא גרסה צעירה של השנייה וזהו גלגל שחוזר על עצמו?). ברניס בז’ו (אשתו של הבמאי), בתפקיד פפי מילר, עושה בית ספר לגניבת הצגות. גם כי היא מגלמת גונבת הצגות, וגם כי מתברר שהיא כזאת בעצמה. למעשה, אם נתבונן היטב ולעומק בתסריט של “הארטיסט” אנו עשויים לגלות שהפרוטגוניסט האמיתי של הסרט – קרי, הדמות שיש לה את הרצונות הכי גדולים, עוברת את השינוי הכי גדול, והיא הכי מניעה את העלילה בפעולותיה – היא דווקא פרוטגוניסטית, וזו דמותה של פפי מילר.

מה שמבריק במיוחד ב”הארטיסט” הוא העובדה שהסרט מלמד אותנו מחדש לצפות בסרטים. זה כמו בית ספר מזורז לקולנוע, לא רק לתולדות הקולנוע, אלא גם להתבוננות, צפייה וניתוח. בואו נתחיל מהדבר הכי פשוט שמלווה אותנו בקולנוע בשנים האחרונות: אתם מקבלים הודעת טקסט באמצע הסרט, מוציאים את הנייד מהכיס (מחשש שזו הבייביסיטר), רוכנים אל מתחת לקו הכסאות כדי לא להפריע לשכניכם לסרט עם אור המסך, וקוראים את ההודעה (בסוף זה פרסומת של מועדון הלקוחות שטעיתם ונתתם לו את מספר הטלפון האמיתי שלכם). כל זה לקח, נגיד, שבע שניות. בזמן הזה, בסרט רגיל, אתם עדיין בתוך הסרט, שומעים את הדיאלוג ואת האפקטים הקוליים ויודעים איפה עלילת הסרט נמצאת, גם אם הסרתם את עיניכם מהמסך לכמה שניות. אם תעשו את זה ב”הארטיסט” תגלו שאם החמצתם שבע שניות מסך, פספסתם משהו. כי לסרט אין שום דבר מילולי או צלילי שיחזיק אתכם ללא העיניים. מה שבבת אחת גורם לנו להבין: חוויית הקולנוע (המיינסטרימי בוודאי) כפי שאנחנו מכירים אותה בשמונים השנים האחרונות אינה חוויה ויזואלית, אלא אודיופונית. כל מה שעובד עלינו – מבחינה מעקב התוכן, ההבנה והרגש – הם המילים והצלילים. הדיאלוגים, עריכת האפקטים הקוליים שמייצרת סביבה “ריאליסטית” וקלה לזיהוי, המוזיקה שמכוונת את רגשותינו. תסירו מסרט את כל זה (חוץ מהמוזיקה, היא היתה שם מההתחלה), ואנחנו צריכים ללמוד מחדש לצפות בסרט. אבל באמת לצפות בו. ובתמורה, הבמאי צריך לדאוג שכל פריים יספר סיפור. ואכן, “הארטיסט” גדוש ברגעים נפלאים של מטאפורות ויזואליות. למשל, בנקודת מפה עלילתית מרכזית נפגשים הגיבור והגיבורה על גרם מדרגות באולפן. היא עולה, הוא יורד. היא בדרך למעלה, הוא בדרך למטה. בפעם הבאה שהם יפגשו, היא תראה אותו כבר שוקע לחלוטין בחול טובעני – בסרט, אמנם – אבל שוקע. לפחות פעמיים בסרט אנחנו מבחינים בנקודה עלילתית קטנה, או בדיחה קטנה, המתחבאת בשולי המסך או מחוץ לפוקוס, אלא שהפעם בגלל שעינינו דבוקות למסך – ולא, נגיד, לכותרות התרגום – פתאום אפשר לראות כמה מידע יש בפריים קולנועי אחד. כל תמונה מיתרגמת למילה, כל שוט הופך לאידיום.

אבל “הארטיסט” אינו מסתפק בלהיות מחווה לקולנוע האילם, אלא הוא שיר מזמור לקולנוע לתולדותיו, ובייחוד לקולנוע העוסק בהיבריס הגברי. הבחינו, למשל, בשלל הרמזים הוויזואליים ל”האזרח קיין”. או שימו לב, למשל, לכך שכל הדקות המובילות אל שיאה של המערכה השלישית מלוות במוזיקה של ברנרד הרמן ל”ורטיגו” של היצ’קוק (ברנרד הרמן הלחין גם את “האזרח קיין”, לא מקרי בוודאי) – עדות לכך שלעיתים קטע תזמורתי שווה יותר מאלף מילות דיאלוג. ובלי דיאלוגים, אין בעיה של שפה. וכך “הארטיסט” הוא בעצמו סרט בהעמדת פנים: הפקה צרפתית שמתחזה לסרט אמריקאי ומנצלת את היעדר הדיאלוגים כדי להחביא את המבטא.

נושאים: ביקורת

21 תגובות ל - ““הארטיסט”, ביקורת”

  1. אידנס 13 ינואר 2012 ב - 12:29 קישור ישיר

    ניטפוק: זמנים מודרניים יצא ב-1936. ב-1940 יצא הדיקטטור הגדול, הסרט הראשון שבו צ’פלין דיבר.

  2. hamlet 13 ינואר 2012 ב - 15:23 קישור ישיר

    nice review
    one of the best films of 2011
    cinema can be exciting without
    3D or exploding things

  3. צור שפי 13 ינואר 2012 ב - 17:56 קישור ישיר

    יופי של ביקורת.

  4. אורון 13 ינואר 2012 ב - 18:09 קישור ישיר

    מצטרף למחמאות, לך על הביקורת וליוצרים על הסרט. איתך לגמרי בקטע של ללמד מחדש את הצופה להיות צופה, כזה שרואה סרט עם העיניים (לי זה נראה מובן מאליו אבל כנראה שאני בין היחידים). באותו עניין – מזמן לא סבלתי בהקרנה כמו עם “הארטיסט”. מסתבר שכיוון שהסרט אילם, אנשים הרגישו צורך עז לדבר ללא הרף. לגביי הביקורת, יש לי רק טענה אחת – אתה ממש ממש חייב לעשות ספויילר? או שאני רגיש יתר על המידה וזה ספויילר שרק מי שראה את הסרט יבחין בו בטקסט, כלומר לא ספויילר כלל…

    ===============

    רוה לאורון: אני מתרה בך שלא להצטרף לחונטת הספוילרים. איך מזהים אותה? פשוט מאוד: זו החבורה שרק כשהם אומרים “ספוילר!”, זה הספוילר עצמו. אני מרבה לשים לאנשים האלה מלכודות בביקורות שלי, חצי משפט (או משפט וחצי) שרק מי שראה את הסרט יבין אותו ומי שלא ראה את הסרט, יבין אותו בקונטקסט אחר לגמרי (שכן, אחרי הכל, זהו סרט צרפתי. זה נראה לי חשוב וחיוני לדעת לפני צפייה). אם תגיד “ספוילר” הרי מי שעשה את הספוילר היה אתה ולא אני. הקורא הרגיל, אם הוא ייזכר בביקורת שלי בתור למכונת התשלום ביציאה מהחניון יגיד לעצמו “אה! עכשיו הבנתי”, ולא הפוך.

  5. לאה 13 ינואר 2012 ב - 18:17 קישור ישיר

    האמת? ב 2008 יצא סרט שמחצית ממנו היתה סרט אילם – וול אי. הוא לימד לא רק שלא צריך לדבר בשביל להעביר רגש, אלה גם לא חייב שיהיה לך פנים בכלל – מספיק כמה ברגים חלודים/ממשק של אייפון. ועם זה זה חתיכת בלוקבסטר – סרט מצוייר חצי אילם על רובוטים.

  6. ניר נ. 13 ינואר 2012 ב - 18:17 קישור ישיר

    היי יאיר. לאקי קאוריסמקי היה פיצ’ר אילם מתוק ומריר בשם “יוהא”

    ================

    רוה לניר: אני מניח שהיו עוד. הרשימה שלי היתה של הסרטים שאני חושב או מרגיש שהסתובבו למישל הזנוויציוס בראש כשהוא עשה את הסרט. או לפחות אלה שזיהיתי בשתי הצפיות שלי.

  7. עופר ליברגל 13 ינואר 2012 ב - 19:33 קישור ישיר

    היו מן הסתם עוד הרבה דוגמאות לסרטים אילמים לאורך השנים, בטח לסרטים עם חלקים נרחבים אילמים כדוגמאת “וול-אי”. גאי מאדין הוא דוגמא לבמאי (שאין לי ספק כי כותב בלוג זה ורבים מן הקוראים כאן מכירים) המביים סרטים רבים כסרטים אילמים, או כמעט אילמים. העניין בסרטים שציונו הוא שהם זכו לקהל מאוד גדול. לדעתי הם גם סרטים נפלאים גם בלי קשר לכך שאין בהם דיאלוגים.

  8. Shai 13 ינואר 2012 ב - 22:59 קישור ישיר

    I hope you were joking about opening your mobile phone in the middle of a film.That light is so distracting

    Some spoilers ahead:
    There is another scene,in the middle, of the film, where they are some sound. I’ll call it George’s nightmare where you can here everyone talk,laugh,bark except for George himself

    the film treats his characters with a lot of respect. There is no cynicism in the way the film is made, and there are a lot of nice and small touches, like the scene where he advised peppy to add that small beauty spot so she will have something special

    One of the highlight of 2011 or 2012(depends when you have seen the film)

  9. איריסע 14 ינואר 2012 ב - 8:34 קישור ישיר

    יאיר, האם אתה מעודד אנשים לענות לטלפון באמצע סרטים, ומודה שאתה עושה זאת בעצמך? “יש מקום מיוחד בגיהנום לאנשים שמדברים בסרטים”…

  10. לביא 14 ינואר 2012 ב - 10:29 קישור ישיר

    האם הארטיסט יהיה הסרט האילם הראשון שמועמד לאוסקר מאז “הנשף” של אטורה סקולה?

  11. שלו 14 ינואר 2012 ב - 23:01 קישור ישיר

    ראיתי, צחקתי, דמעתי ובעיקר התרגשתי.אני לא יכול לדבר בשם הזוג שישב לידי ולא הפסיק לפטפט, או הגברת מהשורה למעלה שהחליטה לאכול תפוח באמצע סרט אילם.
    אבל זה רק גרם לי להבין את הסרט יותר טוב. להתגעגע יותר לימים שבהם שחקנים לא התחבאו מאחורי אפקטים ושאנשים באו לצפות באופן תרבותי בסרטים,נשגם הם היו מצידם יצירות אומנות.

    נקודה קטנה שאהבתי: כמו שכתבת יאיר, יש הרבה שוטים שהם מחוות טהורות לסרטים. הכי הרגשתי בבית כשהיה שוט של שוטר, כלב ואשה מבוגרת עומדים בשורה חזיתית מול המצלמה. הם כנראה בכוונה לא קישטו את השוטר בשפם המתבקש אבל החיוך כבר היה מרוח על פני וחיכיתי למרדף סלפסטיק ישן וטוב.

  12. ניסו 15 ינואר 2012 ב - 1:55 קישור ישיר

    מה?

  13. מיקי 15 ינואר 2012 ב - 7:47 קישור ישיר

    יאיר, אין איך לברוח מזה: אתה נותן ספויילרים. אני חושב שאפשר גם בלי.

  14. אורון לרוה 15 ינואר 2012 ב - 15:00 קישור ישיר

    ההתראה/התרעה התקבלה. תהיתי, גם בתגובה שלי, האם עצם זה שאני זועק “ספויילר” לא חושף אותו בעצם. אז אני לא מצטרף לשום חונטות, פשוט לא הבנתי את המשחק שלך. עכשיו אני עדיין לא מבין אותו, כלומר לא ממש ברור לי למה לך לפזר מלכודות שכאלה, אבל זה כבר עניין שלך. לפחות אני יודע איך לא לנהוג בעתיד.

  15. תירזה 16 ינואר 2012 ב - 16:10 קישור ישיר

    הסרט אטרקטיבי ברמות כבר בפרומו שלו.. השחור ולבן,המקצב המטורף ,שלל התלבושות הכובעים , הזוהר האופף את המתרחש מכוח השימוש בשחור לבן אפור.. מה שיוצר את אפקט הכסף , הקסם , הכסוף והקסום.
    את המשהו הרך החלומי המענג.. את נופי המרילין מונרו
    של פעם..

    אבל רגע רגע לא עובדים ממש הדברים בסרט עצמו.. התחושה במהלך הסרט ובסיומו .. שאכלת קרם בורלא טעים אורירי פריך אבל מה לעשות ..
    שאיננו אלא עוד אחד מעשרות

    הקינוחים שנבלעים להם מהר אל תוך תוכם של קינוחים ורדרדים נימוחים רבים נוספים.

    כשאין איזו מהפיכה קולינרית קטנה באמצע שתעשה קאט בפה..

    שתחתוך בבשר ותעשה לנו מין שמש דום!! וירח בעמק איילון!!

    או שאני משוחדת!?
    כי ראיתי את “לדבר עם קווין.”. יומיים קודם.. וההשוואה בעוצמות מעוררת הרהורים….

  16. בועז כהן 16 ינואר 2012 ב - 21:36 קישור ישיר

    כתבת מקסים.

    אם הבנתי נכון “הארטיסט” יתחרה ב”היורשים” על שלל האוסקרים?

    לא, כי מ”היורשים” התבאסתי רצח, ואילו “הארטיסט” הוא פנינה אמיתית

  17. יוסי ק. 21 ינואר 2012 ב - 22:22 קישור ישיר

    10
    (ללא מלים)

  18. ליאור 26 ינואר 2012 ב - 9:51 קישור ישיר

    ביקורת משובחת. קראתי אותו אחרי הסרט, ואהבתי מאוד את הראייה הקולנועית שלך. סרט מעולה. יצירת אומנות מקווה שיצא בעתיד סרט נוסף בסגנון. כיף אמיתי!

  19. מאיה 31 ינואר 2012 ב - 0:12 קישור ישיר

    אני חייבת להיות זאת שתצעק: “המלך הוא עירום”. לא מספיקות לי מחוות אינטרטקסטואליות, תפאורה יפה, וכמה שוטים יפים (המדרגות בסטודיו, שפיכת הוויסקי על הדלפק בבר) כדי להפוך סרט שלם למבריק.

    הסיפור עצמו, הCORE של כל הסרט, היה בנאלי, קלישאתי וצפוי. כל המעטפת הדביקה מסביב, שפחות או יותר חיקתה את singing in the rain וחופן סרטים אחרים, לא הצליחה להרים את העסק. הדמות היחידה שעוררה בי אמוציות של ממש הייתה הכלב. הסרט היה עשוי להיות מצויין בתור סרט קיץ של סטודנט שנה ד’ אבל בתור פיצ’ר הוא לא מצדיק את עצמו. חוכמה אמיתית של במאי היא ליצור משהו מיוחד משל עצמו ולא לבסס את היצירה שלו על עבודות של אחרים, או על “שטיק” פשוט של סרט תקופתי מזוייף.

    לשם השוואה – The Last Man של מורנאו הוא דוגמה לסרט אילם משובח, פי אלף יותר מעניין ונוגע ללב, בעשירית מהפומפוזיות. והוא בוים לפני 90 שנה ולא איבד מכוחו אפילו לא טיפה.

    בקיצור, התאכזבתי.

  20. אלעזר קיזמן 1 פברואר 2012 ב - 0:18 קישור ישיר

    הארטיסט
    “הארטיסט” הינו הסרט האילם החשוב ביותר שצולם בשנים האחרונות,לא לחינם עורר הסרט את זעמם של מבקרי קולנוע רבים העומדים חסרי אונים אל מול האדם תנועותיו והבעותיו ללא אפקטים ללא מילים ובלי הרבה רעש.
    בתסריט שחקן צרפתי גאוותן ומצליח הדבק בעקרון המשחק האילם בטענה שהמילים אינן נחלתו של המשחק.
    מחד נראה הדבר כסרט היסטורי הבא לתעד את השתלשלות ההיסטוריה הקולנועית אך במבט שני ניתן לראות מה דינו של אדם הדבק בעמדתו מבלי לראות את מאווי העם .

    מציאות זו מביאה את השחקן להתפטר מעבודתו תוך השקעת כסף רב בהפקת סרט חדש הגורם לו לאבד את ביתו וכל רכושו ואף על פי כן דבק בעמדתו תוך שני ניסיונות התאבדות.
    לדעתי מדובר בתסריט שתפקידו ליצור היגדים משמעותיים על המציאות בעזרת משחק מקצועי, חוש הומור ומקוריות אינטלקטואלית. זו משימה מורכבת יותר, שגם זוכה לתשומת-לב רבה יותר. הקלות בזכייה באוסקר בסרט זה הינה גם בהיותו סרט המתורגם באופן אוטומטי לכל השפות מבלי ליצור השקעה רבה.

    לסיכום, “הארטיסט” משלב בין סיפורו האישי של המשחק האילם לבין תוצאתה של העיקשות הבלתי נסבלת,לבין הגישה הרב תרבותית החמה והמקבלת,וזאת תוך שהוא מתמודד באומץ רב עם הסטנדרטים והציפיות של קהילת הקולנוע הבינלאומית
    כדי להבין את הסיפור יש להבחין בין שתי הדמויות המרכזיות בסרט .
    האחת היא השחקן השמרן שאינו מוכן לעבור בין העולמות ומאידך השחקנית המסמלת בעיני את הדמות המשוחררת והזורמת ביותר שיודעת לחיות טוב עם כל עולם הניצב בפניה .
    כדי להבין את הסרט צריך להתמקד בהבדלים העיקריים בין הדמויות הסרט מתאר בהקבלה מלאה את השכר והעונש בין הגישות השונות בין הסוד לשחרור זרימה והצלחה, לבין הקיבעון השמרנות והקמילה.
    הסרט אינו נוקט עמדה לגבי אף אחת מהגישות הללו אך בא להציב תמרור אזהרה כנגד השמרנות היתרה מול הדחף הקיומי לשרוד.
    המוזיקה המלווה את הסרט גאונית ובסוף הסרט כל כך מתחשק לרקוד ולנגן רגש שאינו מתעורר בהכרח בסרטים קונ’.אלעזר קיזמן


השאירו תגובה