לאלה המעדיפים קומדיות רומנטיות חביבות על פני טקסטים קולנועיים מנותצים ממבנה ומעלילה, הנה התרשמותי מ"לעולם לא אהיה שלך" של איימי הקרלינג ומ"העולם על פי דן" של פיטר הדג'ס.

ספיישל טוד היינז – חלק א'

השבוע אני תומך בארז דבורה (ynet) ומאוכזב מאדם אבולעפיה ("העיר"): דבורה התלהב מ"אני לא שם", אבולעפיה התבאס. אני חושב שהסרט מבריק. הטקסט של דבורה משובח.

הניסיון לעקוב אחר שלל הקודים והחידות שהיינז מפזר ב"אני לא שם" הופך את הסרט להרפתקאה חווייתית ואינטלקטואלית, כזו שמשתדרגת אם מכירים קודם את "אל תביט לאחור", "לילה של יום מפרך", "פאט גארט ובילי הנער"', "שמונה וחצי" ו"הכיוון הביתה לא ידוע" (ובטח עוד שפע סרטים נוספים שהחמצתי או שכחתי). "אני לא שם" הוא מאותם סרטים נדירים שהמבנה שלהם אסוציאטיבי ולא עלילתי. זה דורש אומץ מצד היוצרים, אבל הוא בעיקר מנסה להחזיר את הצופים לתקופה קולנועית אחרת – לקולנוע האירופי של שנות הששים והשבעים – בהם קולנוע אסוציאטיבי, סוריאליסטי ומודע לעצמו, היה אופנתי יותר. הקהל דאז (שאני לא יודע אם היה אינטלקטואלי יותר, אבל בוודאי היה פתוח יותר להעזות אקספרימנטליות), ראה בקולנוע כזה בידור אנטי-בורגני ושיתף פעולה עם הרפתקאות כאלה, גדושות אירוניה ורצון לנתץ מוסכמות נראטיביות.
בטקסט שלי כתבתי את המשפט הבא: "היינז מביים את 'אני לא שם' לא כרוקר ולא כמעריץ אלא כחוקר תרבות, כסמיוטיקאי, בלשן". לו היה לי יותר מקום הייתי מנסה להתאמץ ולנתח את "אני לא שם" כסרט בלשני סטרוקטורליסטי, אבל המקום המצומצם של מדורי בדפוס איפשר לי עצלנות. אבל המשפט הזה התברר, בדיעבד, בהרקה שאיוולת בצידה. כשקראתי את ג'ונתן רוזנבאום על הסרט, אחרי מדורי כבר ירד לדפוס, גיליתי אצלו שטוד היינז הוא בוגר החוג לסמיוטיקה באוניברסיטת בראון ברוד איילנד. כלומר, קלעתי בול. מצד שני הייתי עיתונאי מחורבן כי לא ידעתי את זה קודם.
"אני לא שם" הוא סרט שמענג לראות, ותענוג לנתח. למה, למשל, מלהק היינז את קייט בלנשט – איזו הברקה אדירה! – לגלם את דילן שבוגד במעריצי הפולק ולוקח לידיו גיטרה חשמלית ב-1965? היינז, מבכירי יוצרי הקולנוע הקווירי, בוודאי אומר כאן משהו על זהות מינית, ועל כך שדמותו של דילן – לפחות כפי שהיא משתקפת בתרבות – מבוססת גם על שבירת מחיצות (של ג'נדר, דת וגזע), אבל היא בעיקר מבוססת המון על שקרים. דילן הוא שקרן מופלא, יוצר שברא לעצמו שלל אוטוביוגרפיות. סרט שגרתי יותר היה מציג את "האמת" מאחורי הדמויות שדילן ברא לעצמו (את הסיפור על כך שברח מהבית ונדד באמריקה בקרון של רכבת משא הוא מספר כבר בפרק הראשון של "כרוניקות", הקוואזי-אוטביוגרפיה שלו). אבל היינז מעדיף לחגוג את השקרים. הרי הם חלק מהעולם היצירתי של האיש. ובגלל שהוא החליף כל כך הרבה פרסונות והקפיד לבאס את כל מי שהעריץ אותו, ולעבוד באופן עקבי נגד המוסכמות, דילן למעשה הודה שוב ושוב שכל סיפוריו הם פבריקציות. כלומר שהיתה כנות רבה בשקריו. הוא לא העמיד פנים שהוא מעמיד פנים.

הנה הביקורת:

האיש שלא היה שם
"אני לא שם" הוא אקספרימנט קולנועי מופלא – מייאש, מתסכל, מבלבל, אבל מסעיר, שנון ומהנה – המספר על שישה אנשים שהם אולי, ואולי לא, אותו איש. שהוא אולי, ואולי לא, בוב דילן

טוד היינז הוא אחד הבמאים הכי חכמים שעובדים כעת בשוליים של הקולנוע האמריקאי העצמאי. לבד מהעובדה שסרטיו תמידי מרהיבים ויזואלית הם גם תמיד מבריקים באופן בו הם לוקחים נושא, מצמידים אותו לז'אנר קולנועי, ואז מתחילים מלאכת פירוק שנונה למדי. סרטיו, לפיכך, אנליטיים מאוד, צוננים, מרוחקים, אבל הם גורמים למוח לעשות סאלטות נלהבות. היינז יוצר ריגוש מורכב: סרטיו אינטלקטואליים במפגיע, אבל נושאיו עוסקים ביסודות הקמאיים בנשמת האדם – תשוקה, קנאה, תסכול. אך גם אקסטזה, השראה, כריזמה.
"אני לא שם", בסך הכל סרטו הארוך החמישי בקריירה הנמשכת כבר כ-20 שנה, הוא הפעם השלישית בה היינז מנסה לפרק לגורמיה דמות סבוכה מעולם הפופ והרוק של שנות הששים והשבעים. הפעם זו קוואזי-ביוגרפיה של בוב דילן. לפני שהוא בכלל מגיע לדילן, היינז מפרק לרסיסים את המושג הזה "סרט ביוגרפי", מהזן שנהיה כה נפוץ באחרונה (ע"ע "הולך בדרכי" ו"ריי"). אם כבר הרי שההשראה העכשווית הכי גדולה עליו בבואו לכתוב (יחד עם אורן מוברמן, ישראלי שחי בניו יורק והיה מבקר קולנוע לפני שנהיה תסריטאי) ולביים את "אני לא שם" היא אולי "32 סרטים קצרים על גלן גולד". אלא שהיינז הלך צעד אחד רחוק יותר: יש כאן שישה סרטים קצרים על בוב דילן. אבל אין את בוב דילן. המילים "בוב דילן" לא נאמרות אפילו פעם אחת בסרט. לאף אחת מהדמויות לא קוראים בוב דילן. ואם הפסקול לא היה מכיל את שיריו של דילן אולי החידה "על מי הסרט הזה?" היתה נהיית מסתורית יותר.
מכיוון שאני מעריץ גדול יותר של טוד היינז מאשר של בוב דילן, היו שני דברים שסייעו לי להתמודד עם הצפייה ב"אני לא שם" ולפצח את הסרט. האחד: היכרות עם סרטו הארוך הראשון של היינז, "רעל", שנושא מבנה סגנוני דומה. שם היו אלה שלושה סיפורים העוסקים בפחד ובתשוקה (בהשראת כתביו של ז'אן ז'נה), כשכל אחד מסופר בסגנון קולנועי שונה לחלוטין, ושלושתם שזורים זה לתוך זה.
השני: צפיתי לפני כשנה בסרט התיעודי של מרטין סקורסזי על דילן, "הכיוון הביתה לא ידוע". זו ביוגרפיה דוקומנטרית אמיתית, מושקעת, מקיפה, רשמית, שזכתה לשיתוף פעולה נדיר מצד דילן עצמו. אבל בעיקר נרעשתי בסרט לשמוע את דילן עצמו מתראיין. האיש מדבר בחיים כמו משורר דאדא. מילה לא נדבקת למילה, משפט לא נצמד למשפט. זה נשמע ג'יבריש מוחלט, כמעט לא קוהרנטי, אבל יש בזה תמיד איזושהי שנינות ממזרית. כמי שמנסה להגיד: אין לי עניין לחשוב בקווים ישרים בשבילכם. בהיותי בלתי דילנופיל (אני משאיר את זה לרון מיברג, שעושה בכך עבודה טובה בהרבה, ואני אכן סקרן לקרוא את דעתו – שבוודאי תהיה מתוסכלת מאוד – מהסרט) מזל שראיתי את הסרט ההוא, אחרת לא הייתי מבין למה הדמות שאמורה (אולי) לייצג את בוב דילן בשיא פרסומו מדברת באופן כה הזוי. "אתה יכול אולי להגיד מילה אחת למעריצים שלך?", שואל אותו עיתונאי בשדה התעופה. והזמר, נכנס לאוטו, לא חושב פעמיים ועונה: "אסטרונאוט". לא אתפלא אם זו אנקדוטה שקרתה באמת.

היינז מייצר ב"אני לא שם" דיוקן קוביסטי של רוקר, שנראה ונשמע בדיוק כמו בוב דילן. הוא מצייר שבעה פורטרטים, כשכל אחד מגולם על ידי שחקן אחר, המגלם דמות בעלת שם אחר. לא, זה אינו תרגיל בניכור ברכטיאני שאיפיין סרט של טוד אחר: "פלינדרום" של טוד סולונדז – שם גילמו שמונה שחקנים שונים דמות אחת שעוברת רצף עלילתי אחד. שם ניסה סולונדז (ונכשל, לדעתי) לתהות האם הזדהותנו עם דמות מושפעת יותר מהמראה שלה או מהמעשים שלה. אצל היינז מדובר בניסיון להיות פיקאסו קולנועי, להתבונן בסובייקט – כשהסובייקט הוא לאו דווקא בוב דילן עצמו, אלא יותר התקופה, שהיתה רגע מפנה משברי בתרבות האמריקאית – ולתאר לא רק איך הוא נראה מזוויות שונות, אלא גם איך הוא נראה מבפנים, ואיך הוא משתקף בהשתקפויות של אחרים. בצפייה בתוצאה נותר לתהות: מי כאן הסכיזופרן – הסובייקט או האמן שמתעד אותו?
וכך, שלבים שונים בחייו של זמר-דמוי-דילן זוכים לתיעוד. החל בילד שהוא מעולם לא היה (ילדותו האמיתית של דילן היתה יהודית ובורגנית בהרבה מהפנטזיה ההרפתקנית, ההאקלברי-פינית, שהוא היה רוצה לייחל לעצמו). ועד לשובר המוסכמות, זמר הפולק האקוסטי, המחאתי, שיום אחד לקח לידיים גיטרה חשמלית, ואומה שלמה של מעריצים התייחסה אליו בין לילה כמו אל משיח שקר שהונה דור שלם. הוא היה השבתי צבי או הג'ים ג'ונס של הפולק. באפיזודה הזאת, המתרחשת באמצע שנות הששים, בה לבן דמותו של דילן קוראים ג'וד קווין, מגלמת אותו קייט בלאנש (בתור גבר) והיא מבוימת בהשראת "לילה של יום מפרך", היא המרתקת ביותר בסרט. אפיזודה אחרת, בה הגיבור שלנו מדמיין את עצמו כגיבור מערבונים (המתייחסת לתקופה בה הלחין דילן את "פאט גארט ובילי הנער" של פקינפה), ובה מגלם את הגיבור שלנו ריצ'רד גיר, מרגשת בליריות הפוסט-מערבונית שלה. אפיזודה שלישית: בה הגיבור הוא בכלל שחקן קולנוע שפעם גילם את דמותו של הגיבור שלנו בסרט קולנוע, ומאז הוא רוצה להאמין שיש משהו ממנו בו, היא המורכבת והמרתקת ביותר (זו האפיזודה בה משתתפת שרלוט גיינזבורג, בתור אשתו של השחקן). היא זו שכבר עוסקת לא בדמות עצמה, אלא בהדהודים שלה, בהשפעה שלה על חיים של אחרים, באפקט הפרפר שיש למעשים של איש אחד על אנשים שהוא מעולם לא הכיר.

היינז מפרק את סרטו ויוצר נראטיב של זרם תודעה, טקסט מהורהר על אמן בנקודת משבר. תוך כדי צפייה חשבתי לעצמי שבנושאיו ובאווירה האנטי-עלילתית שלו יש בו משהו המזכיר את "שמונה וחצי" של פליני, ואז – אח, רגע של נחת – פנה היינז לסדרה של ציטוטים מתוך אותו סרט. היינז מביים את "אני לא שם" לא כרוקר ולא כמעריץ אלא כחוקר תרבות, כסמיוטיקאי, בלשן, הוא מפרק את הדמות, את התקופה ואת השפעותיה המתמשכות לחלקיקים האלמנטריים, מערבב אמת עם בדיון, פולקלור, מיתולוגיה ומציאות, ויוצר סרט שכמה שהוא מורכב, מקוטע ומתסכל (לפחות למי שמחפש נראטיב ליניארי וקוהרנטי בסרטיו) הוא עדיין סוחף ושנון. זוהי דמותו של אמן/זמר/סלב/משורר/פנטזיונר כפי שמשתקפת מבעד למראה סדוקה.

ציוץ