26 פברואר 2012 | 09:09 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

הלילה האוסקרים: הכל צפוי והרשות נתונה

א.

מתי היתה הפעם האחרונה שהסרט שהכי אהבתי באותה שנה היה גם הסרט שזכה באוסקר? בשנה שעברה זכה "נאום המלך", סרט שחיבבתי אבל לא חשבתי שמגיע לו האוסקר לסרט הטוב ביותר. שנה לפני כן זכה "מטען הכאב", סרט שהערכתי, אבל לא חשבתי שהוא מצטיין השנה. שנה לפני כן זכה "נער החידות ממומבאי", סרט שנהניתי ממנו, אבל לא הבנתי מה האוסקר עושה אצלו. ושנה לפני זה זכה "ארץ קשוחה" שהייתי אמור להתפעל מזכייתו אלמלא היא באה על חשבון יצירת המופת שהתחרתה מולה, "זה יגמר בדם". בקיצור, צריך לנדוד אחורה עד שנת 2004 כש"שר הטבעות, חלק ג': שיבת המלך" זכה. יותר מזה: לא רק שאין התאמה בין הסרט שאני הכי אוהב לבין זוכי האוסקר, על פי רוב אפילו הסרט שאני אוהב מבין המועמדים עצמם אינו הזוכה. ובכל זאת, אני אוהב את האוסקרים. לא כי הם בוחרים את הסרטים לפי טעמי, הם לא. אבל האוסקרים בכל זאת מספקים – לרוב, לא תמיד – תמונת מצב מעניינת ולא בלתי מדויקת לגבי מה שהתחולל באותה שנה במקום שבו הוליווד הממוסחרת פוגשת את הוליווד הכמהה לאמנות (אבל אמנות רווחית, כמובן. בשביל אמנות איזוטרית יש את פסטיבל קאן). השנה יקרה דבר דומה: הסרט שמיועד לזכייה הוא "הארטיסט", סרט שאני מאוד מאוד אוהב, ומוקסם ממנו. למעשה, זה אחד מזוכי האוסקרים (בהנחה שהוא אכן יזכה) שאני הכי אוהב מהשנים האחרונות. אבל היו השנה כמה וכמה סרטים שאהבתי יותר ממנו, ובאופן מרשים ומדהים, שניהם מעמדים לצידו של "הארטיסט" ובפנטזיה שלי אחד מהם עוד יזנק קדימה בשניה האחרונה ויזכה במקומו. השניים הם "עץ החיים" של טרנס מאליק, שבחרתי בו כסרט השנה של "סינמסקופ" בסוף דצמבר 2011, ו"הוגו" של מרטין סקורסזי, הסרט שהייתי מכתיר כסרט השנה אם היה יוצא בארץ בדצמבר 2011 ולא בפברואר 2012. ובכלל, תשעת הסרטים המועמדים לפרס הסרט מכילים כמה מהסרטים הטובים ביותר של שנה האחרונה (ושני זוכים מפסטיבל קאן, מי היה מאמין).

 

ב.

ב-1973 נפל דבר: שלושה סרטי בכורה שהופקו עצמאית ונקנו להפצה על ידי אולפני וורנר נחשפו ממש בסמוך זה לזה באוקטובר של אותה שנה וגרמו לעיתונות ולמבקרים להרים ראש ולשים לב שגל חדש של קולנוע אמריקאי נולד, דור חדש של קולנוענים פורקי עול צמח לו. השלושה היו "שבילי זעם" של טרנס מאליק, "רחובות זועמים" של מרטין סקורסזי (מפיצים בארץ חגגו על התרגום של שני הסרטים האלה) ו"הקשר הצרפתי" של וויליאם פרידקין. "הקשר הצרפתי" הפך ללהיט ענק, זכה באוסקר, והפך את פרידקין לבמאי הצעיר ביותר שזכה באוסקר מאז ועד היום. "שבילי זעם" ו"רחובות זועמים" התגמדו לצידו, אבל הדור החדש של הוליווד נולד. 39 שנה אחר כך: פרידקין די נעלם, ההצלחה המיידית והמהירה של "הקשר הצרפתי" ו"מגרש השדים" שרפה אותו. אבל סקורסזי ומאליק, שנעלמו וחזרו ועלו וירדו, חוזרים להתחרות זה נגד באוסקרים. ולא רק זה: שניהם מביאים כעת לתחרות את הסרטים הכי טובים שלהם. ולא רק זאת: דווקא סרטיהם החדשים חושפים באופן מוחצן וגלוי את ההבדלים העמוקים ביניהם, אבל גם את נקודות הדמיון. "הוגו" כולו שליטה וקפדנות פדנטית, ושימוש בכל חידושי הטכנולוגיה; "עת החיים" משוחרר, מפורק, מאולתר. אבל שניהם יוצרים קולנוע מעורר השראה על גיבורים המחפשים משמעות רוחנית לחייהם ולאובדן שלהם. ושניהם עשו את שני הסרטים האהובים עליי מיבול 2011.

 

ולא רק הם: וודי אלן וסטיבן ספילברג, גם הם מבכירי הבמאים האמריקאים של שנות השבעים, גם הם בתחרות השנה. כלומר, ארבעה מתוך תשעת הסרטים המועמדים לפרס הסרט באוסקר שייכים לארבעה מבכירי הבמאים של שנות השבעים, כל אחד ייצג אז סוג אחר של קולנוע (הקומדיה, הבלוקבאסטר, הסרט האמנותי, דרמת הפשע הריאליסטית), אבל כעת כולם התכנסו לאיזור דומה של נושאים, כולם פרנקופילים למדי, אבל כל אחד נשאר נאמן למה שייחד אותו כבר אז. וכולם עושים עדיין סרטים של אנשים שאהבת הקולנוע מפעמת בהם. זה בדיוק הדור שהסרט שהם הכי יתלהבו ממנו הוא סרט צרפתי המשחזר את הקולנוע הוליוודי האילם של שנות העשרים. למה? כי הפעם האחרונה שהיה הגיוני שדבר כזה יקרה הוא בשנת 1973. והנה הוא קורה כעת.

 

כלומר: מבחינת יבול, ואם אני מתעלם מ"העזרה", שלא אהבתי, האוסקר לשנת 2012 מציג את נבחרת הסרטים המוצלחת ביותר שהיתה בו כבר שנים.

 

 

ג.

תשעה סרטים מועמדים? איזה מין מספר מטופש הוא תשע? זהו מספר של אקדמיה שמרגישה בשנים האחרונות צורך להתחדש, להתעדכן, להשתפץ, ובדרך מחוקקת חוקים מעט משונים. וכך, לפני שלוש שנים עלה מספר המועמדים לפרס הסרט מחמישה לעשרה. אבל אז הם הבינו שאולי עשרה זה יותר מדי. אז השנה הומצאה שיטת הצבעה חדשה המדרגת רק את הסרטים שהמצביעים הכי אהבו, והכלל הוא שיכולים להיות בניקוד הזה בין חמישה לעשרה סרטים. וכך יצא תשעה. שינויים הוכנסו גם לקטגוריית הסרט התיעודי, דבר שגרם לכך שכמעט אף אחד מהסרטים התיעודיים הבולטים והמדוברים של השנה לא מועמד שם, מה שהופך את הקטגוריה הזאת לאיזוטרית במיוחד השנה, וגם לדי קשה לחיזוי. וגם קטגוריית השיר עוברת שינויי תקנון תכופים ושיטת הניקוד המשונה שם, וכנראה טעמם הסנובי של חברי הוועדה הממיינת, גרמו לכך שהשנה רק שני שירים מועמדים בקטגוריה שתמיד חיבבתי אבל שהפכה בבת אחת לזניחה לחלוטין. רוחות ההתחדשות ניסו לפעפע גם אל קדמת המסך כשלפני כמה חודשים הוכרז שהאקדמיה בוחרת בבמאי ברט ראטנר ("מיליארד סיבות לשוד") כמפיק הטקס. ראטנר מצידו מיד גייס את אדי מרפי כמנחה. הכיוון היה ברור: האקדמיה רוצה טקס חצוף, וראטנר את מרפי, שניהם עם פוזה ערסית למדי, הם בהחלט האנשים שיילכו לכיוונים חצופים. אלא שהאקדמיה שכחה שהם גוף נורא שמרני, וכך תוך שבועות ספורים רטנר נתפס מדבר בכמה הזדמנויות שונות בלשון נטולת פילטרים ותקינות פוליטית שהקפיצו את הדם השמרני של התקשורת והאקדמיה. הוא זכה לגערות, פוטר או התפטר, אדי מרפי הלך איתו ולטקס הובא כמפיק בריאן גרייזר, מבכירי מפיקי הוליווד (וזוכה האוסקר על "נפלאות התבונה"), שהצליח לעשות מה שאף אחד אחר לא הצליח לעשות בשמונה השנים האחרונות: להחזיר את בילי קריסטל לעמדת המנחה, בפעם השמינית. כך שבמקום "חצוף", נקבל "קלאסי". וכך האוסקר צריך להיות: קלאסי, לא מתחנף לבני הנוער, אלא מרים אותם אליו.

 

ד.

 

וקלאסי זה מה שנקבל, באחד הטקסים עם הכי הרבה סרטים שחוגגים את אהבת הקולנוע. אם אתם עוקבים אחרי בלוגי הקולנוע ודיווחי האוסקר של החודשיים האחרונים אתם כבר מבינים לאן הרוח נושבת: "הארטיסט" הוא הסרט המסומן לזכייה. עכשיו רק נותר להבין בכמה פרסים. בתרחיש אחד, הוא זוכה רק בשלושה-ארבעה פרסים. בתרחיש אחר הוא זוכה בתשעה וסוחף כמעט את כל עשרת הפרסים להם הוא מועמד (חוץ משחקנית משנה, שם אין לו סיכוי).

 

אבל אני שואל את עצמי: מה, לחברי האקדמיה אין עיניים? אין להם אזניים? עם כל אהבתי ל"הארטיסט" – סרט נפלא, בחיי – האם האקדמיה כה מוכי אהבה שהם לא מבחינים ש"הוגו" הוא אחד הסרטים היפים ביותר שנראו אי פעם על מסך הקולנוע? האם לא מגיעות לו לפחות זכיות בקטגוריות הצילום? העיצוב? העריכה? בכמה מהקטגוריות הטכניות, כפי שתראו בהמשך, אני הולך להמר בניגוד לדעה הרווחת מבין עמיתיי חזאי האוסקר ולהמר על "הוגו" במקום על מתחריו, מתוך תחושה שכשחברי האקדמיה רואים משהו יוצא דופן, הם יידעו לזהות אותו ולהריע לו. ואולי זה אני זה שמוכה אהבה כאן. ולמרות שנראה שהכל צפוי, יש עדיין כמה קטגוריות עם מירוצים צמודים ומותחים למדי, כולל אצל השחקנים הראשיים. בדרך כלל אני קולע ל-16 מתוך 20. נראה איך ילך השנה.

 

(פורסם ב"פנאי פלוס", 22.2.2012)

נושאים: בשוטף

7 תגובות ל - “הלילה האוסקרים: הכל צפוי והרשות נתונה”

  1. רני 26 פברואר 2012 ב - 10:07 קישור ישיר

    ראיתי את "הארטיסט" רק בסוף השבוע האחרון, אבל בעיני הוא עולה (לא בהרבה) על "הוגו", ובוודאי על "עץ החיים". אבל הסרט הטוב ביותר של השנה החולפת, לטעמי שלי, הוא דווקא "מאניבול" שחלף פה יותר מדי מתחת לרדאר. בעיני אחד הסרטים הטובים ביותר על התרבות האמריקאית הפופולרית של ימנו – סרט מרתק על עליית תרבות הגיקים וחדירתה לכל מקום אפשרי, כולל מגרשי הספורט המקצועני. והעובדה שהצלחתי במהלך הצפייה לשכוח שהמאמן הוא אחד מכוכבי הקולנוע הלוהטים ביותר של הזמן הנוכחי – כזה שמככב בכל טור רכילות אפשרי – רק מגבירה את איכויותיו של הסרט הכאילו מינורי הזה. וחוץ מזה: ארון סורקין תמיד כותב דיאלוגים מופלאים.

  2. יונתן 26 פברואר 2012 ב - 10:57 קישור ישיר

    מה עם drive? מה עם shame? טקס האוסקר לא מסמל סרטים איכותיים מהשנה האחרונה, אלא פשוט מסמל סרטים שקיבלו אוסקר. תדמית ותו לא. חבל.

  3. טל לוטן 26 פברואר 2012 ב - 11:39 קישור ישיר

    ללא ספק הפעם האוסקר מעניין. גם ראש בראש עם הבמאים האהובים עלי, גם ישראל זוכה באוסקר (אני מתרגלת גישה חיובית), וגם גזרת האנימציה השנה בעיני מעניינת לא פחות (כן, למרות פיהוקים בלוגיים שקראתי בנושא), ומתכתבת אף היא עם הקולנוע.
    והבלוג שלי מוקדש הבוקר לאנימציה באוסקר כמובן: http://cafe.themarker.com/post/2544752/

    נתראה הערב.

  4. hamlet 26 פברואר 2012 ב - 12:03 קישור ישיר

    Jonathan is right
    Shame/Drive/ should have been
    there

  5. ניב 26 פברואר 2012 ב - 13:47 קישור ישיר

    מאוד חסר לי באמת "דרייב" שהביא איתו משהו חדש. ייתכן ושמרנות זה עדיין שם המשחק. ראיתי הן את "הארטיסט" והן את "הוגו" בטרום בכורה בקולנוע לב. "הארטיסט" הוא ללא ספק ייחודי ומחווה נדירה אוהבת וחמה לקולנוע של פעם, אך באותה המידה כך הוא גם "הוגו" (אשתדל לא לספיילר). שני הסרטים מציגים במאים שאוהבים את הקולנוע בכל מאודו, לי היה יותר קל להתחבר ל"הוגו" וזאת דווקא מתוך הרגל לסוג זה של סרטים. חשתי שהוא מוקפד ומהוקצע, כדרכו של אומן שבקיא בחומר. אני אהיה שלם עם זכייה של שני סרטים באוסקר, אך כמוך אני חש ש"הוגו" הוא האנדרדוג שמגיע לו יותר. אבל ממש בקצת.

  6. רני 26 פברואר 2012 ב - 16:08 קישור ישיר

    זה מעניין מה שאתה אומר (ניב), כי "הוגו" הוא סרט האולפנים עם התקציב הענק ו"הארטיסט" הוא סרט הארט האוס שאמור להיות האנדרדוג. והנה עשו ל"הארטיסט" כזו עבודה יחצנית מעולה שלפתע סקורסזה ופאראמאונט הם הם האנדרדוג בשעה שהסרט העצמאי הצרפתי הוא האפדוג.

    • יאיר רוה 26 פברואר 2012 ב - 16:41 קישור ישיר

      רוה לרני: למעשה, גם זה לא ממש נכון. על פי כל קריטריון גם "הוגו" הוא סרט עצמאי. הוא מומן באופן פרטי על ידי גרהם קינג ושותפיו (אמנם בתקציב ענק) ונמכר לפרמאונט להפצה בלבד רק כשהוא היה גמור. כלומר, שלא היתה שום התערבות של האולפן בסרט בשלב ההפקה. זה לא ממש שונה מהמצב של "הארטיסט" שנקנה להפצה על ידי הארווי וויינסטין אחרי פסטיבל קאן. ההבדל העיקרי הוא בתקציב, שהיה בדיוק פי עשר יותר גדול במקרה של "הוגו".


השאירו תגובה ל - יונתן