18 ינואר 2008 | 09:59 ~ 22 תגובות | תגובות פייסבוק

"כפרה": ביקורת

מתוך “פנאי פלוס”, 16.1.2008

הסרט הזה נפלא. לא צפיתי את נפלאותו באה, אבל הוא לכד אותי בכל הנקודות הכי רגישות שלי: סיפור על אמנות הסיפור, קולנוע העוסק בעצמו, נראטיב שפורס את עצמו, ואז מגלגל את עצמו בחזרה לצרכי ניתוח, והכל במעטפת רומנטית מלודרמטית על אהבה אובדנית, בלתי אפשרית, בין בני מעמדות שונים שהחברה, ואז ההיסטוריה כולה, ניצבת ביניהם. ובתווך: צילום מעולה, מוזיקה נפלאה, והמון איזכורים ליצירות אחיות.
בשבוע שעבר התלוננתי כאן ש”תשוקה, זהירות” של אנג לי נוגע בנקודות שטופלו גם ב”הפצוע האנגלי” אבל שהוא נחות לעומתו (אני חובב גדול של “הפצוע האנגלי”). והנה הדימוי הזה שימושי לי שוב: “כפרה” עוסק באלמנטים אחרים, שגם הם טופלו ב”הפצוע האנגלי”, ועושה זאת נפלא. לכל אורך הסרט אמרתי לעצמי “הרי זה הוא ‘הפצוע האנגלי’ של השנה”, ואז מה מתברר: שאנתוני מינגלה, במאי “הפצוע האנגלי” ותסריטאי מופלא בעיני, מופיע בסרט לשבריר שנייה בסוף בתור מראיין בתוכנית טלוויזיה. כך שהיו עוד אנשים על הסט שחשו את הקרבה הזאת. כשצץ מינגלה על המסך – נשבע לכם שהוא לא יותר מעשר שניות על המסך, ורק בפרופיל – חייכתי חיוך ניצחון. הרגשתי שהסרט הזה תיקשר איתי בקודים הכי אינטימיים. הבנתי אותו. הלכתי איתו. והוא ריגש אותי מבסיס המוח ועד קצה הלבלב (ואם “כפרה” או הבמאי שלו ג’ו רייט יהיו מועמדים לאוסקר הרי שמינגלה, שזכה באוסקר על “הפצוע האנגלי” ב-1996, יוכיח עצמו כקמע משובח השנה: חוץ מזה שהשראתו ופרופילו נמצאים ב”כפרה” הוא נמצא כמפיק וכעוזר בשכתוב גם ב”מייקל קלייטון”, אחד המתחרים הגדולים של “כפרה” במירוץ האוסקרים השנה).

זהו, על פניו, רומן רומנטי למשרתות, עלילה שמתחילה כמו “ליידי צ’טרלי, הדור הבא”. אבל בזכות הספר הלא-בלתי-קיצוני של איאן מקיואן (שעסק בעבר בספריו בגילוי עריות, פדופיליה וזואופיליה, וכאן נסוב סביב סיפורו של אולי-אונס), הבימוי עז התנופה של ג’ו רייט ובעיקר התסריט המבריק של כריסטופר המפטון (“יחסים מסוכנים”) מתקבל לו סרט שיענג גם את מי שמחפשת מלודרמת בכי הגונה, אבל גם מי שרוצה סרט שחופר באינטרטקסטואליות אינטליגנטית, שעוסק בנראטולוגיה, ושמתגלה כסרט שהוא לא רק סתם סיפור, אלא טקסט מורכב שגודש עצמו בדימויים, מטאפורות וסמלים. הסרט הזה הוא חדווה: הוא מכיל חומר רב לניתוח, הוא שנון, הוא מבריק, והשמחה השכלית הזאת מתאזן עם התוגה שעלילתו יוצרת.
העלילה, על פניה: העסק נפתח ב-1935, בראיוני היא ילדה בת 12 עם דמיון מפותח וחשק לגדול להיות סופרת. כשהיא רואה את אחותה בשלל פוזות משונות עם הגנן, בנה של מנהלת משק הבית, הקטנה קופצת למסקנות ואומרת משהו שעדיף היה שלא ייאמר. חמש שנים אחר כך, השלכותיו של מעשי אותו יום ממשיכים להדהד בחיי הדמויות. הנאהבים מחפשים דרך לשוב זה אל זו, הילדה – כעת נערה בוגרת שמבינה מה עשתה – מחפשת דרך לכפר על מעשיה. הסרט נע כל הזמן בין נקודות תצפית מתחלפות, הוא כמו פאזל: מה שהילדה רואה, מבלי להבין. ואז מה שאנחנו רואים ומבינים. הפער בין מה שגלוי ובין מה שמוסתר נשמר כל הזמן ויוצר לסרט מימד אירוני מחד וטראגי מאידך גיסא.
ולכן לא העלילה היא שמעניינת בסרט, אלא הסיפור הסמוי מהעין. הסיפור על מהות הכתיבה, היצירה, על כוחן של מילים לבנות עולם, להמציא ישויות, אבל גם לחרב חיים, להרוג. חיים ומוות ביד הלשון, גורסת המימרה. ב”כפרה” החיים והמוות היד ביד שמקלידה על מכונת הכתיבה.
מה שמוביל למוזיקה: הפסקול של דריו מריאנלי (“האמיצה”, “ונדטה”) הוא הברקה. בסרטים תקופתיים אתם מצפים למוזיקה הנובעת מהתקופה, אבל מריאנלי יצר מוזיקה המשקפת את מנגנוני הגוף והנפש ולא העלילה: לא מעט אלמנטים מהסאונד העלילתי משתלבים בתוך הפסקול שלו – תקתוקי מכונת הכתיבה, צעדי עקבים, חבטות אגרופים – הם הופכים לכלי הקשה בתוך התזמור והופכים את העלילה למעין מנגנון של גלגלי שיניים שנע בעקביות קדימה, כמו אורלוגין, מתקתק, שועט, נסחף, לא מאפשר עצירה למחשבה נוספת, הרהור מאחור, חרטה בטרם מעשה. הכל בסרט נעשה מאוחר מדי, כשהכל כבר בלתי ניתן להתרה.

“כפרה” הוא לא רק סרט על מילים. הוא סרט על כתיבה. אחת הדמויות בסרט כותבת שני מכתבים: האחד בכתב יד, השני מודפס במכונת כתיבה. הסרט יוצר, לפיכך, היררכיה של דימויים: כתב היד מסמל מחשבות, מאוויים, רגשות ליריים. כתב הדפוס מסמל מעשים, ענייניות, בוטות. ויש גם צילום: הוא מסמל חלומות ומשאלות, פנטזיות. כשהמכתב הלא נכון נשלח בטעות הוא מתניע את מהלך העניינים, הוא מניע את גלגלי השיניים שלא מסוגלים לנוע לאחור. וכך הסרט דופק במחוגיו, שניה אחר שניה: אנו רואים סצינה מנקודת מבטה של דמות, ואז את אותה סצינה מנקודת מבטה של דמו אחרת, התמונה שלנו מושלמת, אבל אסון האינטרפרטציה הופך ברור ובלתי נמנע. זהו, אם כך, לא רק סרט על כתיבה אלא גם סרט על קריאה, על הבנה, על ניתוח. וגם על התבגרות: על אוצר המילים והדימויים שאנחנו מבינים בגיל מסוים, ומה שאנחנו מבינים כעבור כמה שנים, לא רבות, אחר כך. התפוקקותה של התודעה.
ואז, אחרי שהסיפור במערכה הראשונה יצר בלאגן, מחפשת הגיבורה דרך לכתוב סיפור חלופי שיחזיר את הכל למקומו. “תכתבי אותו בלי התייפייפות, בלי שמות תואר”, אומרים לה. והרי זה בדיוק מה שאמרו על הספר שכתב הרוזן לזלו דה אלמשי, גיבור “הפצוע האנגלי”: ספר שאין בו שם תואר אחד. יבש, כמו המדבר. אבל כשהסופרת לא יודעת מה קרה באמת היא חייבת להמציא: וכך הסרט הולך ומסתגנן, מהשמלה הירוקה של אחות אחת לגלימה האדומה של אחות שניה, ובאמצע – בול באמצע – כמו לשון מאזניים שמחזיקה את כל העסק שיהיה מאוזן, מגיע שוט אחד, ארוך, נפלא, מרהיב, מעתיק נשימה, המספר לנו מה עלה בגורלה של אחת הדמויות במלחמה. רק לבסוף נבין מאיפה הגיע שוט כזה, כולו דימויים, מטאפורות וריבוי שמות תואר. וכזה הוא הסרט: חלקו השני מנסה לאזן את חלקו הראשון, שאיפת הסופרת למצוא דרך לתקן את מה שקולקל, והזמן ההולך והאוזל, לחיים, לזכרון, למוח, לתודעה.
“כפרה” נראה כמו סתם עוד מלודרמת מלחמת בריטית, אבל יש בו נמרצות בלתי אופיינית, ובעיקר יש בו שכל מופלא, שגורם לנו להבין שמה שראינו בסרט, אינו הסרט. ועכשיו צריך לצפות בו שוב, כי שיקרו לנו לכל אורכו.

נושאים: ארכיון, ביקורת

22 תגובות ל - “"כפרה": ביקורת”

  1. יוני 18 ינואר 2008 ב - 14:00 קישור ישיר

    קיבלתי ביקורות מעורבות בקשר לסרט הזה ממספר אנשים.
    אני בהחלט לראות אותו בשבוע הבא.

  2. אורון 18 ינואר 2008 ב - 14:01 קישור ישיר

    איפה הייתה הביקורת הזו כשהתלבטתיאם ללכת לבכורה… היית פותר לי ברגע את ההתלבטות. למרות שקשה לתאר במילים מה אני חושב על “הפצוע האנגלי” (בקיצור, זה די שלילי), אז אתעלם מההשוואה.

    בקשר לילדונת עם השם מעורר המחלוקת (בפוסט העוקב) – לא צריך לצפות בראיונות, מספיק לפתוח ויקיפדיה. או לראות סרט אחד ששכחתי כרגע את שמו. “סירשה” (sir-sha) זה לא סתם חופש באירית, זה ה-חופש.

  3. יוני 18 ינואר 2008 ב - 14:02 קישור ישיר

    *בהחלט *ילך* לראות…

  4. james newton howard 18 ינואר 2008 ב - 14:50 קישור ישיר

    אתה מהלך פה על חבל דק בכל הקשור לספוילרים. אם הבנתי נכון את מה שכתבת, הסרט כבר די נהרס לי.

  5. סטיבי (לא בבית) 18 ינואר 2008 ב - 14:52 קישור ישיר

    יוני, אתה אולי מתכוון בהחלט *אלך*.

  6. דן 18 ינואר 2008 ב - 17:23 קישור ישיר

    יתכנו ספויילרים

    עדיין לא ראיתי את הסרט אבל קראתי את הספר ורק מרפרוף על הביקורת שלך עושה רושם שאתה מספיילר בו על ימין ועל שמאל והורס את המקומות שבהם נמצא הכאב (והיופי) האמיתי. כבר בכתיבת משפט כמו “אחרי שהסיפור במערכה הראשונה יצר בלאגן, מחפשת הגיבורה דרך לכתוב סיפור חלופי שיחזיר את הכל למקומו” יש הרבה יותר ממה שאני כקורא רוצה לדעת על סרט (לפחות מבלי שתהיה לי את האפשרות לדעת שזה בא). מה הקטע שלך עם ספוילרים?

    ולמשהו אחר לגמרי –
    ראיתי אתמול את לארס והבחורה האמיתית ואח”כ הופתעתי לראות את הביקורות הטובות שהוא קבל בעולם ואפילו אצל נעה מנהיים (למרות שאני אף פעם לא מסכים אתה). סרט עם רעיון יפה, אבל מאוד לא מפותח ולכן מאוד לא מעניין. מהר מאוד זה הופך לחתיכת גוש סוכר מהסוג שרק הקולנוע האמריקאי הכאילו עצמאי של השנים האחרונות מסוגל לייצר.סרטים כאילו אנושיים, עם כוונות טובות, אמנם, אבל מעט מדי כשרון או תחכום או רגש אמיתי. פה ושם קראתי על השוואות לקפרה, אבל ליוצרים של לארס אין טיפה מהאנושיות שהיתה לו. כל הסרט אתה לא יודע אם לצחוק על הגיבור או לרחם עליו אפילו ריאן גוסלינג לא מצליח להציל את הסרט ולהלך נכון על החבל הדק שבין קומדיה לדרמה. מי שדווקא יוצא מכל הסיפור טוב הוא פול שניידר, בתפקיד האח הגדול שנראה רב הזמן מתוסכל ובעל הקול השפוי היחיד בסרט. הכל גלוי ולא מעודן, הכל סמלי וסימטרי ו”נכון”, אבל את המסרים אפשר למצות אחרי רבע שעה. ממש ממש סתמי. חבל שלא הלכתי ל”נראתה לאחרונה” באולם הסמוך.

  7. יוני 18 ינואר 2008 ב - 19:50 קישור ישיר

    לסטיבי- כן התכוונתי ל”אלך”

  8. רני 18 ינואר 2008 ב - 19:59 קישור ישיר

    מצטרף להמלצה החמה על “כפרה”. סרט מבריק על כתיבה והדרך בה היא מתקבלת אצל הקורא. בה בעת זהו גם סרט על הזיכרון האנושי, על כוחן של מילים, ועל התבגרות. הבימוי המדויק והתסריט המבריק על פי ספרו המבריק לא פחות של איאן מקיואן (אחד הסופרים העכשויים האהובים עלי עוד מימי נעוריי כשקראתי את “גן הבטון” שלו) יצרו סרט שהוא גם אמירה עזה על אינטרפרטציה ממדיום למדיום: מספר לסרט, וככזה הוא אחד העיבודים היותר אינטיליגנטיים שראיתי מספר למסך הקולנוע. כשקראתי את הספר לראשונה חשבתי שיהיה קשה מאד לעבד אותו לסרט עקב המורכבות הרבה שבו שחששתי שלא תעבור היטב אל המסך הגדול בידי תסריטאי לא מיומן (ראו המקרה האומלל של “המצפן הזהוב”, כדוגמה מהזמן האחרון), אבל כריסטופר המפטון הצליח להעביר את העלילה, את רוח הספר ואת הדקויות גם אל המסך הגדול תוך שהוא לא מבטל את המדיום הקולנועי בפני זה הספרותי ויצר סרט שהוא יצירה עצמאית שהיא בה בעת עיבוד מחוכם לספר נפלא. אם יש בבתי ספר לתסריטאות קורסים על עיבודים ספרותיים לקולנוע הסרט הזה צריך להיכלל בחומר הלימוד. סרט שראוי ליותר מצפייה אחת, ממש כשם שהספר ראוי ליותר מקריאה אחת.

  9. Shai 18 ינואר 2008 ב - 20:40 קישור ישיר

    In the sentence:

    זהו, אם כך, לא רק סרט על כתיבה לא גם סרט על קריאה, על הבנה, על ניתוח

    I think u mised “Alef” before the 2nd “lo”.U meant to say that this is not only a movie about writing but also…

    The way u have written it doesn’t make sense.

  10. חוף 19 ינואר 2008 ב - 1:15 קישור ישיר

    לא אהבתי את הפצוע האנגלי, ויש לי תחושה שזה או סרט לבנות או סרט למבקרים. רוב האנשים שאני מכיר די תיעבו את האפוס הבלתי נגמר הזה.

  11. אליקו 19 ינואר 2008 ב - 23:04 קישור ישיר

    לאחר שראיתי את הסרט הייתי חצוי ולא כל כך ידעתי מה דעתי עליו עד שנתקלתי במשפט המצויין הזה של ניב שטנדל
    “עודף מעשרים מילה: דרמה תקופתית מפוארת, כתובה היטב, משוחקת מצוין, נראית נפלא, מבוימת נהדר.
    בשתי מילים – הישג מרשים. במילה אחת – משעמם.”

    אכן, מילים כדורבנות. אני נוטה להסכים.
    יאללה האחים כהן, מחר בבוקר במלחה, מישהו מצטרף?

  12. Shai 19 ינואר 2008 ב - 23:36 קישור ישיר

    I love Atonement very much. It is a film that can be looked at from both intellectual and emotional sides and watching the movie is very rewarding. There is a lot can be said about it but I would like to write about the way the character of Briony is defined – SPOILER ALERT:

    Briony is defined by the way she walks. The makers of the movie have inserted a lot of her character in her way of walking. She mostly walks fast in straight lines. When she turns, she does this again turning straight, no curves. She walks in a calculated route and doesn’t deviate from it. When she deviates from her walking patron a disaster happens. By doing this, the makers of the film have managed to say a lot about Briony without the need to say a word about it. Another thing about young Briony is that the written word is holy for her. A written word has a power and a meaning and its meaning can not be changed after it has been written down. There is no room for different interpretations.

    I would like to submit Yakir Elkariv’s review of Atonement to the “raziscope”. It seems from his review(see link below) that he took the film as it is without seeing the complexity of the film. Another thing about Elkariv’s reviews in general. I have read most of his reviews in the last 5 years(and even more) and in the last 6 months I have a feeling that he writes because he have to and not because he want to. His reviews are becoming an experience I dread. I can almost predict what he is going to say about a certain film and that is a bad sign for a critic.

    http://www.tam.co.il/18_1_2008/tarbut.htm

  13. ניר 22 ינואר 2008 ב - 10:59 קישור ישיר

    לא ראיתי עדיין את הסרט, ושמעתי עליו ביקורות מאד מעורבות. אני מאד אוהב את הפצוע האנגלי. זה כנראה הסרט האהוב עלי בשנות ה-90′, ובלי ספק הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים (9 בקולנוע, ועוד לפחות מספר כפול של פעמים בטלביזיה, די בי די ועוד), ולכן ההשוואה שלך לסרט הזה רק עושה לי חשק עצום וגדול עוד יותר לראות את כפרה. כנראה שאלך בשישי הקרוב, ובשבת אלך לארץ קשוחה…

  14. ניר 22 ינואר 2008 ב - 11:03 קישור ישיר

    אה, ועוד משהו. אני לא יודע אם אתה נכנס לכאן לראות את הטוקבקים, אבל רציתי להגיד לך שאתה מבקר הקולנוע הישראלי האהוב עלי אי פעם (למרות אי ההסכמה שלנו בעניין שפילברג).

  15. איתן 26 ינואר 2008 ב - 10:56 קישור ישיר

    “כפרה”. ראיתי את הסרט אתמול. הוא אכן מאוד מעניין, לפרקים מרהיב, אבל גם לא מספיק. לא מספיק מרגש. לא מספיק סוריאליסטי. קל מדי במציאת הפתרונות שלו.

    זהו אכן סרט על כתיבה (ועל אמנות בכלל) המתחפש לסרט תלבושות. אבל חלק ה”תלבושות” עשוי כתוב קצת ברישול. הדמות הגברית אף אומרת בסרט בבירור : “אם כל מה שיש לנו הן כמה דקות בספריה…” – וזה אכן כל מה שיש ביניהן. אין כאן סיפור אהבה גדול. יש כאן חיזור (סצינת הנפילה/קפיצה למים) ותשוקה ראשונית (סצינת הספריה). אין כאן מימוש האהבה. קשה לי להצטער על אהבה שנקטעה בגלל מעשה זה או אחר, מכיוון שהאהבה עדיין לא נבנתה מול עינינו (וזו היתה גם הבעיה המרכזית בעיניי ב”פצוע האנגלי”).

    מעבר לכך, הדמות הגברית כותבת מכתב במספר גרסאות, אחת מהן כבדיחה. כשמגיע הזמן הוא לוקח את המכתב הלא נכון ומוסר אותו – זו קומדיה של טעויות מהסוג הצפוי והנדוש ביותר. גם הדרך בה נחשף האדם האמיתי שעשה את המעשה לא עשויה טוב – זה דבר אחד להראות את אותו מעשה משתי נקודות מבט. זה דבר שונה להראות את אותו דבר שוב מאותה נקודת מבט, אבל להראות אותו שונה בשתי הפעמים.והסוף – הרגשתי שיש כאן משהו פחדני. הרצון לעשות את ה”כפרה” דרך האמנות מתנגש עם ה”הפי אנד” שאנו כל כך רגילים אליו. אין כאן סוף שמח, אבל יצאתי עם ההרגשה שרימו אותי. שיש כאן טוויסט אחד מיותר מדי.

    החלק האמצעי של הסרט טובל בסוג של סוריאליזם. הוא קצת ארוך מדי, אבל באמצעו מגיע ה-שוט. שוט קולנועי מפואר, מופלא, סוריאליסטי, בלתי נתפס. נשבע לכם שעיניי דמעו מרוב יופי קולנועי. מלמלתי : “איך לעזאזל הוא עשה את זה ?”. וירטואוזיות שלא נראתה מאז “הילדים של מחר”. רק ארבע-חמש דקות אלו שוות את מחיר הכרטיס.

    “כפרה” פתח את השנה את פסטיבל ונציה, פסטיבל שהיה לי העונג להיות בו. נמנעתי מלראות אותו בונציה מכיוון שהוא נראה לי כדרמת תלבושות סטנדרטית, וקצת עייפתי מאלו. אבל הא ממש לא. הוא מעניין, מעורר חשיבה, אבל גם לוקה בחסר. (אבל לאמא שלי, שכן אוהבת “דרמות תלבושות”, אני לא אמליץ לראות את הסרט, מכיוון שלטעמי החלק הזה לא עשוי טוב, כפי שכתבתי למעלה).

  16. איתן 26 ינואר 2008 ב - 11:08 קישור ישיר

    בנוסף, ראיתי אתמול שני סרטים נוספים במסגרת הפסטיבל הבריטי :

    “איך הדג שלך היום ? ” – סרט סיני בהפקה בריטית. הקרנת וידאו.

    נסיון מעניין לעשות הקבלה בין חיי הדמות וחיי התסריטאי שכותב עליה. הנסיון נכשל בסופו של דבר, כי לא קוירם מספיק דברים מעניינים לדמויות בסרט – לא לתסריטאי, ולא לדמות שהוא כותב. סרט מעניין, אבל לוקה בחסר.

    “הקרב על חדיתא” – גם אם הסרט קצת דידקטי מדי באמירות הפוליטיות שלו, וגם אם המהלכים הדרמטייםשלו קצת לוקים בחסר, חלק גדול מהסרט פשוט מהמם, בלתי נתפס באכזריות שלו.

    ניק ברומפילד הוא דוקמנטריסט ותיק ובעל נסיון, אבל בכל הנוגע לבניית תסריט דרמטי, יכולותיו עדיין לוקות בחסר. הסרט מתנהל כפסיפס של סיפורים לא מפותחים מספיק עד רגע הפיצוץ. מאותו רגע והלאה, הסרט כאילו עף קדימה. סדרה של סצינות קשות, אכזריות, בלתי נתפסות. זהו החלק שבו היכולות הדוקומנטריות של ברומפילד מגיעות למיצוי מקסימלי. הוא לא מסיט את המצלמה שלו, ולא מכסה על הנורא מכל : הוצאות להורג ללא חשבון מובאות מול עינינו מבלי לכסות על כך. סדרה של פעולות צבאיות מובאות כמו בתיעוד חסר רחמים. ומכיוון שזהו החלק הארי של הסרט, הוא גם משאיר משקל עם סיום הצפייה. סרט שמאוד כדאי לראות אם יזדמן לכם.

  17. דן 26 ינואר 2008 ב - 16:37 קישור ישיר

    איתן, הדעות שלי גם חלוקות במקרה של “כפרה”. לפעמים נדמה לי שכל פעם שחשבתי שאני לא אוהב משהו, מצאתי לו תירוץ הגיוני (קראתי את הספר וידעתי כבר מה ההפתעות) וכשחשבתי שאני אוהב משהו, הבנתי שהוא קצת מעקר את המקור, במיוחד באלמנטים הויזואלים שלו.

    יתכנו ספויילרים

    אחד הדברים הכי גסים בסרט הוא ההצבעה על האשם האמיתי, דבר שבספר אמנם ברור משלב די מוקדם, אבל נעשה בצורה חכמה ומעודנת הרבה יותר. כאן המצלמה של רייט פשוט נעה בחדר זמן קצר לאחר המקרה ולא משאירה לך מקום לדמיון. נכון שהדגש כאן הוא לא תעלומת “מי עשה את זה”, אבל זה עדיין הרגיש לי מודגש מדי.
    השוט הארוך – נו, הוא מרשים ואני חולה על שוטים ארוכים, אבל יש לו בעיני בעיה אחת גדולה. מילא שהוא הופך את כל המלחמה להדגמת יכולות של הבמאי וצוות ההפקה, אבל הרגשתי שברגע שהמצלמה עוזבת את רובי (מקאווי), אין הצדקה להמשך השוט, שנמשך עם החייל שתום העין וחוזר לרובי רק כעבור דקה וחצי. כל עוד רובי היה נקודת המבט או נקודת הייחוס שלנו, השוט הזה היה מוצדק, ברגע שהמצלמה עזבה אותו – קצת פחות. ואגב שוטים ארוכים – אמנם הרבה פחות וירטואוזי אבל לא פחות חזק הוא השוט הארוך בקלוז אפ על פניה של ונסה רדגרייב. לא מדדתי זמן, אבל הרגעים בהם היא מספרת על הספר שלה היו בעיני חזקים לא פחות, וכל מה שנדרש כאן זה שחקנית מצויינת וטקסט טוב.
    ואני אתעכב על עוד שוט אחד – בסף הסרט, לאחר שמתגלה מה באמת קרה לסיסיליה, ג’ו רייט מביים את ההצפה ברכבת התחתית באופן מחריד באמת (במובן הטוב), אבל למה -למה!- הוא היה צריך לתת עוד שוט אחד סופר אסתטי בו נראית גופתה צפה במים בהילוך איטי? אולי ככה בריאוני דמיינה את זה? נו, לי זה הפריע. מה גם שכל הסרט מצולם נורא נורא יפה ולא עובר את הגבול בד”כ.
    כן, לכאורה הבעיה העיקרית של הסרט היא שהוא לא מרגש מספיק. איכשהו לא ראיתי את זה כמגבלה, כי ניסיתי לתרץ את זה בעובדה שדמותה של בראיוני (בסרט) לא באמת יודעת לכתוב על דברים כאלה. היא יודעת לייפייף, לכתוב רגעים קיטשיים ומלודרמטיים נורא, אבל כשזה מגיע למקום האמיתי והרגשי היא נתקעת ולכן משהו בתיאור האהבה ביניהם לא סוחף באמת. בעיני הבסיס הרגשי של הסיפור הוא לא סיפור האהבה אלא דמותה של בראיוני והצער שלה. דווקא בספר ההחמצה הזו, והחרטה, מורגשת יותר. אבל חלאס עם ההשוואות. שונא את זה. “כפרה” הסרט עומד מספיק חזק בזכות עצמו.

  18. גלעד 29 ינואר 2008 ב - 2:32 קישור ישיר

    ללא ספק אחד הסרטים היפים שראיתי בחיי. לכו לראות דחוף!
    לגל המבקרים הסופר אינטליגנטים: אתם לא אוהבים קולנוע. אתם אוהבים משוואות!. תנו לעצמכם להסחף, תרגיעו ופשוט תתרווחו בכורסא ותנו לקולנוע לגרום לכם להזיל דמעה. האמנות הרבה יותר יפה ככל שפחות מנתחים אותה.

  19. רונית 30 ינואר 2008 ב - 15:12 קישור ישיר

    יאיר, לא בטוחה למקרא הביקורת שלך אם קראת את הספר, ובטח כמה מהמבקרים האחרים.
    כי רוב הדברים שאתה מתפעם מהם מהסרט מופיעים בדיוק כך בספר. וכמובן שנדרשת גדולה להעביר אותם מדיום בלי לאבד אותם, אבל לאיאן מקיואן מגיע הידד לא פחות לטעמי.
    לגבי האשם האמיתי – מי שקרא את הספר בהקשבה ידע את זה גם ממש מההתחלה.
    אני שמחה לשמוע שהסרט מצליח לשחק עם כתיבה ושכתוב, תפישות שונות של מציאות.
    אין ספק שבידיים הלא נכונות הספר הזה יכול היה פשוט ללכת לאיבוד.
    מקווה לא להתאכזב.

  20. נירה 2 פברואר 2008 ב - 22:04 קישור ישיר

    קראתי את הביקורת המהממת שלך, והייתי מאושרת. משום שראיתי את הסרט וחשבתי עליו בדיוק ככה. וכלכך חשוב שאתה דוקא, יותר מכל מבקר אחר, כתבת כך. כי אתה בד”כ לא כלכך מנדב סופרלטיבים.
    אגב, לא התייחסת לאפילוג המדהים עם ונסה רדגרייב.
    זה היה הקטע שהכי שבר את ליבי. וחשבתי איך שחקנית אחרת היתה יכולה להרוס אותו לגמרי.
    תודה מכל הלב על החויה שהוספת לסרט.

  21. מורן 8 פברואר 2008 ב - 16:52 קישור ישיר

    החלק האמצעי של הסרט טובל בסוג של סוריאליזם. הוא קצת ארוך מדי, אבל באמצעו מגיע ה-שוט. שוט קולנועי מפואר, מופלא, סוריאליסטי, בלתי נתפס. נשבע לכם שעיניי דמעו מרוב יופי קולנועי. מלמלתי : “איך לעזאזל הוא עשה את זה ?”. וירטואוזיות שלא נראתה מאז “הילדים של מחר”. רק ארבע-חמש דקות אלו שוות את מחיר הכרטיס.

    מממ לאיזה שוט ארוך אתה מתכוון?
    אני מנסה להזכר איזהו שוט ארוך היה באמצע הסרט, התוכל להזכירי לי?

    הסרט נורא מבלבל ודעתי מחולקת.
    אני מנסה ע”פ תגובות להחליט האם הוא באמת היה טוב או לא מספיק – כי אותי אישית הוא נורא בילבל

  22. טל 16 פברואר 2008 ב - 17:51 קישור ישיר

    למען האמת אני עדין תקועה בחלק שבו בריוני מנסה לארגן את ההצגה בתוך הספר עצמו, זה הכי רחוק שהגעתי מאז שקניתי את הספר לפני שלוש שנים בשדה התעופה של לונדון בדרך חזרה ארצה. אבל את הסרט קראתי בנשימה אחת ויותר מזה ,הוא לא יוצא לי מהראש.
    לא הפס קול המדהים ולא המורכבויות שיש בו.
    ממש התרגשתי…


השאירו תגובה ל - טל