צלילת עומק
ביום שישי יצאו באמריקה הסרטים הבאים: "ג'ון קרטר", "לדוג סלמון בתימן" ו"חברים עם ילדים". אבל מדור התרבות לסוף השבוע של ה"ניו יורק טיימס" בחר לשים על העמוד הראשון שלו לא את הקוואזי-בלוקבאסטר התלת מימדי חדש של דיסני, לא את הסרט החדש של לאסה האלסטרום עם יואן מגרגור ולא את הקומדיה הרומנטית חדשה של בנות "סאטרדיי נייט לייב", אלא את הביקורת הנשפכת של איי.או (טוני) סקוט על "הערת שוליים", שיצא גם הוא באמריקה בסוף השבוע האחרון (לפני שבוע כתבתי בטעות שהוא יצא שם אז, למעשה הוא יצא רק שלשום).
סקוט משתמש במילות התואר "נפלא" ו"גאוני" שבוודאי יככבו עוד היום במודעות הפרסום של הסרט. אבל לסקוט יש גם אבחנה משעשעת ומעניינת. כי הרי לא יתכן שיגיע סרט ישראלי לאמריקה ושהמבקרים שם לא יחפשו את המשמעות המטאפורית הפוליטית שלו, כי הרי כל סרט ישראלי חייב להיות גם בעל משמעות פוליטית (דיברנו על כך בשנה שעברה אפרופו הביקורות האמריקאיות ל"כלבת", שחיפשו גם שם אמירה על ישראל בעידן של מלחמה/טרור/ביבי). ואני גם לא מזלזל במבקרים האמריקאיים, כי נראה לי שזו נטייה של כל מבקר לחפש בסרט המגיע מעבר לים איזושהי אמירה תרבותית רחבה (ואולי נסתרת ולא מודעת) על החברה שממנה הגיע הסרט. זה קיים גם בישראל. סקוט מציין לשבח את הסצינה במשרד החינוך בה מתקבצים הרבה אנשים בחדרון קטן והטורים עולים עד להתפוצצות געשית ואלימה. הסצינה הזאת – שסקוט מתאר אותה כ"קונקלבה" – הזכירה לסקוט את המילים של וויליאם באטלר ייטס "שנאה גדולה, חדר קטן". אבל אפשר לתרגם את זה גם ל"שנאה גדולה, מעט מקום" (או מקום קטן). וזה, אומר סקוט, נראה לו כמו מטאפורה לא רק לתככים מרובי היצר והאגו של עולם האקדמיה אלא גם לישראל בזעיר אנפין: מדינה קטנה וצפופה וריבים בה הרבה.
=================
ובינתיים מגיעים נתוני הקופות ומתברר ש"הערת שוליים" נמצא במקום הראשון! כלומר, במקום הראשון בממוצע הכנסות פר מסך. הסרט הופץ בסוף השבוע בשני בתי קולנוע בלבד, אבל הניב הכנסה ממוצעת של 24,000 דולר פר מסך. הנה דיווח ב"דדליין" עם כל המספרים.
=================
עוד ב"ניו יורק טיימס": ג'יימס קמרון מלחיץ אותי לאללה. קמרון תמיד היה חובב צלילה, ולא הסתיר את זה בסרטיו: מ"המצולות", דרך "טיטאניק" ועד "אווטאר". וקמרון הוא גם מהנדס חובב (אחיו מהנדס אמיתי) שמייעץ לענייני תכנון של כל מיני גאדג'טים הקשורים לקולנוע ולצלילה: מצלמות מצד אחד, מתקני צלילה מצד שני. ביום רביעי שעבר נכנס קמרון לצוללת קטנטנה שהוא סייע בתכנונה וצלל לאיתה לעומק שמונה קילומטרים מול חופי פפואה ניו גיניאה. קמרון מבטיח שלמסע שלו, בצוללת שמלאה כולה ציוד צילום ותיעוד, יש ערך מדעי חיוני, ואת הממצאים שהוא אוסף הוא מעביר לידי אגודת הנשיונל ג'יאוגרפיק, שעוזרת לו במימון המסע. אבל קשה להתחמק מהתחשובה שיש כאן גם ספורט אקסטרים בשבילו: הצלילה הזאת שברה את השיא העולמי (במייל שלם) לצלילה לעומק בצוללת. וזה עוד כלום: בהמשך חודש קמרון מתכנן לשבור את השיא של עצמו ולצלול למעלה מעשרה קילומטרים, אל אחד הנקיקים הכי עמוקים והכי נגישים על פני כדור הארץ באוקיינוס השקט, ולבלות שם שש שעות בין דגים וצלופחים שאיש כנראה לא ראה מעולם. את המסע הזה, כולל ההכנות, הוא מתעד גם לסרט קולנוע בתלת מימד וגם לספיישל טלוויזיוני לערוץ "נשיונל ג'יאוגרפיק". למעשה, התרסקות המסוק לפי כחודש, בה נהרגו שני צלמים של "נשיונל ג'אוגרפיק", היתה במסגרת הצילומים לסרט התיעודי הזה. ואותי המחשבה על צלילה לעומק עשרה קילומטרים פשוט מצמררת ואני רק מקווה שקמרון יצא משם חי (או שלפחות יפגוש את חללי חזירים שהוא כנראה מחפש מתחת לים מאז "המצולות").
אני חושב שחלה טעות בסיפור על ג'יימס קמרון. לא יכול להיות שקמרון שבר את השיא העולמי בצלילה לעומק בצוללת. המקום הכי עמוק (11 קילומטר) על כדור הארץ נקרא שקע מריאנה וכבר הגיעו אליו בצוללת מאוישת לפני 50 שנה:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A7%D7%A2_%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%A0%D7%94
אפשר לומר שזה שיא שאי אפשר לשבור, פשוט כי אין נקודה יותר עמוקה באוקיינוסים.
אגב הביקורת החיובית של "הערת שוליים":
ביום חמישי הקרוב, ה- 15/3 (יום אחרי יום המדע), יתקיים בירושלים האירוע "פרופ' בנעלי בית". במסגרת האירוע ירצו פרופסורים מהאוניברסיטה בבתים פרטיים, שלהם או של אנשים שנידבו את ביתם. אחת ההרצאות היא של פרופ' חיים סידר וכותרתה: "הערת שוליים של החיים". לתכנית המלאה של האירוע:
http://www.mada.org.il/sites/default/files/attached/huji-proffesors.pdf
חצי אוף-טופיק, כי אולי נציג ישראל הבא לאוסקרים יהיה בכלל סרט חצוף ודל תקציב: למי שלא שמע, האקדמיה הישראלית לקולנוע החליטה להתייחס אל סרטים קטנים יותר בטקס פרסי אופיר הבא ופתחה מסלול גרילה/פרינג'. ניסינו להבין בסריטה האם זה טוב או רע ליהודים:
http://srita.net/2012/03/11/ophir_awards_new_fringe_cinema/
רוה, מצפים לדעתך בנושא…
יופי של אייטם, אורון. אכן מרגיש כמו חלמאות מוחלטת, וראוי להתייחסות. ראשית מהמקום שסרטים שקיבלו תקציב מהקרן יוכלו לגשת למסלול הזה, וכפי שיודעים לא מעט יוצרים כאן, הקרן נוטה לתת בתקופה האחרונה סכומים נמוכים יחסית והיוצרים מצליחים לעשות מהם יופי של סרטים.
האם הסרטים הללו יזכו בפרס אופיר? אולי לא, אבל מי אמר שהם חייבים לזכות? למה 2 בלילה (שלא ראיתי, מודה) חייב לזכות כדי שיוצריו ירגישו שהשיגו משהו? הרי מלכתחילה סביר להניח שסרט כמו של סידר ינצח, כך שעצם העובדה שהם מועמדים היא מחמיאה מספיק. זכייה היא ממילא לא ממש אופציה.
מה שמוביל כמובן לנקודה הבאה, שהיא צירופו של הסרט לשישיה של "הסרט הטוב ביותר". באמת… זה אשכרה נשמע כמו סאטירה על האקדמיה. מה זה ייתן בדיוק? ומי בכלל רוצה להיכנס לשישייה בדלת האחורית?
נשמע לי שפעם נוספת, אף אחד לא באמת חשב על זה לעומק, כמו לא מעט דברים שקשורים לאקדמיה, והיוצרים עכשיו יצטרכו לחיות עם העיוות המטופש הזה, ועוד להגיד תודה, כאילו טיפלה האקדמיה בבעיית הסרטים הקטנים. מגוחך
10 ק"מ או 11 ק"מ נשמע כבר לקוח מספרי ז'ול ורן.
בפוסט האחרון שלי אני גם נוגע קצת בצוללנים. כתבתי על "הים הדרומי". אחד מגיבורי הסדרה על אילת והאנשים שגרים בה הוא מדריך צלילה. יש בסדרה כמה צילומים תת מימיים יפים מאוד, בעיקר הקטע בו יונתן, דמות אחרת, צולל ללא ציוד אל סירה טרופה על קרקעית הים.
אם כבר "המצולות" – האילוסטרייטור הצרפתי ז'אן-ג'יראד, הידוע יותר בכינויו "מוביוס"(http://en.wikipedia.org/wiki/Jean_Giraud), הלך לעולמו השבוע. מוביוס היה מעצב שהשפיע על סרטי סיי-פי רבים ושונים – "ווילו", "טרון", "האלמנט החמישי", "בלייד-ראנר", וגם "המצולות" של קמרון. קצת עליו (http://io9.com/5892148/legendary-french-artist-moebius-the-man-who-made-the-abyss-alien-and-tron-even-weirder-is-dead-at-73), וכמה מעבודותיו המובחרות(http://rawstudios.invisionzone.com/index.php?showtopic=241). אבידה. נו מתי כבר יצא "המצולות" בבלו-ריי. אתמהה.
שאלה טובה אם לכפות מסגרת פרשנית פוליטית על סרט שנראה לי, בבסיסו, סיפור קטן ומשעשע מהשטייטל. (למרות שגם אני חטאתי בזה בפוסט האחרון שלי על פסטיבל הסרטים היהודי של אטלנטה):
http://wp.me/pMEKw-3s