30 ינואר 2008 | 09:38 ~ 16 תגובות | תגובות פייסבוק

מי ערף את פסל החירות?

זו הכרזה המבריקה של “קלוברפילד”, עם פסל החירות ערוף הראש (והדאון-טאון המעשן של מנהטן):

hey, where's did miss liberty's head go to?

שהיא הומאז’ ברור ומשעשע לכרזה של “הבריחה מניו יורק” של ג’ון קרפנטר מ-1981, שהסרט כולו איכשהו מרפרר אליו. אם אתם רואים את הכרזה של “קלוברפילד” ושואלים “רגע, איפה הראש של פסל החירות”, מגיע הפוסטר של “הבריחה מניו יורק” ועונה: “הנה הוא!” (ו”קלוברפילד” מציע, באיזור הדקה ה-20 בסרט, הומאז’ מושלם לשוט הזה).

oh, there it is

והכרזה של “הבריחה מניו יורק” היא כמובן פראפרזה על שוט הסיום של “כוכב הקופים” (המקורי, מ-1968), שוט שהפך לפוסטר של הסרט בהוצאותיו המחודשות.

you maniacs!

נושאים: כללי

16 תגובות ל - “מי ערף את פסל החירות?”

  1. דודי קינג 30 ינואר 2008 ב - 10:49 קישור ישיר

    מעניין לציין גם שאיכות הסרטים הלכה והתדרדרה עם ההתקדמות הכרונולוגית. הראשון נטבע בזכרון, השני עוד איכשהו נשאר שם והשלישי יישכח בעוד שנה וחצי.

  2. אורון 30 ינואר 2008 ב - 11:56 קישור ישיר

    אתה אומר הומאז’, אני אומר גניבה עלובה. ולא סתם גניבה עלובה, כזו המלווה בזעקות OMG ושאר ירקות בטריילר התזזיתי והעמוס פאניקה. היסטריה שלא משאירה מקום לספק, כי אברהמס ושות’ מציגים את הראש המתגלגל של פסל החרות כדבר הכי מגניב שקרה אי פעם, ולא מאמינים שמישהו ראה את שני הסרטים הזניחים הנ”ל. ולמה אני מצטט מהטריילר? כי את “קלוברפילד” לא ראיתי. ולעולם לא אראה.
    (תגובה זו נכתבה מטעם אגודת ” גם אני שונא את ג’יי ג’יי אברהמס”. חפשו אותנו בפייסבוק או משהו :-))

  3. חובבן 30 ינואר 2008 ב - 12:45 קישור ישיר

    כשהתמונה על העטיפה היא ספיולר לאחד הטוויסטים הגדולים בהיסטוריה?

  4. רני 30 ינואר 2008 ב - 12:51 קישור ישיר

    התמונה על העטיפה היא כבר מזמן לא ספוילר. היא היתה יכולה הליות ספוילר כשהסרט יצא לראשונה ב 1968 (לפני 40 שנה) ומאז, אחד הגורמים שהפכו את הסרט ההוא לקאלט זו סצינת הסיום שלו.

    מה גם שאם אתה לא יודע לאן מתגתגל הסיפור (בהנחה שהצלחת לעבור חיים שלמים בלי לראות את הסרט, או לפחות לשמוע עליו) איור העטיפה ישאר אניגמטי.

  5. דרורית 30 ינואר 2008 ב - 12:56 קישור ישיר

    לא מכירה את הג’יי.ג’יי. הנדון, לא ראיתי שום דבר שלו, ואין לי ממש דיעה – הדבר היחיד שגרם לי לשוק כשראיתי ראיון איתו (מבלי להכיר אותו וכו’ וגו’) הוא כמה הוא צעיר! אלוהים, הוא ילד!

  6. דרורית 30 ינואר 2008 ב - 13:35 קישור ישיר

    ושוב בפינתנו “הקטנונית הזו- זו אני” – אני חושבת שאי אפשר לכתוב “מי ערף את פסל החירות” אלא חייבים את “ראשו” שם.. אבל אנא-ערף, אולי אני טועה.

  7. קובי 30 ינואר 2008 ב - 13:45 קישור ישיר

    ראיתי, לצערי, את קולברפילד.

    ביני לבין השותף שלי מתקיימת חלוקת עבודה ברורה: אני רואה סרטים, מ-chick flics ועד סרטי פעולה/מיוזיקלם/קומדיות/מערבונים/וקולנוע עולמי (כל מה שלא מגיע מהוליווד). הוא רואה את סרטי האימה/אקשן/זומבים/קונג-פו (וכמה שילובים ממש ביזאריים של כל הז’אנרים).

    עד שנאלצנו יום אחד לשרוף שלוש שעות בעיר. בלית ברירה הלכנו לצ’ינה טאון וראינו את מה שהיה – קלוברפילד.

    זה לא (רק) שהסרט חרא. שהעלילה לא קיימת, שאם היתה עלילה היא כל כך אמריקנוצנטרית ואגואיסטית וילדותית שחבל להכביר עליה מילים (ומימלא אין לי רצון להרוס לאף אחד את ההנאה במקרה שמישהו יחליט לזרוק על הדרעק הזה את כספו). זה יותר גרוע.

    כאיש קולנוע, גם סרטים גרועים יכולים ללמד, ואפילו הרבה. הלכתי ל”מיאמי וייס”, בידיעה ברורה שהסרט חרא, אבל הצילום של דיון ביבי מדהים. כמי שנאבק על היכולת לצלם בהי דפינישן, נורא סיקרן אותי לדעת איך הוא הצליח להשיג את הגרעיניות באמצע היום (שאלתי אותו, והוא ענה שעם הרבה כסף וניסיונות חוזרים ונשנים עם המצלמה אפשר לעשות היום הכל).

    לקלוברפילד אין כלום מזה. הסרט מצולם באופן איום. זה אמור להראות כמו ריאליטי, הבעיה היא שגם ריאליטי טי.וי. היא מדיום די חרא, וכשזה הופך את הצפיה למעיקה, זה די מביס את המטרה. ראיתי את האייטם על המצלמה מאתמול, ומצפיה באיכות הסרט אני יכול להבטיח את אותה התוצאה (ואולי אפילו טובה יותר) ממצלמה ריאקטיבית פשוטה. למה צריך סוני ב-110 אלף דולר כאפשר להשיג את אותה איכות צילום בקאנון XL2 שעולה שלושת אלפים דולר?

    בסופו של דבר, לא המדיום שעליו צולם הסיפור הוא המסר, אלא הסיפור עצמו, והסיפור הוא, נו טוב, נעזוב את זה.

  8. james newton howard 30 ינואר 2008 ב - 15:40 קישור ישיר

    כשאומרים פה שהפוסטר לכוכב הקופים הוא ספוילר ענק לסרט, אני נזכר שבפסקול של החוש השישי (מאת ניוטון הווארד כמובן) הרצועה האחרונה נקראת בפשטות “Malcolm Is Dead”. לא בחירת השם הכי נבונה, אבל זה תמיד מצחיק אותי.

  9. רני 30 ינואר 2008 ב - 16:20 קישור ישיר

    לקובי: עדיין לא ראיתי את הסרט (וזה יתוקן כבר מחר) אבל משהו אחד בתגובה האינטיליגנטית שלך הצליח קצת להרגיז אותי. כתבת שאם היתה עלילה לסרט היא היתה אמריקנוצנטרית. שמעתי את האמירה הזו רבות בהקשר לסרטי מד”ב אמריקאים ואני חייב לומר שהיא תמיד מפתיעה אותי מחדש. הרי מיוצרים מצפים שיספרו סיפור שקרוב אליהם. מדוע, אם כך, לא באים בטענה ליוצרים ממדינות אחרות על שסרטיהם מבוססים על מרקם החיים במדינותיהם אבל הטענה הזו עולה שוב ושוב בהקשר של סרטים אמריקאים?

    “המארח” מתרחש בקוריאה ומבוסס גם על אורח החיים הקוריאני. האם הוא קוריאצנטרי? סרטי גודזילה המקוריים התרחשו בטוקיו, האם הם היו יפנצנטריים?

    יותר מכך: כשהאחים כהן הוציאו לאחרונה את “לא ארץ לזקנים”, סרט שהוא כל כולו אמריקנה טהורה, הן בהתרחשויות והן בהתייחסויות התרבותיות, אף אחד לא חשב להאשים אותם באתנוצנטריות. כנ”ל לגבי “”ג’ונו”, למשל, שכל כולו מבוסס על אורח החיים של תלמידי תיכון אמריקאים (או לפחות כפי שהיוצרים ראו אותם) וגם כן לא חשבו להאשים את רייטמן באמריקצנטריות? מדוע אף אחד לא האשים, בזמנו, את “החברים של אלכס” המופתי של קאסדן באמריקצנטריות? הרי כל כולו מבוסס על אורח חיים מאד אמריקאי.

    מדוע, אם כן, כשזה מגיע לסרטי מד”ב ראוותניים נוסח “היום השלישי” או “קלוברפילד” עולה לה מחדש טענת האמריקצנטריות?

    והערת אגב קטנה נוספת: “מיאמי וייס” הסרט, למרות ציפיותיי המוקדמות, היה סרט לא רע בכלל. ולא רק בגלל הצילום.

  10. איתי 30 ינואר 2008 ב - 23:39 קישור ישיר

    וואו, הכרזה של הבריחה מניו יורק מדהימה. יותר אקשן בתמונה אחת מברוב הסרטים שיוצאים היום. לא עושים כאלה יותר.

  11. אריקול 31 ינואר 2008 ב - 10:45 קישור ישיר

    אם כבר פסל החירות, הנה סקירה מרהיבה של הופעותיו המשמעותיות (לטוב ולרע) של האייקון הכה מזוהה. בוודאות יש כמה שאתם לא זוכרים.

  12. ענבל קידר 2 פברואר 2008 ב - 23:42 קישור ישיר

    לדרורית: גם לי היה נדמה שאי אפשר לומר “ערף” בלי “ראש”, אבל בהיותי יועצת לשונית חצי רשמית של הבלוג (כלומר, קטנונית בהרשאה) הלכתי לבדוק את העניין לפני שאני משתלחת בבלוגר, ומתברר שיאיר דווקא בראש אחד עם המקורות: לא נעים לחשוב על זה ככה, אבל הפירוש המקורי של “ערף” הוא פשוט “שבר את העורף”, ובתורה, כמו שהזכיר לי אבן-שושן, עורפים עֶגלות חופשי, בלי להזכיר את ראשן. אז כנראה גם פסל בצורת אשה אפשר. אפילו המשמעות השאולה של הפועל (לנתץ או להרוס), שמתייחסת גם לדברים שאין להם ראש, מתאימה כאן, כי בתנ”ך משתמשים בה ביחס למזבחות – לא מאוד רחוק מהפונקציה של פסל החירות בשביל האמריקאים.

  13. דרורית 3 פברואר 2008 ב - 7:14 קישור ישיר

    תודה ענבל, למדתי משהו.
    (:

  14. The Chicken Pox Symptoms 16 ינואר 2011 ב - 22:41 קישור ישיר

    I thought it was going to be some boring old site, but I’m glad I visited. I will post a link to this page on my blog. I am sure my visitors will find that very useful.

  15. Zana Mckeand 4 פברואר 2011 ב - 5:39 קישור ישיר

    I loved as much as you’ll receive carried out right here. The sketch is tasteful, your authored material stylish. nonetheless, you command get bought an shakiness over that you wish be delivering the following. unwell unquestionably come more formerly again since exactly the same nearly a lot often inside case you shield this increase.

  16. bypasscaptcha 5 פברואר 2011 ב - 21:59 קישור ישיר

    Hey very cool blog!! Man .. Beautiful .. Amazing .. I’ll bookmark your website and take the feeds also…I am happy to find a lot of useful info here in the post, we need develop more techniques in this regard, thanks for sharing. . . . . .


השאירו תגובה