07 פברואר 2008 | 14:02 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

חטף כדורים

אז מה מתברר בסוף? שהית לדג’ר הוא הג’ודי גרלנד החדש. מותו, כך פורסם תמול-שלשום היה מוות בשוגג על ידי יותר מדי כדורים במחזור הדם: אנטי-היסטמין, וקסאנקס וואליום ורסטוריל (כדור שינה), וויקודין ואוקסי-קונטין (משככי כאבים). וזה בדיוק מה שהרג, גם בשגגה, את ג’ודי גרלנד ב-1969. בתה סיפרה שהיא היתה תלותית בכדוריה: כדור אחד כדי להתעורר, ואז כדור כדי להירגע ולבסוף כדור כדי לישון. עד שהיא הלכה לישון ולא קמה יותר.

==========

ועוד מישהו שלא קם יותר: המהרישי מאהש יוגי, שהיה הגורו ההודי של הביטלס בשנות הששים, ומהאנשים שקידמו את המדיטציה הטרנסנדנטלית בעולם. הוא מת בביתו בהולנד. ג’ון לנון כתב עליו את “סקסי סיידי” וג’ורג’ הריסון המשיך להיות ממאמיניו האדוקים. הם מתו והוא המשיך לחיות – הוא מת בגיל 90 (בערך, שנת לידתו לא ידועה), האם יש כאן מסר, מאסטר?. ה”גרדיאן” מספיד.

==========

לאן נעלם ביל פורסיית? פורסיית הסקוטי ביים ב-1983 את “גיבור מקומי”, אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, ואת “החברה של גרגורי” האולטרה-מתוק. סרטיו הבאים היו כבר חמוצים יותר, למרות שאהדתי מאוד את דרמת הגלידה שלו “נחמות קטנות”. הוא נכשל קשות עם “Being Human” עם רובין וויליאמס, הסרט ההוליוודי היחיד שלו, ונעלם אחר כך. ב-1999 הוא ביים סרט המשך ל”החברה של גרגורי”. ומאז – דממה.
בשבת יצרף ה”טיימס” בלונדון את הדי.וי.די של “החברה של גרגורי” לגיליון ולכבוד האירוע הם מראיינים את הבמאי, שמתבודד עם אשתו השנייה אי שם בסקוטלנד ומודה שהוא שונא לביים ובשנים האחרונות הוא גם די שונא קולנוע. הוא גם לא ממש מחבב את “החברה של גרגורי”. לביים? הוא לא מוכן יותר. אבל ככותב הוא עובד על כמה פרויקטים טלוויזיוניים. ובאופן כללי, כך נדמה, הוא מנסה להתרחק מחברת בני אדם.

הנה מתוך אותה כתבה, הטריילר ל”החברה של גרגורי” מ-1981:

ועוד קטע.
(רציתי למצוא את הסצינה שבה הוא אומר “I bruise like a peach”, רפליקה שאספתי מהסרט ואני עדיין משתמש בה, אבל לא מצאתי).

=============

כשאני צופה שוב בקטעים מ”החברה של גרגורי” אני לא יכול שלא לתהות האם “ג’ונו” הוא לא – בעצם – “החברה של גרגורי” לימינו, כשמייקל סרה נכנס לנעלי הספורט של ג’ון גורדון סינקלייר. “ג’ונו” הוא סרט מתוק להפליא ולרגעים מצחיק מאוד, ובסופו מרגש. אבל נדמה לי שהמועמדות שלו לאוסקר, כסרט הטוב של השנה, היא הפרזה קטלנית. היא הופכת סרט קטן ומקסים לסרט גדול ומהולל, ובעיניי זה רק חושף את מגרעותיו של הסרט, שלרגעים מתאמץ יותר מדי חזק להיות חמודי-דודי. החן בסרטים האלה הוא שהם רחוקים משלמות, זה הקסם שלהם. האם “שמתי ברז למורה”, גם הוא מין “ג’ונו” שכזה, היה יכול להיות מועמד לאוסקר? בקיצור, חיבבתי את הסרט אבל אני גם מסוייג ממנו. הנה הביקורת שלי מגיליון “פנאי פלוס” של אתמול.

14 תגובות ל - “חטף כדורים”

  1. דרורית 7 פברואר 2008 ב - 14:22 קישור ישיר

    או.קי. מפחיד, כבר אמרתי?
    רצ”ב תגובתי אחרי הצפייה בג’ונו:
    מאת דרורית:

    January 27, 2008 at 5:54 pm

    ועוד משהו לגבי “ג’ונו”. מייקל סרה נורא הזכיר לי מישהו. היום נזכרתי: ג’ון גורדון סינקליר, מ”נערתו של גרגורי” של ביל פורסיית. איכשהו חשבתי שסרה גבוה כמוהו, אבל לפי ימדיבי, יש בינהם הבדל גבהים ניכר.

    רוה לדרורית: אוקיי, זה ספוקי. בעיקר כי זה כנראה המחשבה שלך הכניסה לעורכי הטיימס רעיונות לראש, אחרת איך הייתי פתאום נתקל בראיון הזה והסרט הזה מהעיתון של אתמול?

  2. דרורית 7 פברואר 2008 ב - 14:27 קישור ישיר

    ואני בעקבות ג’ונו הלכתי וחיפשתי במרחבי הרשת תמונות של גורדון סינקליר, אבל סגרתי ברעד את מה שמצאתי, כי היום לא נשאר הרבה מהמתבגר הגמלוני והמקסים (מאוד!) דאז. אכן, כך חולפת תהילת עולם (או זכרונות מסרט מתוק ביותר).
    לי קפצה ההשוואה לראש בשוט הקלוזאפ על סרה (פולי בליקר) מורח אפטרשייב על השוקיים שלו, ואני נזכרתי בגרגורי מכסה את הפטמות שלו כשהבחורה בה הוא מאוהב מפתיעה אותו במקלחות. גם את ההשוואה לשמתי ברז למורה נדמה לי שכבר כתבתי, ועוד דמות נשית ובכלל תסריט שמתהדר בשלל התחכמויות ורבליות כאלה ואחרות הוא “מציאות נושכת” שגם הוא אייקון לדור שלם בלה בלה וכו’. (כמו המשפט הכמעט מסיים של טרוי:
    I have this planet of regret on my shoulders)
    או המשפטים האולטרה-מתחכמים של ג’נין גרפולו.

  3. רני 7 פברואר 2008 ב - 14:32 קישור ישיר

    אפרופו הטייס והדיוידי של פורסיית’ (ש”גיבור מקומי” שלו הוא גם סרט אהוב עלי במיוחד), שווה להזכיר פה את המנהג החביב עד מצוין של העיתונים הבריטיים לצרף למהדורות סוף השבוע שלהם דיוידי חינמי של סרט כלשהו. ואלו לא סרטים זניחים, נהפוך הוא. בביקוריי האחרונים בלונדון ואנגליה, וגם דרך חברים המתגוררים שם, העשרתי את ספריית הדיוידי שלי בסרטים כמו: מוצ”ש ובוקר יום א’, קורטוב של דבש, פריז טקסס, קפה בגדד, בילי בדאי, סינמה פרדיסו, ועוד סדרות טלוויזיה בריטיות שונות ומשובחות רק משום שרכשתי את אחד (או יותר) מעיתוני סוף השבוע של הטיימס, הגארדיאן, האינדפנדנט או אחרים. מנהג מצוין שהייתי שמח לראותו גם בארץ. אבל אני מניח שלשם כך יש צורך בתחרות אמיתית בין עיתונים ולא דואפול בין שני עיתונים כמעט זהים.

  4. רני 7 פברואר 2008 ב - 14:34 קישור ישיר

    וכן, גם לי “ג’ונו” מאד הזכיר את “החברה של גרגורי”, גם בגלל מייקל סרה וגם משהו ברוחו של הסרט.

  5. דרורית 7 פברואר 2008 ב - 15:50 קישור ישיר

    ואיפה הם הימים שוודי אלן היה מצלם סצינות סקס בצורה שמרנית?

  6. אבנר 7 פברואר 2008 ב - 16:38 קישור ישיר

    אם אפשר לכתוב היום “שמתי ברז למורה”, עוד עשרים שנה יכתבו גם יכתבו “הדייט שתקע אותי”

  7. michaly 7 פברואר 2008 ב - 17:08 קישור ישיר

    להידרס על ידי משאית זה למות בשוגג, לקחת יותר מדי כדורים משככים מיותר מדי סוגים ואז למות מזה זה מספיק בקושי בשוגגות.

  8. michaly 7 פברואר 2008 ב - 17:10 קישור ישיר

    להידרס על ידי משאית אחרי שלקחת יותר מדי כדורים זה גם גבולי.

  9. איתן 7 פברואר 2008 ב - 18:18 קישור ישיר

    משונה בעיניי איך טריילרים של פעם היו בעצם סצינה אחת מתוך הסרט. ארוכה. ללא חיתוכים.

    וסתם שאלה : אני רגיל להתעדכן בחדשות בהאזנה לגלי צה”ל. בזמן האחרון, לא מעט ידיעות מסתיימות במילים: “מאת כתבתנו בר בלפר”. האם מדובר בכוכבת הסרט “מישהו לרוץ איתו” ?

  10. אורון 7 פברואר 2008 ב - 18:28 קישור ישיר

    רגע אחד! אם הית לדג’ר הוא הג’ודי גרלנד החדש, אין יותר מה שימנע ממנו להיות גיי אייקון! כמה צרות עוד יגרום “הר ברוקבק”?

    ובנימה לא רצינית זו – איזה כיף לנצל את ההזדמנות שבמחשב לא שלי אני לא ספאם 🙂
    אה, ודרורית – לא התכוונתי להתחיל כאן טרנד של ציטוטים עצמיים, אבל שלך די מפחיד. ברכותיי.

  11. סטיבי 7 פברואר 2008 ב - 20:22 קישור ישיר

    אותי עדיין מעצבן שקראו ל-Once “פעם אחת”.
    ואני מאוד אוהבת את “החברה של גרגורי”.

  12. דרורית 7 פברואר 2008 ב - 20:53 קישור ישיר

    ובניק לינק – איחוד שאותי אישית מרגש: הקאסט של “קשרי משפחה” התאחד באולפן של הטודיי שואו. הסיבה – גארי דויד גולדברג, המפיק של התוכנית הוציא ספר שנקרא
    sit, ubu, sit
    מה שהיה המשפט הסוגר של כל תוכנית (נדמה לי שכך קראו לחברת ההפקה שלו).

  13. דרורית 7 פברואר 2008 ב - 21:01 קישור ישיר

    וכמובן, שהכי שובר לב לראות את מייקל ג’י פוקס.

  14. אבישי 8 פברואר 2008 ב - 14:08 קישור ישיר

    ואני לא ידעתי שמחפשים ג’ודי גרלנד חדשה… הרידוד הזה של חיים של בני אדם לפרטי טריויה ביוגרפים כל כך מביך אותי, עד שלא נותר לי אלא להודות על כך שאותו אדם לא עד לדברים מסוג זה. רוה, הצלחת להצטרף לנחיל של אנשי מדיה אמריקאים שניצלו את המוות של לדג’ר כדי לנסות להוכיח ששחקני קולנוע הם לא יצורים חיים. בעיניי זו עיתונות צהובה בשיאה, אבל כנראה שהפיתוי להפגין ידע בנתוני המוות של סלבריטאים (מישהו אמר נערי הפלא?) גדול מהצורך להפגין איזשהו כבוד לחיים שנגמרו.


השאירו תגובה