12 אפריל 2012 | 18:00 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

משועבדים? אנחנו?

לפני כמה שבועות התקשר אלי יובל ברוסילובסקי מ”וואלה” כדי לראיין אותי לכתבה שלו לפרויקט “משועבדים”. השאלה שלו היתה “למה אנחנו משועבדים למבקרים”? עניתי לו שאני חושב שהשאלה שגויה. אני לא מכיר אף אחד בימינו שמשועבד למבקרים. למעשה, אני רואה את ההפך: השטח המוקצה לביקורות רק הולך ומצטמצם. באמריקה מבקר הקולנוע הוותיקים מאבדים את משרותיהם. בקיצור, זה ההפך משיעבוד. זו התפרקות מוחלטת. מצד הביקורת הוא כמו מצב העיתונות. מצד שני, בזכות האינטרנט כל מי שיש לו דעה וכשרון כתיבה יכול להיות מבקר, בלי לעמוד בתור אצל העורך של “הניו יורק טיימס”.

 

נניח לכותרת הגג. הכתבה של ברוסילובסקי עלתה היום ומרואיינים בה רענן שקד, רוגל אלפר, לירון תאני ואני. נגיד שזו כתבה שבודקת מה מצב הביקורת כיום.

 

אגב, הפניתי את ברוסילובסקי לציטוט מתוך “רטטוי”, שאני מאוד אוהב ומזדהה איתו, אבל הוא ציטט רק את חציו הראשון. זה החצי השני שחשוב לי. הנה הוא:

 

 

“In many ways, the work of a critic is easy. We risk very little yet enjoy a position over those who offer up their work and their selves to our judgment. We thrive on negative criticism, which is fun to write and to read. But the bitter truth we critics must face is that, in the grand scheme of things, the average piece of junk is more meaningful than our criticism designating it so. But there are times when a critic truly risks something, and that is in the discovery and defense of the new”.
(Anton Ego, Ratatouille)

 

==============

 

בטריילר הפארודי המשעשע של Funny Or Die לרגל מכירת אינסטגרם לפייסבוק מסתתרת בדיחת אחת נהדרת בעיניי. ראו אם תמצאו אותה.

 

==============

 

“הערת שוליים 2”: תככים בעולם האקדמיה? פחחח…. קבלו: תככים בעולם דיבוב סרטי האנימציה. שרית סרי כותבת בבלוגה ב”סלונה” על כך שתפקיד שהיא דיבבה לסרט אנימציה חדש נגנז ואת מקומה תפסה סלבית-לרגע על פי דרישת משרד יחסי הציבור של הסרט. היא לא מזכירה מי ומו, לכן אנחנו כאן. הסרט שהיא מדברת עליו הוא “תפוס ת’פטיש”, שאם אני הייתי עובד בדיבוב בפרינציפ לא הייתי מסכים לבוא לסרט שככה קוראים לו מפיציו בארץ. מפיצי הסרט הם חמישה כוכבים. ומי שדיבבה לבסוף את תפקיד המלכה היא ניקול ראידמן (לא יודע מי זאת). אגב, משרד יחסי הציבור של הסרט נקרא “יוספה תקשורת”, משרד שאני לא מכיר ואני די בספק אם יש לו את הכוח לדרוש החלפת טאלנט כזה באחר. (עדכון: מספרים לי שמי שדרש את ההחלפה היה ככל הנראה אורן ציבלין, פרסומאי הסרט, ולא יחצנית הסרט).

 

==================

 

ולבסוף: הבשורה שגארי רוס החליט לפרוש מבימוי סרט ההמשך של “משחקי רעב” אולי תמוהה ומשונה ומעלה חשד שמא יש סיפור גדול יותר מאחורי כל זה, אבל תכל’ס זו בשורה טובה לסרט ההמשך. הדבר הכי חלש ב”משחקי רעב” היה הבימוי, ובכלל כל הקונספט הוויזואלי של הסרט. עד כמה לא אהבתי את הבימוי של “משחקי רעב”? עד כדי כך שחשבתי שהוא אפילו פחות טוב מהבימוי של קתרין הארדוויק ב”דמדומים” הראשון. פתאום מצאתי את עצמי מתגעגע לסצינה היפה בצמרות העצים ב”דמדומים”, סצינה בודדה בסרט, שלא אפילו אחת ב”משחקי רעב” שדומה לה. ואם אני מתגעגע לקתרין הארדוויק זה אומר שרוס ממש פישל. וזה גם אומר – גאלפ! – שעוד יבוא היום ואמצא סיבה להתגעגע לבימוי של רוס ב”משחקי רעב” כשיגיע סרט עוד פחות טוב ממנו? ואגב, מי שהיה אחראי על סדרת “דמדומים” הוא עכשיו הבוס החדש בליונסגייט, שאחראית על סדרת “משחקי רעב”. אולי זה בכלל באשמתו.

 

================

 

יש לנו עוד פוסט אחד להיום, אל תתרחקו עדיין.

נושאים: בשוטף

9 תגובות ל - “משועבדים? אנחנו?”

  1. ערן 12 אפריל 2012 ב - 19:47 קישור ישיר

    אתה יכול בבקשה להסביר למה אתה מתכוון כשאתה אומר “בימוי”?

  2. ארקדי 13 אפריל 2012 ב - 0:55 קישור ישיר

    ??

  3. ברמן 13 אפריל 2012 ב - 1:01 קישור ישיר

    rr?

  4. יובל 13 אפריל 2012 ב - 1:55 קישור ישיר

    תמיד חשבתי שהשורה מרטטוי שאומרת – But the bitter truth we critics must face is that, in the grand scheme of things, the average piece of junk is more meaningful than our criticism designating it so – היא קשקוש מוחלט ומבקר “שנאלץ להכיר באמת המרה הזאת” יהיה חרא של מבקר. מה זה בכלל אומר “more meaningful”? יש ביקורות קולנוע שיותר משמעותיות עבורי מהסרטים שהם ביקרו, אפילו בסכמה הגדולה של הדברים. קשה לי להאמין שמבקר שכותב ביקורת על משהו שהוא חושב שהוא חתיכת זבל (ממוצעת או לא) אומר לעצמו “אה כן… סבלתי מהסרט הזה אבל הוא עדיין משמעותי יותר מהביקורת עליו”

    =====================

    רוה ליובל: גם את זה אמרתי ליובל (הכתב מוואלה), שצריך לזכור שמי שכתב את הטקסט של אנטון אגו היה במאי ולא מבקר, לכן צריך לשים לב גם לעקיצות הקטנות שהטקסט מכיל כלפי מבקרים, ובכל זאת, זה שיעור נאה בענווה ופרופורציות. ובסופו של דבר אני מסכים מאוד עם המסקנה של הפסקה, לגבי תכלית עבודתו של המבקר, כמי שמזהה את החדש.

  5. אורון 13 אפריל 2012 ב - 10:27 קישור ישיר

    ערן – אני יכול רק לנחש שב”בימוי” רוה התכוון לדבר הזה שגארי רוס עשה ממש גרוע בסרט.

    ועכשיו יותר ברצינות, ומכיוון שגם אני הרגשתי שסבלתי הכי הרבה מהבימוי, נדמה לי שהכוונה היא לרוב המכריע של ההחלטות עליהן מופקד הבמאי, גם עם בשיתוף עם צוותו: איך לצלם (ככה שלא ניתן להבין כלום), איך להעמיד סצינות אקשן (לא להעמיד, פשוט לקוות שלא יבינו כלום בגלל הצילום), מתי לשים מוזיקה (גם כשלא צריך כי יש מספיק דרמה), מתי לא לשים מוזיקה (ברגעים שבהם הדיאלוג רפה והשחקנים לא מחזיקים וממש ממש צריך מכוון רגשי כמו מוזיקה), איך לברוא עולם פנטזיה (לסמוך על הארט שיארגן איזה מן אירוויזיון חסר אחידות, וזהו!), איך להעביר בתמונות מצבי תודעה או רגשות פנימיים (להגיד אותם בקול רם בתור טקסט, או שוב לצלם בתזזיתיות), איך לחלק נכון את זמן המסך בין הדמויות כדי שתהיה יותר מדמות אחת בכל הסרט (או לא) – אתה יודע, כאלה דברים.

    • איריס 13 אפריל 2012 ב - 13:27 קישור ישיר

      דווקא מבחינה ויזואלית, כל מי שמכיר היטב תוכניות ריאליטי, יודע שמישהו בכל אופן עשה שם עבודה רצינית של העתקת דימויים מתוכניות ריאליטי מוכרות- האיצטדיון בהתחלה היה העתק מדוייק של האיצטדיונים באודישנים של אמריקן איידול, במת הריאיונות הייתה העתק של הבמה באמריקן איידול, נקודת הפתיחה של המשחקים הייתה החצי -עיגול המוכר של המתמודדים מתוכניות הישרדות, הפנטהאוז שאליו מגיעים המתמודדים הוא כל דירת מתמודדים מ”המתמחה” או “טופ מודל” וכך הלאה והלאה, כך שהקהל של תוכניות ריאליטי, שהוא במידה רבה גם הקהל של הספרים והסטים של “משחקי רעב” מזהה את העולם הויזואלי שלפניו.

    • ערן 14 אפריל 2012 ב - 4:01 קישור ישיר

      אורון,
      קראתי שמאוד סבלת מהסרט. ואני חצי מסכים איתך. שלא כמוך, אני מרגיש שהדברים שהסרט כושל בהם, הם אחד לאחד הדברים שבסופו של דבר נמצאים בידי הסטודיו ולא בידי הבמאי: התסריט והעריכה (וגם המוזיקה במידה מסוימת אפילו שדי הפתיע אותי השימוש הדל במוזיקה ביחס לסרט הוליוודי).
      הסרט הוא בי מובי, הוא נעשה ע”י בי סטודיו ובתקציב של 75 מיליון שזה בערך חצי ממה שהיו מוציאים עליו בסטודיו אמיתי וככה הוא נראה, גם מבחינת הארט, האפקטים, התלבושות, וכו.
      אגב, מעניין שכשאתה מסמפט סרט (21 ג’אמפ לדוגמא, שגם אני די אהבתי) אתה מוכן להתעלם מחובבניות מבישה בארט, באפקטים, בעריכה, בסאונד ובמוזיקה.

      בכל מקרה, עכשיו אני מבין למה אתה מתכוון כשאתה אומר “בימוי”, אבל לא למה רוה.

  6. איריס 13 אפריל 2012 ב - 13:14 קישור ישיר

    והרגע הזה של אנטון אגו ב”רטטוי” הוא אחד הרגעים המרגשים ביותר בעיניי בכל סרט אנימציה שהוא:
    http://www.youtube.com/watch?v=5LaVzxHIR4Y

    • איריס 13 אפריל 2012 ב - 13:19 קישור ישיר

      אויש ושכחתי את איחול היומולדת המתבקש- מאחלת לך שנה מלאה ברגעים כאלה כמו של אנטון אגו מול מסך הקולנוע, רגעים מופלאים שיותירו אותך כמבקר ללא מילים 🙂


השאירו תגובה