זה חלק ב' בפרויקט האל הרטלי שלי לערב החג השני של פסח. חלק א', שעסק בסרטו החדש "בינתיים", נמצא כאן.

בתחילת 1998 התקשרתי להאל הרטלי. הוא בדיוק גמר לצלם את "הנרי פול" (ששנה אחר כך זיכה אותו בפרס התסריט בפסטיבל קאן) והיה רגע לפני תחילת הצילומים של "ספר החיים", סרט קצר שלו, שהיה מהראשונים שצולמו בווידיאו דיגיטלי (DV).

תמיד חשבתי שהסגנון ושיטות העבודה של הרטלי מאוד רלוונטיים לקולנוע הישראלי. חשבתי ככה בסוף שנות התשעים, כשלקולנוע הישראלי היה מעט מאוד כסף, והרטלי הראה איך אפשר לייצר סרטים חכמים ויפים עם אפילו פחות מזה ("קשר עיר" של יהונתן סגל מ-2000, כך תמיד חשבתי, היה מעין ניסיון לעשות האל הרטלי בארץ). ואני חושב שהרטלי רלוונטי לקולנוע הישראלי כיום אפילו יותר. כי פתאום יש כסף בקולנוע הישראלי, ועושים כאן סרטים בתקציבים שהרטלי כמעט אף פעם לא הגיע אליהם. אבל במקביל צומחים כאן סרטים קטנים ואלטרנטיביים והרטלי חייב להיות מודל החיקוי שלהם – גם באופן שבו הוא מגייס כספים, וגם באופן שהוא משתמש בכספים האלה (וגם באיכות הכתיבה והבימוי שלו).

בשיחה שלנו הוא דיבר על כל זה, בעיקר כי הוא הבין שהקדנציה שלו מגיעה לסיומה. שהקולנוע העצמאי  שהיה אופנתי בשנות התשעים – קולנוע דל תקציב, אחר, זה ששם את הבמאי במרכז ולא את המפיק – הגיע לסופו. והוא כה צדק. נזכרתי בראיון הזה כשראיתי את "בינתיים", כי יש כאן בית ספר אחר לקולנוע. קולנוע כאמנות, אפילו אמנות סיזיפית, שמנותקת מחלומות של התעשרות, אבל מלאה בחלומות על שינוי תרבותי, שינוי בקרב מעטים. מעטים שיהיו סוכני שינוי.

אז כדאי לכם לקרוא את השיחה ההיא מלפני 14 שנה. היא רלוונטית. לחצו על שני הפריימים כדי להגדיל כל אחד לגודל קריאה:

פורסם ב"תרבות מעריב", 23.1.1998

ציוץ