12 אפריל 2012 | 12:26 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

ובינתיים, אצל האל הרטלי

תראו מה הגיע בדואר: “meanwhile”, הסרט החדש של האל הרטלי

 

 

זהו חלק א’ מפרויקט האל הרטלי שאני מעלה היום לכבוד חג שני של פסח. חלק ב’ יעלה מאוחר יותר.

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 11.4.2012

 

לפני כמה חודשים שלח לי האל הרטלי מייל. טוב, הוא לא שלח לי ממש, אלא שלח לרשימת התפוצה שלו מייל שבו הוא פונה לחובבי סרטיו בבקשת עזרה: הוא צילם סרט חדש וזקוק להשלמת מימון כדי לסיים אותו.

 

אבל רגע, לפני כן. בואו ניזכר לרגע: מי זה בכלל האל הרטלי. פלאשבק, 20 וקצת שנים אחורה. פתאום כולם מדברים על קולנוע עצמאי. סטיבן סודרברג פורץ עם “סקס, שקרים ווידיאוטייפ”, סרטים המופקים במיליון דולר עושים כסף, חברות הפצה קטנות כמו מיראמקס פתאום הופכות לשחקניות בולטות במשחק ומלמדות את הוליווד מה צעיר, עדכני ורווחי. ולתוך הסצינה הזאת נכנס יוצר עצמאי מלונג-איילנד בשם האל הרטלי. בישראל הוא הופך ללהיט מיידי וכל סרטיו הראשונים מגיעים לפסטיבל ירושלים ומשם להקרנות מסחריות במוזיאון תל אביב. סרטו “אמון הדדי” הופך לפריט חובה ולמושא חיקוי לעשרות במאים וסטודנטים לקולנוע. עבור לא מעט חובבי קולנוע צעירים, הרטלי הוא המבוא הראשון שלהם לקולנוע של ז’אן-לוק גודאר, הבמאי שממנו הוא מושפע הכי הרבה.

 

וגם אני לקיתי בקדחת הארטלי. אהבתי את סרטיו מאוד. הם הראו שבאמצעים מצומצמים אפשר ליצור קולנוע שנון אך עמוק, צעיר ועכשווי, אבל גם ניסיוני ומאתגר. “האמת שלא תיאמן”, “אמון הדדי”, “פלירט”, “חובבים” ו”הנרי פול”. כמעט כל הסרטים הארוכים שהוא עשה בשנות התשעים הגיעו הנה (בין לבין הוא עשה לא מעט סרטים קצרים).

 

ומסביבו, העולם השתנה. כל מי שהתחיל לצידו עבר לשחק במגרש ההוליוודי – סטיבן סודרברג הפך לבמאי שובר קופות; מיראמקס וניו ליין ניקנו על ידי האולפנים; מייקל ספילר, הצלם הקבוע שלו, הפך לבמאי פרקים ב”סקס והעיר הגדולה”; מרטין דונובן, אחד משחקניו הקבועים, הפך לשחקן מבוקש בסדרות (“העשב של השכן”, “בוס”); ואדריאן שלי, ששיחקה בסרטיו הראשונה, נרצחה בדירתה. וברגע שעולם הקולנוע העצמאי התפורר עם תחילת שנות האלפיים והתאגידים כבשו גם אותם, הרטלי גילה שאין לו מאיפה להשיג מימון לסרטיו. הוא המשיך לעשות אותם סרטים קטנים ואידיוסינקרטיים שעשה מתחילת דרכו.

 

אז הוא ארז את המזוודות ועבר לברלין, מתוך אמונה שבאירופה יהיה לו יותר קל למצוא תקציבים לפרויקטים שלו. ואכן, שם הוא מצא ביקוש מסוים לאמנות שלו. במהלך שנות ה-2000 הוא ביים שלושה סרטים ארוכים (אף אחד מהם לא הגיעו לישראל), כמה וכמה סרטים קצרים, וביים הצגות, אופרות, הופעות מחול. הרטלי המשיך לפעול ולעבוד ברצף, אבל כבמאי קולנוע משפיע, וכאחד האנשים הבולטים בעולם הקולנוע של לפני שני עשורים, הוא נעלם לחלוטין.

 

וכעת הוא שוב בניו יורק. ולמעשה, עשרים ומשהו שנים אחרי סרטו הראשון, הוא מוצא את עצמו ממש בנקודה שבה התחיל: מחפש מימון ליצירת סרט קטן, עצמאי וייחודי בחזון שלו. הרטלי מעולם לא למד איך, אפילו לא ניסה, לשחק את המשחק ההוליוודי. לא ניסה לקחת ג’וב או חלטורה לממן את חייו. במובן הזה, הרטלי חי באמריקה אבל הקריירה שלו נשמעת ישראלית לחלוטין.

 

ואז הוא שלח לי מייל. טוב, לא ממש לי.

 

ממש כמו סטודנט בתחילת דרכו, גייס הרטלי מעט מאוד כסף ממשקיעים פרטיים, אסף את חבריו, התרוצץ ברחובות תרם את דירתו ואת דירת אשתו כלוקיישנים לצילום ויצא לצלם את סרטו הראשון מזה שש שנים (האחרון היה “פיי גרים”, מעין סרט המשך ל”הנרי פול”). התוצאה היא “בינתיים” (“Meanwhile”), סרט בן 55 דקות (בישראל קוראים לזה “דרמה”), שמחזיר את הרטלי לימיו הראשונים ומזכיר למה כה חיבבנו אותו מלכתחילה. אלא שאז נוצרה בעיה: להרטלי נגמר הכסף. זה היה כבר לקראת סוף העבודה על הסרט. העריכה היתה בסיומה. זה השלב שבו מראים את הסרט למפיצים, ובמידה והם מגלים עניין בסרט הכסף שהם מכניסים לפרויקט עוזר במימון הגימור שלו – מיקס וכו’. אלא שלא נראה מפיץ באופק והרטלי הבין שהוא לבד. זה השלב שבו הוא פנה למעריציו וביקש את עזרתם: עזרו לי לגייס 50,000 דולר כדי לגמור את הסרט. בסכום הזה, אמר הארטלי, הוא יכול לגמור את המיקס לסרט ולהדפיס ממנו עותקי די.וי.די וכך להפיץ אותו, לבד. פונה אליי (טוב, לא אליי) אחד הבמאים שאני הכי אוהב, למרות ששנים לא שמעתי ממנו, ומבקש את עזרתי? אם יש רגע אחד לקום ולעזור למישהו, זה הרגע. שלפתי את כרטיס האשראי ושילמתי לו 50 דולר באמצעות האתר קיקסטארטר, רשת חברתית לגיוס כספים לפרויקטים ומיזמים. בעבור הסכום הזה, הבטיח הרטלי, הוא ישלח לי את הדי.וי.די של הסרט וגם את דיסק הפסקול (הרטלי מלחין בעצמו את כל פסקוליו, בתחילה תחת השם הבדוי נד רייפל, ובהמשך תחת שמו שלו). אפשר למעשה להגיד שמה שהרטלי עושה הוא פשוט Pre-sale, מכירה מוקדמת של מוצר, לפני שהמוצר קיים. הצד הפילנטרופי יותר היה בקרב אלה שהחליטו לתמוך בסכומים נכבדים יותר, של אלף דולר ומעלה. הם אמנם גם יקבלו את הדי.וי.די ואת הדיסק, והזמנה לפרמיירה ושאר מזכרות, אבל הם גם קיבלו תודה בקרדיטים של הסרט עצמו. קיקסטארטר מאפשר צפייה ברשימת התומכים, ואכן כמה וכמה שמות מוכרים מתחום הקולנוע העצמאי – שחקנים ומפיקים – תרמו שם. במקרה הזה, זו תרומה ממש. הקמפיין של הרטלי הצליח יותר משהוא תכנן: הוא הצליח לגייס מעל ל-50,000 הדולר להם נזקק, וביתרת הכסף, הוא עידכן, הוא שדרג את איכות המיקס אותה תכנן ובכך שיפר את סרטו. יותר מזה, במכתב נרגש לתומכיו כתב הארטלי שהחווייה הזאת, של גיוס כספים באמצעות האינטרנט והיכולת לראות באופן מוחשי כמה אנשים רוצים לעזור לו, הדליקה בו מחדש את חדוות העשייה שקצת דעכה בשנים בהם הרגיש שהקולנוע נעשה יקר מדי ותאגידי מדי. הוא מבין שיש קהל לסרטים שלו, והוא עכשיו גם מכיר את הקהל הזה באופן שמי.

 

ואכן, בשבוע שעבר הגיעה לסניף הדואר שלי החבילה ובה הדי.וי.די והדיסק. ועכשיו השאלה הגדולה: איך הסרט?

 

ובכן, אם מעולם לא ראיתם סרט של האל הרטלי, זהו מבוא מצוין. אם אתם אוהבים את הארטלי משכבר הימים, זה קאמבק משמח לימיו הטובים. סרטיו של הרטלי תמיד היו אירוניים, ציניים ומנוכרים מאוד. גיבוריו תמיד דיברו באינטונציה יבשה, כמו בהצגה של ברכט. והם תמיד נקלעו לסיטואציות אבסורדיות. יש בסרטים של הרטלי מימד ריאליסטי חריף – הם מתרחשים תמיד בכאן ובעכשיו ועוסקים באנשים שהקיום היומיומי קשה להם – אבל בה בעת הם ההפך מכל מציאות: לרגעים הם נראים כמו מיצג בימתי או הופעת תנועה ומחול. הדמויות שלו מעוררות הזדהות כי יש בהם משהו פגיע מאוד, לעיתים נואש, אבל הן מתנהגות כמו מוצגים במוזיאון. וזה מלווה תמיד בצילום מסוגנן, חד וקר, מדויק מאוד, שהופך את סרטיו כמעט תמיד בראש ובראשונה לחוויה אסתטית. ובעיקר, מזה 20 ומשהו שנים, הארטלי מוכיח לכל היוצרים הישראליים (ולאו דווקא הישראליים) איך אפשר ליצור סרטים מצוינים במעט מאוד כסף.

 

השחקן והמוזיקאי די.ג’יי מנדל מחזיק את הסרט על כתפיו. לא הכרתי את מנדל לפני כן. מרחוק הוא נורא דומה למייקל סטייפ, סולן אר.אי.אם. ואם עוצמים עיניים, הוא נשמע ממש כמו סטיב בושמי. מנדל מגלם את אחת הדמויות המשעשעות שהארטלי כתב: ג’ו פולטון, אדם שפשוט מוצלח בכל, אבל לא מצליח בכלום. הוא מעולה בתיקוני שרברבות; והוא גם יזם עסקי; והוא גם במאי; והוא גם מפיק; והוא גם מתופף. סיפורו נמשך יום אחד. חברתו זורקת אותו מדירתה בברוקלין והוא מתחיל לצעוד לכיוון מנהטן כי אין לו כסף לסאבוויי (צפו בסרטון הקצרצר והמוצלח הזה שעוסק בלוקיישנים שבהם צולם הסרט ובהגדרה של הרטלי את “בינתיים” כ”סרט מסע”). יש לו שלל משימות לבצע, אבל הוא צריך גם למצוא מקום להיות בו, עכשיו כשהוא פרוד והומלס. תוך כדי הצעידה שלו והמפגשים שהוא עובר, אנחנו שומעים איך הסרט מתייחס גם לעצמו. ג’ו בדרכו לפגוש את הבמאי האל הרטלי באפר איסט סייד של מנהטן. ובדרך אליו הוא מתקשר לאשתו של הרטלי, מיהו (אשתו האמיתית של הבמאי), שמציעה לו את הדירה שלה בדאונטאון מנהטן בזמן שהיא בנסיעה עסקית במזרח הרחוק. ולמה הוא צריך להיפגש עם הבמאי האל הרטלי? כדי לדבר על רעיון שלו לסרט המבוסס על התחנות בדרכו של ישו אל הצליבה. 14 תחנות עבר ישו בוויה דלורוזה שלו, ופתאום אנחנו קולטים שגם הסרט עצמו מחולק לפרקים. כמה פרקים? צדקתם: 14. כלומר, ג’ו פולטון הוא סוג של ישו עכשווי, והצעדה שלו מברוקלין עד לצפון מנהטן היא הוויה דלורוזה הפרטית שלו. רגע, האם זה אומר שהסרט ייגמר בצליבתו הסמלית? לא אסגיר. אבל כן אגלה שפולטון אכן נוגע באנשים שהוא פוגש בדרך, ומשפיע עליהם.

 

מרגע שהמטאפורה הנוצרית מתחוורת – בול בזמן לפסחא – אפשר למצוא קירבה בין “בינתיים” ובין סרט קצר אחר של הארטלי, “ספר החיים”, מ-1998, אחד הסרטים הראשונים בעולם שצולמו במצלמות הדיגיטליות הקטנות (אז זה היה ביג דיל). “ספר החיים” עוסק בשובו של ישו למנהטן בת זמננו בערב המילניום, בה הוא מוצא עולם שמייאש אותו לגמרי. בשני המקרים לוקח הרטלי רעיונות מכתבי הדת הנוצריים (בהם הוא לא מאמין) ומלביש אותם על עולם הבוהמה הניו יורקית ומשתמש בטכנולוגיה הכי עדכנית ליצירת סרט באמצעים מועטים. למעשה, “בינתיים” טוב יותר מ”ספר החיים”, כי נדמה שבשנים האחרונות הארטלי ניסה למרוד בקולנוע המדוד והמדויק שהוא עשה בתחילת דרכו, וחיפש דרכי הבעה מחוספסות יותר, ועתה הוא שב אל המקום שבו הוא מצטיין: גרסאות אמריקאית לסרטים של גודאר וז’אק טאטי, סרטים מלאים בהומור ואירוניה, אבל שכל הדמויות בהן תמיד רציניות וחתומות מבע, לכן קשה להבחין האם ומתי הן מתבדחות או רציניות. כשאני רואה סרטים של האל הרטלי יש בי תחושה שאם לורי אנדרסון היתה עושה קולנוע, ככה זה היה נראה.

 

קנו את “בינתיים” ישירות מהבמאי כאן.

נושאים: בשוטף

8 תגובות ל - “ובינתיים, אצל האל הרטלי”

  1. ערן 12 אפריל 2012 ב - 12:49 קישור ישיר

    וואו… למה אתה לא כותב יותר על במאים כאלה?
    געגועים לעידן התמימות

  2. אביעד 12 אפריל 2012 ב - 14:28 קישור ישיר

    פוסט נפלא. מתחשק לי לקום מהכסא ולצפות בסרטים שלו.

  3. צורי 12 אפריל 2012 ב - 18:46 קישור ישיר

    הדברים שלהלן אני לא אומר כדי לקנטר או לטרולל אלא כתמרור אזהרה לכל מי שעשוי/עלול להתפתות בעתיד ולעשות כמעשה רוה. אם לחזור על דברים שכבר כתבתי כאן בעבר, קולנוע השנורר, זה המכונה קולנוע עצמאי, הוא בס”ה קולנוע שבו מגלומנים חסרי כשרון מנצלים בעזות מצח אנשים תמימים ואין נפקא מיני אם לקיביצר הנצלן קוראים הארטלי או פלוק או כל שם אחר.
    מבלי להלאות בפרטים, בשורה תחתונה וכדוגמא לניצול. בעיסקה המתאורת יאיר שילם מראש 50$ על סחורה שערכה הנקוב לקונה סתמי הוא…. 40$… ועדיין הוא מהלל את המוכר ועושה לו שירותי פרסום.
    ולכל אלה הצפויים להטיח בי מה אתה בא לנו עם עיסקאות הנעלים שלך כשמדובר בקולנוע ועוד בהארטלי, שאלה. ומה אם ההארטלי הזה ימכור מחר שני מיליון קלטות?

  4. יונה 12 אפריל 2012 ב - 21:33 קישור ישיר

    קלטות?

  5. ענבל 14 אפריל 2012 ב - 5:29 קישור ישיר

    אני מניחה ש”צפו בסרטון הקצרצר והמוצלח הזה” היה אמור להכיל לינק. נשמח לצפות אם תוסיף אותו. ובאותה הזדמנות שנה את המילה “הדגרה” בהמשך המשפט ל”הגדרה”.

    ================

    רוה לענבל: הוספתי. תיקנתי. הנה הוא גם כאן, לקיצור דרך.

  6. דקסטר בוכניק 13 מאי 2015 ב - 0:44 קישור ישיר

    קצת באיחור הגעתי לכאן. פוסט מרגש. ראיתי את כל סרטיו של הארטלי כולל הקצרים בדיוק בשנים ההן, בגיל הנכון; עד (כולל) הנרי פול. (לא אשכח את הצפיה ב ‘חובבים’ – 4.7.95 – מוזיאון תל אביב. ראיתי את יצחק רבין בכניסה. [הוא לא בא לראות סרט, הוא עשה משהו באולם אחר]) .

    ויש לינק לצפיה ישירה!
    http://www.megashare.tl/video.php?id=6987&vhost=videoweed

    נ.ב.
    {ואיך שמרטין דונובן – פיטר קויוט – ברי סחרוף}

  7. דקסטר בוכניק 13 מאי 2015 ב - 1:55 קישור ישיר

    גדול. אחלה סרט. רק דבר אחד – הוא לא כזה דומה למייקל סטייפ, אבל גם ההוא שהוא מתקן לו את המכונת כתיבה – לא כזה דומה למייק מילס. 😉


השאירו תגובה