מצב הפסטיבלים: דוקאביב מתעורר
גרעיני החרסינה של איי ווייוויי בטייט מודרן בשנה שעברה
הנה מה שאני חושב לגבי פסטיבלי קולנוע: אם אתם הולכים ומקימים פסטיבל יעודי המתמחה בתחום מסוים, כדאי מאוד שתהיו אלופי הארץ בכיסוי התחום הזה שבחרתם לכם. הקמתם פסטיבל המתמחה – נגיד – רק בסרטי תעודה, זו (בעיני) המחויבות שלכם לנצח את כולם בכיסוי תחום התעודה. ואם, נגיד, השקתם לאחרונה פסטיבל העוסק בסרטי תרבות ואמנות (פסטיבל אפוס) זו תהיה פדיחה איומה אם לא יהיו אצלכם מיטב סרטי התרבות והאמנות שנוצרו בשנה החולפת. כן, אני יודע: לוקח לפסטיבל שנים להתגבש ולהשתכלל וליצור קשרים ומצוא את עצמו מול התחרות עם הפסטיבלים המבוססים יותר (קחו לדוגמה את הפסטיבל לסרטי נשים ברחובות, פסטיבל ששנים לא הבנתי למה צריך אותו ומה הוא מביא לעולם הפסטיבלים הישראליים עד שבשנתיים האחרונות באופן ניסי הוא פתאום מצא את עצמו, והצליח לחצוב לעצמו נישה קטנה ומדויקת מאוד של איפיון הדבר הזה שנקרא "קולנוע נשי" וזיהוי קולנועיות רלוונטיות מאוד והצגתן בפסטיבל). אבל אני מודה: כשפסטיבל אפוס שיבץ להקרנה סרט על האמן הסיני איי וויי-וויי אבל זה לא היה הסרט החדש והמדובר "לא מצטער", אלא סרט אחר פחות משמעותי, בבת אחת ירד לי כל האוויר מהפסטיבל.
הבעיה היחידה עם התיזה הנ"ל היא ענייני טעם. תמיד יכולים לבוא ולהגיד "הייתי יכול להביא את הסרט ההוא אבל אני חשבתי שהסרט הזה טוב יותר". לפסטיבל יש מנהל אמנותי, אוצר, והפסטיבל בסופו של דבר מייצג את טעמו ואת סדרי העדיפויות שלו. וזו היתה שנים הבעיה שלי עם פסטיבל דוקאביב. אני מודה, אני לא המומחה הכי גדול לקולנוע תיעודי, אבל בכל שנה יש לפחות תריסר סרטי תעודה מהעולם שאני קורא עליהם כשהם מוצגים בפסטיבלים או זוכים בפרסים ושומע זמזומי התלהבות סביבם וכמובן שמתעוררת סקרנותי לראות אותם, ושנה אחר שנה ידעתי שקלושים הסיכויים שאראה אותם בדוקאביב. למרות שזה הפסטיבל לקולנוע תיעודי בארץ, את סרטי התעודה הכי מעניינים ראיתי לבסוף בפסטיבלים של חיפה וירושלים. למה? האם זה רק עניין של ותק וקשרים, של מי משיג ראשון את הסרטים הכי טובים? לפעמים כן. אבל עם השנים הבנתי שהבעיה שלי עם דוקאביב היא בעיקר בעיית טעם: מה שסיקרן אותי ומה שסיקרן את המנהלת האמנותית של הפסטיבל, אילנה צור, לא היה אותו דבר. מעולם לא התחברתי לפסטיבל הזה כי מעולם לא התחברתי לטעם הקולנועי של מנהלתו. אמש קראתי את רשימת הסרטים הבינלאומיים שיוקרנו בפסטיבל דוקאביב של שנה זו – הפסטיבל השני בניהולו של סיני אבט – וכמות הפעמים שאמרתי לעצמו "פששש…" או "וואו", למקרא הרשימה היתה הגדולה ביותר בתולדות הפסטיבל. למעשה, חלק גדול מרשימת הסרטים התיעודיים שרציתי לראות השנה נמצא שם. עד כדי כך שאני תוהה מה יישאר השנה לירושלים ולחיפה*.
ויותר מזה: סקציית הסרטים שמקדיש דוקאביב לתרבות ויצירה גורמת לי לתהות בשביל מה צריך את אפוס. המקבץ של דוקאביב השנה מביס את המקבץ של אפוס בנוקאאוט אדיר. שוב, אולי זה רק עניין של מעט סבלנות. לדוקאביב לקח 13 שנים, עד הפסטיבל ה-14 שלו, להביא רשימה כה מסקרנת (אני עכשיו רק מקווה שהסרטים טובים ולא רק מסקרנים ומדוברים), אז זה בוודאי לא הגיוני לדרוש מפסטיבל קטן בהרבה כמו אפוס בשנתו השלישית להצליח להתחרות בו. אבל הם צריכים לדעת שככה הם נשפטים. ולא רק הם: יש לכם פסטיבל אנימציה? אם סרטי האנימציה הכי טובים/מדוברים/מסקרנים/זוכי פרסים של השנה הוקרנו בפסטיבלים אחרים, הפסדתם. יש לכם פסטיבל לקולנוע יהודי (ברוך השם, יש לנו בארץ שניים)? אם הסרטים היהודיים (את השאלה "מה זה סרט יהודי" נשאיר לדיון אחר) הכי טובים של השנה הוקרנו במסגרת החוויה היהודית בפסטיבל ירושלים, הפסדתם. יש המון פסטיבלים בארץ. והאמת, אני שמח מזה. כמו שיותר – יותר טוב, אבל רק אם כל פסטיבל ופסטיבל יצליח באמת להביא את המיטב של התחום שלו וכך נזכה לראות את כל הסרטים הכי טובים של השנה על מסכי הקולנוע. המציאות האמיתית היא שכמות הסרטים שנופלת לפסטיבלים בין האצבעות – ומגיעות לבסוף אך ורק לאמצעי ההקרנה הביתיים (ערוצי סרטים, וי.או.די, די.וי.די, מחשב) – עצומה.
===================
ובכל זאת, כל הפוסט הזה התחיל דווקא מהתרגשות. פסטיבל דוקאביב מציג את מה שאני מגדיר כליין-אפ הבינלאומי הטוב ביותר שלו מזה… לא יודע. אולי אי פעם. הנה הסרטים שמסקרנים אותי באופן אישי.
= "איי ווייוויי: לא מצטער". סרט הפתיחה של דוקאביב, שמגיע מסאנדאנס וברלין, על האמן הסיני (שיצר את תערוכת הפיצוחים המדהימה בטייט-מודרן) שהמשטר הסיני מתנכל לו ועולם האמנות משתחווה לו.
= "כוכב השבלול". הסרט היפני/קוריאני על עיוורים/חירשים שזכה באידפ"א וקיבל כמה מהביקורות המדהימות ביותר שקראתי על סרט תיעודי בשנה החולפת. מעניין יהיה להשוות אותו ל"שבלול במדבר" של אדומי, עם השם והנושא הדומים.
= "מרינה אברמוביץ': האמנית נוכחת". עוד דיוקן אמנותי, ועוד סרט מסאנדאנס.
= "ביל קאנינגהם, ניו יורק". פרופיל של צלם ה"ניו יורק טיימס", שהפך לאחד הסרטים התיעודיים האהובים באמריקה בשנה האחרונה ואחד מהסרטים בשורט-ליסט לאוסקר האחרון.
= "עולמו של קורמן". דיוקן של רוג'ר קורמן, שהוקרן בפסטיבל סאנדאנס של השנה שעברה ומאז בקאן ובפסטיבל ניו יורק.
= "קצב, חרוזים וחיים: מסעותיה של א טרייב קולד קווסט". השחקן מייקל רפפורט מביים סרט תיעודי על להקת ההיפ-הופ המיתולוגית, שזכה בפרס גילדת המפיקים בקטגוריית הסרט התיעודי (ורבים הימרו שיהיה מועמד לאוסקר).
= "יו-2: מהשמיים למטה". דיוויס גוגנהיים ("אמת מטרידה") חוגג 20 שנה ל"אכטונג בייבי".
= "מארלי". קווין מקדונלד הוא בעיני אחד הדוקומנטריסטים הכי טובים שפועלים כעת (למרות שסרטו הקודם, "החיים ביום אחד", שפתח את דוקאביב בשנה שעברה, לא היה מבריק כסרטיו הקודמים ובראשם "לגעת באינסוף") מביים פורטרט של בוב מארלי.
= "פול סיימון: תחת שמי אפריקה". ג'ו ברלינגר ("גן עדן אבוד") חוגג 25 שנה ל"גרייסלנד" של פול סיימון.
= "שירלי האדומה". לו ריד מביים סרט תיעודי על בת הדודה האקטיביסטית בת המאה שלו? מסקרן.
= "גרהרד ריכטר מצייר". לא ממש שמעתי הרבה על הסרט הזה, חוץ מהעובדה שהוא מציג בימים אלה בניו יורק. ובאופן אישי, ריכטר הוא אחד האמנים האהובים עליי.
= "מתערבים" (The Interrupters). את הסרט הזה כבר ראיתי, אחד הסרטים התיעודיים הכי מדוברים של השנה באמריקה מאת סטיב ג'יימס ("Hoop Dreams"). סרט העוסק בשינוי חברתי, בשנה שעמדה בסימן של שינוי חברתי.
= "באק". עוד אחד מסרטי התעודה המדוברים של אמריקה בשנה החולפת, סיפורו של מאלף סוסים.
= "בריונות" (Bully). סרט שיצר המון כותרות בשבועות האחרונים אחרי שנקנה להפצה על ידי הארווי וויינסטין, שאז התחיל להיאבק בוועדת המידרוג של איגוד אולפני הקולנוע של אמריקה שרצו לתת לסרט סיווג R, למרות שהסרט אמור להיות סרט חינוכי לבני נוער העוסק בתופעת הבריונות בבתי ספר. בסופו של דבר וויינסטין החליט להוציא את הסרט לבתי הקולנוע ללא סיווג ואז הוועדה נכנעה ונתנה לו את סיווג PG-13 המתאים לבני נוער, בתנאי שיעלים שלו "פאק" מהפסקול. הסרט יצא לבסוף לבתי הקולנוע בשבוע שעבר ובינתיים זוכה להצלחה נאה שם.
==========
*) טוב, יש לחיפה ולירושלים שפע סרטים תיעודיים מובילים להביא כדי להתחרות בדוקאביב. כל הזוכים התיעודיים מסאנדאנס, למשל, לא נמצאים כאן. וכבר הובטח לנו ליין-אפ עשיר בכותרי סאנדאנס בירושלים (ואפשר להמר שהסרט החדש של קירבי דיק יגיע לחיפה, כמו שני סרטיו הקודמים?). אבל לפחות השנה התחרות תייצר לנו שלושה פסטיבל מרתקים מבחינה תיעודית. התחרות הזאת טובה לנו, הצופים.
ואם יוצרי "5 מצלמות שבורות", זוכי פרס הבימוי בסאנדאנס (לסרט תיעודי בינלאומי), מחליטים לבחור את פסטיבל ירושלים לבכורה הישראלית שלהם ולא את דוקאביב, זה אומר דרשני.
בניו יורק כבר מוקרנים בכבלים:
קצב, חרוזים וחיים, יו-2: מהשמיים למטה, ובאק.
באק הוא מעולה ומרגש. ברגע שמבינים שבאק מדבר בעצם על אנשים ולא על סוסים, הסרט ישבה אתכם, כמו באק בעצמו.
The Interrupters הוקרן ב-PBS והוא איום לדעתי כיוון שגיבוריו טפשים ועילגים ברובם.
את "ביל קאנינגהם, ניו יורק" אפשר לראות בסטרימינג בנטפליקס.
ותרשו לי להמליץ על 2 דוקומנטרים מעולים שראיתי לאחרונה ב-HBO
EXPORTING RAYMOND
מצחיק, אבל ממש ממש מצחיק. פיל רוזנת'ל נוסע לרוסיה לעבוד על גרסה מקומית של הסיטקום המצליח שלו. הבדלי התרבות התהומיים בין רוסיה לאמריקה כמו גם דלות אמצעי ההפקה הרוסים ובעיקר ההומור היהודי הציני של רוזנת'ל גרמו לי להשתנק מצחוק כמו שלא קרה לי בסרט עלילתי כבר שנים.
HOT COFFEE
הסרט חושף כיצד תאגידים באמריקה מנצלים את תמימות לקוחותיהם ומחתימים אותם על חוזים שמנשלים אותם מזכויות המוקנות להם בחוק להגנת הצרכן. מסמך מרתק.
Hot Coffee המצויין הוקרן בדוקאביב בשנה שעברה…
ועוד קצת HBO:
בינואר התיישבתי למרתון של חמש וחצי שעות של כל טרילוגית PARADISE LOST. אין שם דקה משעממת. ואל תאמינו לביקורות שמספרות לכם שהסרט השלישי חוזר על קטעים מהשניים הראשונים כי ממש לא. הצפיה בשלישי עוצמתית בהרבה לאחר צפיה בשניים הראשונים. הגיבורים הופכים מנערים תמימים לבוגרים מפוקחים. מי שהיו הרעים בשנים קודמות פתאום הופכים לטובים בסרט השלישי. דמות שולית בסרטים הראשונים הופכת לחשוד העיקרי בשלישי ועוד שלל תמורות ממתינות למי שצופה בכל השלושה ברצף.
ועוד מעט מגיע סרט רביעי על הפרשה, בהפקתו של פיטר ג'קסון.
בקיצור דוקאביב השנה מביא את המיינסטרים של המיינסטרים. וכמו ש-Eran אמר, את הכל כבר אפשר לראות בכבלים/איטרנט.
איכשהו יוצא שהתכנייה המסתמנת של "דוקאביב" היא באמת "פששש…" בכל מה שקשור להקרנה של הסרטים הבולטים בעולם השנה, ומצד שני, מעט מאוד סרטים באמת מעניינים אותי. עד כמה שזה שחוק וחבוט, אני תמיד מעדיף את הסרטים האישיים יותר (נגיד: "מועדון בית הקברות"), ופחות את הסרטים המתיימרים לתקן עוולות חברתיות. וגם סרטים שמתעננינים במהפכות (ע"ע "המדריך למהפכה") אני מעדיף שיצאו מתוך סיפור אישי (כמו של דורון צברי) ופחות מתוך חשיבות עצמית של מתקן עולם (ובגלל זה מייקל מור נמאס עלי מהר מאוד). ובסופו של דבר, אני מסתקרן באמת רק מ"המתערבים" (Interrupters) ומ"בריונות" (ובמידה פחותה גם מ"כוכב שבלול". הסרט הישראלי היה בינוני לטעמי).
ובפסח הזה יש לי הרבה זמן פנוי (ומעט מאוד מה לעשות איתו. אין שום דבר חדש ומעניין בקולנוע). אתמול ראיתי בסטרימינג (דבר שאני כמעט אף פעם לא עושה. לראות סרטים באינטרנט. פיכס) את "מחנה ישו" (Jesus camp), שהיה מועמד לאוסקר לפני כשנתיים. תיעוד די מחריד של אישה כריזמטית המעוותת את מוחם של ילדים במחנה קיץ שבו מחדירים להם את האמונות הדתיות והרפובליקניות. האספקט האישי בסרט חלש, והדיון עם שדר הרדיו הליברלי לוקה בחסר, ולכן הסרט לא ממצה את הפוטנציאל שלו לדעתי, אבל יש שם כמה סצינות די מדהימות של ילדים שנכנסים לטראנס בעקבות חווייה סמי-דתית. מישהו צריך להקרין לילדים האלו את "מרתה מרסי מיי מרלן".
* בעניין "5 מצלמות שבורות" – אולי זה מגיע יחד עם המנהלת החדשה כעסקת חבילה לירושלים.
לגמרי הערת אגב: סרט דוקומנטרי נוסף על חירשים עוורים, הוא Land of Silence and Darkness, לטעמי ה-סרט של וורנר הרצוג (מ- 1971), ואחד הסרטים הכי יפים שראיתי:
http://www.youtube.com/watch?v=1AQGMMUb9hk
סליחה, זה קטע יותר להתחלה, גם עם כתוביות באנגלית:
http://www.youtube.com/watch?v=JPUOpMYVmqQ&feature=related
איתן, אני ההפך ממך – לא מסוגל יותר לראות סיפור אישי, יצא לי מכל החורים. רק סרטים שמדברים על נושאים גדולים או עושים עבודה עיתונאית כלשהי מעניינים אותי.
התגובה איננה קשורה לפוסט אך לא מצאתי דרך אחרת לשאול אותה…
האם יש מפיץ ל-on the road בארץ? האם יש סיכוי שהסרט לא יופץ בארץ בקולנוע?
It is extremely conservative
!!approach
(top of the pop)