"העולם מצחיק" של שמי זרחין נפלא!
בשבועות האחרונים התחיל סבב מקיף למדי של הקרנות טרום בכורה לסרטו החדש של שמי זרחין, "העולם מצחיק". שלשום, למשל, הוקרן הסרט בסינמטק תל אביב ללשכת עורכי הדין. ביום שישי הבא, למשל, הוא יוקרן לקהל רוכשי כרטיסים בסינמה סיטי ראשון לציון במסגרת מועדון טרום בכורה של הקולנוע. וכל זה, כמעט חודשיים לפני מועד היציאה הרשמי של הסרט, ב-14.6 (יומיים לפני כן הסרט ינעל את פסטיבל קולנוע דרום).
סקרן לראות מה עשה זרחין אחרי "אביבה אהובתי" מצאתי לעצמי הקרנת טרום בכורה כזאת ויצאתי ממנה 129 דקות אחר כך בעיניים לחות מדמעות של ריגוש. אחרי שחשבתי ש"אביבה אהובתי" הוא פסגתו של זרחין, אני מעדכן את הסולם שלי כעת עם "העולם מצחיק" – סרט פשוט נהדר, עם תסריט אדיר ורב שכבות, ועם בימוי יוצא מן הכלל, שלוקח כמות רבה של דמויות, סיפורים ועלילות ועושה בהם מעשי להטוטים וירטואוזיים.
ומקסים בעיניי לראות איך כל יצירותיו של זרחין (ואני כולל כאן גם את ספרו, "עד שיום אחד", שראה אור ערב צילומי הסרט החדש) משתלבות זו לתןך זו ליצירת עולם אוטו-בדיוני אחד שלם שבו לאוכל ולסיפורים יש תפקידים שווים, ובו אנשים עצובים מנסים לשכתב לעצמם את סיפור חייהם. "העולם מצחיק" – שעושה שימוש פשוט אדיר במורשת ההומור של הגשש החיוור ושל המערכונים של ניסים אלוני, אפרים קישון ויוסי בנאי – מכיל המון הומור – זה אולי סרטו המצחיק ביותר של זרחין – אבל באותה נשימה ממש זה גם סרט עצוב מאוד, על שלושה אחים – לכולם שמות של הרים – שרואים סביבם רק מוות והתפוררות, אבל הם נלחמים באמצעות הסיפורים שהם מייצרים לעצמם ולאחרים.
התמוגגתי מכמה תגליות בסרט, והראשם מנעמה שטרית שמגלמת את צפי, שהיא מעין הציר הסיפורי שסביבו חגה כל הקרוסלה הזאת. ושיתוף הפעולה השני של ירון שרף (צלם) ושל עינת גלזר-זרחין (עורכת) אחרי "הערת שוליים" של השנה שעברה הופך את "העולם מצחיק" גם לסרט מרהיב ויזואלית. פשוט תענוג.
זה מאותם סרטים שאני כרגע יכול רק לרסס חלקי רעיונות ותחילת תובנות, ושבשמחה אבלה עם הדמויות האלה שוב כדי למצוא את הדרך שלי לספר הלאה את הסיפור שלהם באופן אולי שקול ומיושב יותר. אבל עד שאתן לכל זה לשקוע לא עמדתי בפיתוי וכשעתיים אחרי שראיתי את הסרט סימסתי לזרחין וידוי פשוט: "אני מאוהב בסרט שלך".
קריאת רקע: הפעם הראשונה שכתבתי על "העולם מצחיק"; ומאיפה אני מכיר את שמי זרחין?
מצטער לשפוך מים קרים על ראשו של רוה. רוה כתב לי כאן לא מזמן בגאווה שהוא איננו מבקר אוביקטיבי. אין לו כל כונה להיות כזה וגם אינו מוצא בכך חשיבות. בטרם הכיר רוה את זרחין הוא לא אהב את "הכוכבים של שלומי" כשהפך קולגה שלו בשפיגל התאהב לפתע ב"אביבה אהובתי". עכשיו הוא משתפך על סרטו החדש. מה הערך לכל זה? זו הרי לא יכולה להיות ביקורת סרט רצינית. יתכן ורוה צודק בביקורתו אבל לאור הנסיבות אנחנו הקוראים פשוט לא יכולים לקחת את דבריו ברצינות. רוה לא רואה בעיה בלהיות מבקר שהוא גם חבר. אני כן.
===================
רוה לאבי: אז אתה טוען שהסרט רע ואני עיוור? טוב. אני רק מבטיח לך ולכל קוראיי את מה שהבטחתי להם תמיד בבלוג הזה: שכל מה שנכתב כאן היא דעתי האישית ופרשנותי האישית, רק שלי. ושאם הייתי מסמס לזרחין – או לכל קולנוען אחר שאני בקשר כלשהו איתו – שלא אהבתי את סרטו, גם על זה היית קורא כאן.
אל תתעצבן בקלות כזאת. למה אתה שם לי מילים בפה. הרי ארמרתי שיכול להיות שההתרשמות שלך צודקת. לא אמרתי מלה על הסרט שהרי עוד לא ראיתי אותו. העצבים שלך והנטיה לא לדייק בנאמר ע"י אחרים מראה שעל ראש הגנב בוער הכובע. אתה אולי בלוגר מצויין אבל פסול כמבקר – זה כל מה שאמרתי. מי שנהנה מהגיגיך האישיים – שיבלה. מי שמצפה לביקטורת שאינ מוטה מראש שירחק מהבלוג שלך. זה הכל.
=======================
רוה לאבי אבן: אין ביקורת שאינה מוטה מראש.
לא התנצלת על התפרצות הזעם שלך ואשמת השוא נגדי וחבל. לגבי ביקורת מוטה השאלה היא מוטה באיזה אופן. יש הבדל בין ביקורת מוטה כי למבקר יש הכרןת מוקדמת עם יצירת הבמאי או טעם אישי כזה או אחר. לטעמי מבקר מקצוען יכול במידה רבה לנטרל את ההשפעות האלה ולהתרכז בביקורת מתוך היצירה. הבעיה איטתך שאתה לא מוטה בצורה הזו. אתה מוטה בגלל היכרות אישית ודומה שאינך מצליח לנטרל את הגורם הזה מהדעה שלך. אתה מהלל בטרם הסרט אפילו צולם במקרים רבים או שהעריכה הסתיימה. לצערי אתה לא מבין את ההבדל. אוביקטיביות יחסית איננה חוסר אוביקטיביות. תחשוב על זה.
אבי, רווה הוא מבקר קולנוע מצוין. הוא גם אוהב סרטים, ויש לו גם טעם אישי ודעות, ויש לו גם חברים. בפוסט אחד הוא יכול לשלב את כל שלושת הדברים. הוא יכול לומר "זה היה טוב וזה לא היה טוב", וגם "בגדול אהבתי מאוד", וגם "אני חבר של הבמאי ולכן גם אמרתי לו שהסרט טוב". אני לא מבין מה המשמעות של מה שאתה כותב. מה זה "מבקר אובייקטיבי"? יש דברי ביקורת אובייקטיביים, ואפילו המבקר הכי לא אובייקטיבי בעולם – נניח, הבמאי עצמו – יכול להכניס לתוך הביקורת שלו דברי ביקורת אובייקטיביים.
יאיר, אתה גם כותב נהדר.
שי – בוא ניקח את הפוסט הזה כדוגמא. לשם מה הוא נכתב? רובנו לא ראו את הסרט ולכן מנוטרלים מלהבין על יאיר רוה כותה כאן. רובנו לא יכול להשתתף בשמחתו וגם לא להסתייג ממנה. היות שאנחנו לא מעריצים עיוורים שמוחים כפיים אחרי כל אמירה של רוה אינני מבין את הפוסט הזה. האם הוא נכתב רק כדי שרוה יוכל שוב כמו שהוא נוהג לעשות להתגאות בקשריו הענפים והטובים עם אנשי קולנוע פעילים? לי זה מיותר. כשרוה כותה על סרטים שאף אחד לא ראה בהתלהבות כזאת הוא שופרם של היוצרים. הוא מתפקד כאיש יחסי ציבור. ממני נדרש להיות הפתי שיקנה את הסחורה שלו ללא כל מחשבה. סורי – אני מתנגד לכך. יאיר רוה לא כותב ביקורת. הוא כותב בעבור חבריו. נכון – אין אוביקטיביות מלאה אבל יש אוביקטיביות יחסית. כשרוה מבטל עצמו בפני חבריו אין כל ערך למה שהוא כותב על יצירתם. קצת איפוק לא היה מזיק לו. היה עוזר לקחת ביתר רצינות את מה שהוא כותב. שיפסיק לספר לנו דברים אישיים לא רלונטיים ויתחיל לכתוב לעיניין. כישרון וידע הרי לא חסר לו. רק קצת חוט שידרה.
שאפו ליאיר רווה שמודה שאינו אובייקטיבי. פיו וליבו שווים. לשאלתך – הערך לכל זה הוא ערך אישי בבלוג של מר רווה שכותב את אשר על ליבו בכנות וברגש. אבי אבן אתה יכול להמנע מלקרוא את הבלוג אם אתה מוצא בו פגמים ולהניח לכולנו להתרשם ממנו ללא הפרעות. או לחלופין, להמתין ליציאת הסרט, לצפות בו ולהגיב באופן ענייני. בתודה, נעמי.
נעמי היקרה – הבלוג הזה משוחרר במריב האינטרנטי הציבורי. זכותי לכתוב מה שאני חושב לנכון. לא מוצא חן בעיניך – דלגי את הלאה. זכותו של יאיר רוה למחוק כל מה שלא מוצא חן בעיניו בתגובות. אם הוא מוצא לנכון שתגובותי מוגזמות הכוח לפעול בידיו. גם אני כותב בכנות את אשר על ליבי. או שמע אם זה לא תואם את דעתך זה חסר משמעות?
לידיעתך יאיר אינו מבין שהוא מפרסם את דבריו ברשות הרבים אבל גם אתה לא מבין זאת למרות שאתה טוען זאת. להבין מהו פרסום ברשות הרבים זה להפנים אצל המפרסם שהוא מפקיר מידיו את הכוח למחוק תגובות שאינן נראות לו ולא חשוב מה טעם נראה לו שיש לו זכות כזו. ההתנהגות של יאיר בבלוג היא של סלקטור גרוע בבר מפוקפק שאינו מתיר כניסת שחורים ועדיין דורש לעצמו את התואר נאור. כל זה סתם להשכלה. באופן פרקטי את מועד למחיקה ואני מתערב שזה יקרה בקרוב.
לנעמי,
אני אוהב את הבלוג!
למרות זאת אני סבור שאביבה אהובתי הוא סרט לא ראוי. סרט שזכה בפרסים, אולי כי אין דיי סרטים ישראליים בשנה.
במקרים רבים אחרים דעתו של רווה דומה לשלי…
סליחה!
פשוט התבלבלתי… את אביבה אהובתי כן אהבתי. איך התבלבלתי…
אלפי סליחות 🙁
אוף טופיק- מישהו ראה את שרקייה? הסרט היה בברלין ועכשיו בקאן, ולא שומעים עליו כמעט כלום. מישהו?
"העולם מצחיק" אכן סרט יפהפה. ומרגש. עם כתיבה רבת דמיון.ומשוחק נפלא ע"י צוות רחב של שחקנים. אסי לוי מלכה אמיתית. ונעמה שטרית אכן מקסימה. ויפה מאוד בעיניי לראות קומיקאים שעושים תפקידים דרמטיים טובים. אדיר מילר לקח בשנה עברה אופיר מוצדק על העבודה הנהדרת שלו ב"פעם הייתי". ב"עולם מצחיק" אלי פיניש עושה עבודה נפלאה (אז מי יקח את האופיר השנה: אלי פיניש, או אוהד קנולר?)
אבל התגלית האמיתית של הסרט בעיניי היא אולה שור, בתפקיד חולת הסרטן. כל סצינה איתה – זהב.
ואחרי כל זה, עדיין יצאתי קצת מאוכזב. זה סרט יפהפה. ומרגש. באמת. אבל את "אביבה אהובתי" אהבתי יותר.
הטריילר יפה ומבטיח. כמו "זיכרונות" של פליני – גרסת טבריה. הולך לשבור קופות.
לדוד – ראיתי. יש למה לצפות.
האמת היא שאני דווקא די מסכים עם אבי אבן. כותב הבלוג הזה מכביר הרבה מילים על התנהלות התעשיה, מבקרי קולנוע, ביקורות וכו'. טוב יעשה אם יגיד, ראיתי את הסרט של שמי עוד קודם כי הוא חבר שלי. לפעמים החבר הזה שלי – שמי זרחין – אפילו מבקש ממני לכתוב עבורי סינופסיסים – למשל סינופסיס לסרט 'אביבה אהובתי'. [שמעתי זאת מהם, לא ממציאה…] אני מתפקד במקרה שלו קודם כל כחבר נלהב ואחר כך כמבקר. אבל משהו בשרשרת הפרסומים בבלוג הזה אודות הסרט של שמי [טוב ככל שיהיה] מייצר עבודת יח"צ משומנת הרבה יותר מכל דבר אחר. אולי זה יהיה בסדר בתוך בליל הטקסטים כאן – כל זמן שיהיה גילוי נאות מפורט בענין.
================
רוה להדס: זו טעות נפוצה. זרחין הוא זה שכתב את הסינופסיס, אני כתבתי את התסריט.
תודה להדס שעזרה לחשוף את ערוותו והמוסר הכפול של רוה. רוה זקוק לחשבון נפש רציני. הצורך הנפשי העמ וק שלו להיתחכח בשמות כמו זרחין ונשר ולמהר לדווח על זה לחברה הוא האויב הגדול שלו המרחיקו משיקול דעת תקין.
אגב, התיקון 'מסכים' בלשון זכר נעשה על ידי האייפון. הכותבת אינה גבר…
לאבי אבן.
אם כך השתמע, אני לא כופרת בזכותו של רווה לכתוב בצורה אוהדת על סרט של חבר. אני רק חושבת שכדאי לרווה לשמור על המקצועיות שבהרבה מקרים הוא מטיף לה כאן – וינסה ליצור את החיץ המינימלי הזה ושלא תהיה תחושה כאן שהוא עובד בשבילו. כי בינתיים לי לפחות – כך זה נראה.
הבעיה עם רוה היא עמוקה. רוה הינו חבר מועצת הקולנוע. הוא קובע בגורל הקרנות ומשם בגורל אנשים. הוא חייב ביחס אוביקטיבי ושוויוני לכל היוצרים. כמבקר הוא חייב כמובן בריחוק אסטטי שהוא בפרוש לא מבצע. ההתלקקות שלו כאן על אנשי קולנוע רבים שתמיכה (עיוורת?) בהם סותרת את תפקידיו העאחרים בקולנוע הישראלי. כמו שאמרתי רוב זקוק לחשבון נפש. אי אפשר להיות שופט במועצה וגם ניזון מחבריו בתחום האגו ובתחום הכסף. משהוא כאן עקום מאוד וחייב תיקון רציני. ומלה אחרונה לרוה: תגובות זעם וסרקזם לא יצילו אותך כאן. רק התיחסות רצינית ועיניינית.
אני לא מבינה את המלחמתיות של אבי אבן אבל יש לי הרגשה שהוא לא משכנע גם את עצמו והזעם שלו לא נראה לי ממש קדוש… אני רציתי להגיד שראיתי את העולם מצחיק כבר פעמיים. הפעם השניה היתה בירושלים לפני כמה ימים עם מרצה שנשפך על הסרט בצדק. ובטח אראה עוד שוב ושוב. אני מבינה למה רווה לא הצליח להתאפק. זה מה שקורה שרואים יצירת מופת. אני בטוחה שגם אבי אבן יחשוב ככה כשיראה את הפלא הזה כי קשה לא להתאהב. כל עשרותהשחקנים שם נפלאים, גם אם יש להם שורה אחת. כל החיים שלנו כאן מסוכמים בסרט המקסים הזה. וחג שמח לכולם ודי לריב.
אריקה יקרה. אין לך מושג מי אני ואת כבר עושה לי אנליזה – ובחינם! – איזה כייף. אבל מה לעשות אני לא ילד קטן והבעיה שלי כלל לא עם הסרט. אם את רוצה להבין קצת יותר על עולם הקולנןוע הישראלי אני מציע לך להיכנס לעיין בקבומה שאני מנהל בפייסבוק שנקראת: "קולנוע ישראלי – כאן ועכשיו".
==================
רוה לאבי: אבי, לפוסט הזה כבר צירפת שמונה תגובות, כולן אומרות אותו דבר. לכל מי שמגיב לך, אתה עונה בחזרה ובעצבים ותוכחה וחוזר על אותם טיעונים שכבר טענת. זו, בעולם הבלוגים, התנהגות של טרול. אני קורא אותך ומבין שעולם הבלוגים חדש לך ואתה לא מבין לגמרי מה זה בלוג ומה זה בדיוק מבקר לכן אני טורח ומסביר לך: אם תמשיך להציף את הבלוג הזה בתגובות שחוזרות על עצמן תימחק ותיחסם, גם אם תגובותיך יהיו לעניין. איך נזהה טרול? הוא זה שאף פעם לא ייתן למישהו אחר את המילה האחרונה. על כל תגובה הוא יפרסם עוד תגובה משלו. פרפטום מובילה. זו פשוט הצפה. קראנו, הבנו. אתה מאמין שהכל בקולנוע הישראלי מקולקל, ושכולם מושחתים ועושים יד אחת קומבינות עצומות. אתה חושב שבמועצת הקולנוע יושבים שופטים ושחורצים גורלות. אוקיי. אתה מתנגד לתמיכה בסרטים מסחריים, אתה מתנגד בתמיכה בסרטים אמנותיים מדי שלא מעניינים אף אחד, אתה באופן כללי מתנגד לכל מה שנעשה כאן. אתה רוצה מנהל אמנותי בקרנות, אבל כשיש כבר יש מנהל אמנותי דומיננטי אתה רוצה להחליף אותו. הכל ברור. הבנו. קראנו. עשינו חשבון נפש והמשכנו הלאה לדבר הזה שנקרא חיים שיש לנו. מכיוון שאני מאמין – אולי בטעות – שההתנהגות שלך אינה נובעת מהפרעת אישיות כמו של טרולים אחרים אלא פשוט מאי היכרות כללי ההתנהגות בבלוגים, אני טורח ומסביר לך מה מקובל. לפחות כאן, בבית שלי. אתה מוזמן להגיב, אבל אתה עכשיו תחת קטגוריית ה"דיר בלאק". אם תמשיך להציף תיחסם.
יאיר רוה – אתה מזלזל בי – ואולי פוחד ממני – ועושה טעות. אתה יכול לקרוא לי טרול ולהקצין את עמדותי. הסרקזם שלך בא כי אין לך תשובה עיניינית. האמת רמת הדיון שלך מאכזבת. אתה יודע שיש לי דרכים אחרות להגיב וחבל שתחמוק מהדיון. קח את עצמך בידים. לא ארד לרמה שלך בתגובות.
רווה יקר,
אני קוראת את הבלוג שלך כבר שנים ונהנית ממנו. אבל נדמה לי שעכשיו אתה בעצמך חורג מהגבול המקובל. הויכוח שיש פה על העמדה האוהדת לזרחין וסרטיו – ועל משמעויותיו – היא סופר לגיטימית. האם אם אני מגיבה כאן יותר מפעמיים – אני נחשבת לטרול? [מקווה שלא…. זה נשמע נורא!] – וגם התגובה שלך לענין המעורבות בפרויקטים של זרחין העליבה אותי. הרי אתם עצמכם הודיתם שכתבת עבור הבמאי פה ושם – אז את לא רק המבקר פה – אלא מי שרוצה שהסרט הזה יצליח ודוחף אותו כי אתה לוקח חלק בעשיה כחבר וכקולגה. מה הבעיה הגדולה עם זה??!! – אין לזה שום קשר לאיכות הסרט – שרובנו כאן לא ראינו.
הדס היקרה, התגובה הקודמת שלך היתה משעשעת בעיניי. "אביבה אהובתי" היה הסרט הקופתי ביותר בישראל לשנת 2007, הוא זכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר (ובפרסים נוספים) והוא אחד הסרטים הטובים והאהובים שנעשו בישראל בעשר השנים האחרונות מאת יוצר (במאי, תסריטאי, סופר) שכמעט כל יצירותיו זכו להצלחה ו/או לפרסים. המחשבה שביקורת שכתבתי או עצה שנתתי איכשהו עזרה לסרט להגיע אל מעמדו ואל איכותו חוששני שאינה קשורה למציאות (אבל מחמיאה לי, כי נדמה לך שיש בידי יותר כוח ממה שבאמת יש לי). אמרתי לאבי ואני כותב את זה כאן שוב ושוב: אני עובד בתוך תעשיית הקולנוע, אני גר במרכז תל אביב, ואני פוגש את רוב אנשי הקולנוע פה ושם, בעבודה או ברחוב, או בבית הספר של הבנות שלי, ונמצא איתם בקשר כזה או אחר – בין אם הם שכנים שלי, או שאני מלמד איתם באותו בית ספר או שהם היו תלמידים שלי או למדו איתי או שסתם נרקמה ידידות לאורך השנים. אני מכיר המון יוצרים. אני גם מנסה באופן פעיל להשיג תסריטים של סרטים לקרוא לפני הפקתם, או לצפות בראף-קאטים, אני אוהב לראות את התהליך ולעקוב אחריו. קולנוענים שאני לא מכיר ופונים לקבל ממני חוות דעת, מקבלים אותה. אגב, זה לא עד כדי כך יוצא דופן בעולם. אנשים שעובדים באותה תעשייה (תקשורת, קולנוע) פוגשים זה את זה ומשוחחים זה עם זה. אני המבקר היחיד בארץ (תבדקי) שכותב באופן הכי גלוי את מי אני מכיר ובאיזו רמה. אני מאמין שכך עדיף מאשר שעניינים כאלה יהפכו לרכילות. רכילות שמטרתה לקעקע את המבקר או את הסרט מצד אנשים שיש להם חשבונות משל עצמם שאותם אין להם את ההגינות לחשוף. עם זאת, דומני שאם יש הערכה מסוימת לפועלי בבלוג ולסיבה שאנשים פונים לבקש ממני את דעתי היא כי הם יודעים שלא משנה מה, אני אגיד את דעתי. ותמיד גם אדווח עליה בבלוג. זה התנאי שלי. אני נחשף לתהליך, אבל אז מדווח עליו, מעביר אותו הלאה לקוראיי שמקבלים תמונה מלאה. בתוך העולם הזה יש בסך הכל שלושה אנשים שהם חברים קרובים שעליהם אמרתי מראש שלא אכתוב עליהם ביקורת, כי אליהם אני קרוב מדי. אלה אנשים שהם כמו משפחה עבורי. כל השאר, הם אנשים שאני מכיר ומעריך ואוהב את פועלם ושמח לעקוב אחר האופן שבו הם פועלים. הם גם יודעים שכשאחשוב שהם פישלו, הם ישמעו על זה ויקראו על זה. האינטימיות הזאת – שלכם איתי, ושלי עם היוצרים – היא הייחוד של הבלוג הזה. ולמעשה, גם גאוותי הגדולה (ובמידה מסוימת, דרך שלי ליישם את מה שלמדתי מהמבקרים הנערצים עליי בעולם).
תודה את ההסבר. מפורט ומניח את הדעת. בסופו של דבר הרי מתקיימת פה מערכת יחסי אמון בין הכותב וקוראיו. אני הבנתי שבשעתו גם כתבת את אחד הסינופסיסים של "אביבה אהובתי" ומצאתי בכך טעם לפגם משום שהדבר חורג מ"לתת עצה" ועלול למקם אותך במקום של מי שלוקח על עצמו סוג של אחריות – ומכאן שהוא גם מתחיל "לדחוף" את הסרט בבלוג. אם טעיתי במידע, קבל את התנצלותי. הדס
הדס – מה מצאת טעם להתנצל? יאיר רוה כותב בפירוש שהוא אוהב לקרוא תסריטים בטרם צולמו ולשבת ברפ קאטים של חבריו הרבים. האם עולה בדעתך שהוא שומר את דעתו לעצמו? האם העובדה הזו שהוא מעורב בדרך כלשהי בתהליך עשייה של יצירות פוסל אותו מלכתוב עליהן ביקורת? אולי טעית בפרטים אבל לא במהות. יאיר רוה אינו מבקר אוביקטיבי בתחומי המקובל וגם בהגינותו מודה בכך. לכן דעתו על סרטי חבריו אינה יכולה להיות מקצועית. נקודה.
=====================
רוה לאבי: אי ההבנה שלך גורמת לי לחשוב שאולי אני צריך לפתוח קורס לביקורות קולנוע איפשהו. לא לכתיבתן, אלא לקריאתן. אני מניח שיש עוד רבים כמוך בארץ שלא באמת יודעים מה עושה מבקר קולנוע ומה הגדרות התפקיד ואיך התפקיד הזה קבל ציביון מורכב ומגוון מאוד לאורך מאה השנים האחרונות בעיתונות העולמית. כמבוא, אתה יכול להתחיל לקרוא את אוספי הביקורות של פרנסואה טריפו ושל פולין קייל. אתה עשוי להידהם (וגם להתפעל מאיכות הכתיבה האדירה של שניהם).
מר אבן,
התנצלתי משום שחשתי שהטלתי עליו האשמה חריפה – בדמות זו של זה שהוא כותב סינופסיסים לסרטים ואז עושה יח"צ אגרסיבי לסרטים האלה כאן בבלוג שלו.
רווה הבהיר שאין הדבר נכון – וקיבלתי את דבריו. נקודה.
לאבי.
מי שקצת מכיר אותי כאן יודע שאני שונא להיות בצד של רוה אבל במקרה הזה את ניסחף לאזורי טימטום (סליחה) שפשוט מרתיחים לי את מה שנאשר משארית מוחי אחרי השתייה בפאב.
את עסוק לך לך באיסה מן עולם וירטואלי שועל על-פי קודים שידועים רק לך.
מבקר, כל מבקר לא רק סה של קולנוע, לא אמור להיות אובייקטיבי או איסה שהוא אורים ותומים לאנשים חסרי דעת.
המבקר הוא בס"ה תמרור שאמור לאפשר לך תנועה בתוך מבול, לנוע במקום שבו הבילבול הוא כ"כ גדול שאין לך מושג לאן לנוע. וככזה השיפוט שלך לא צריך להיות מה הן מניעיו. לא חושב שיש לך מסוגלות להבין את הטענה הזו.