מה הציפיות מ"הסיפור של יוסי"?
את "הסיפור של יוסי", סרטו החדש של איתן פוקס, טרם ראיתי. אני מקווה לראות אותו מחר. אז אני לא מדבר כאן בכלל על איכותו או תוכנו, אלא אני רוצה לשחק לרגע את המשחק המוכר שלי "בואו נהיה מפיצים לרגע" וננסה להיכנס לראשו של מפיץ הסרט ולעשות ספקולציות עסקיות: מהו מספר הכרטיסים ההגיוני שסרט כזה אמור למכור?
אני מניח שלפני יציאת כל סרט, יושבים אנשי ההפצה לישיבה – עם או בלי היוצרים – ועורכים אומדנים כמה לדעתם הסרט יכניס לקופתם. זה מה שמכתיב את תקציב הפרסום, השיווק והעותקים של הסרט. אם הציפייה היא למכירות של מאות אלפי כרטיסים, הרי שהסרט יופץ במספר רב של עותקים ופריסת הפרסום תהיה ארצית, אולי אפילו בטלוויזיה. אם הצפי הוא שהסרט ימכור רק אלפי כרטיסים בודדים, תקציב הפרסום יהיה מצומצם יותר.
אז בואו נדמיין את הישיבה הזאת לגבי "הסיפור של יוסי": כמה כרטיסים הם יעריכו שהסרט ימכור?
מנקודת מבטי, של העיתונאי שמסקר את עולם הקולנוע הישראלי, אני רוצה להוסיף שאלה כבדת משקל הרבה יותר מהשאלה העסקית. אני חושב שלנתונים הסופיים שנקבל מ"הסיפור של יוסי" תהיה השלכה רבה על האופן שבו ייכתב הפרק הנוכחי בתולדות הקולנוע הישראלי. תכף אבהיר למה.
נקודת המוצא שלי היא כזאת: איתן פוקס הוא אחד הבמאים היציבים והאמינים שעובדים בישראל. סרטים תמיד יפים, נוגעים ללב, ומערבבים באופן קצת גדול (מדי) מהחיים את כל הקונפליקטים שפועמים בתוך ישראל. "הסיפור של יוסי" הוא סרטו החמישי, אחרי ארבעה סרטים שהצליחו יפה. "שירת הסירנה", סרטו הראשון, מכר כ-150 אלף כרטיסים ב-1994, בעשור שבו רק קמצוץ זעום של סרטים הצליחו להביא מעל מאה אלף צופים (הוא מצטרף ל"שורו", "זוהר", "החיים על פי אגפא", "חולה אהבה בשיכון ג'" ו"לילסדה". ששה סרטים בעשור אחד בלבד). כלומר, גם באחת התקופות הכי קשות מבחינה מסחרית בקולנוע הישראלי, איתן פוקס שיגשג.
ב-2002 (אחרי ההצלחה הטלוויזיונית העצומה של "פלורנטין") יצא "יוסי וג'אגר", שהתחיל כסרט טלוויזיה שעובה לסרט קולנוע ואחרי שחזר מסיבוב פסטיבלים מוצלח יצא בעותק בודד בסינמטק תל אביב לזמן מצומצם עד הקרנתו הטלוויזיונית. כ-30,000 איש ראו אותו על העותק הזה. כמות אדירה, ביחס לגודל ההפצה.
ב-2004 היה "ללכת על המים" חלק מהשנה הגדולה של הקולנוע הישראלי, השנה של "סוף העולם שמאלה" ו"אושפיזין", שנה שנמכרו בה 1.2 מיליון כרטיסים. עשרה אחוז מהם לסרטו של פוקס. "הבועה" מ-2006 הביא 80,000 צופים.
במילים אחרות: לפוקס יש קהל, ויש לו סרטים שהקהל מתחבר אליהם. אם הייתי מבצע אנליזה סטטיסטית קרה על סמך הישגי עבר הייתי אומר שדי מובטח ל"הסיפור של יוסי" שהוא ימכור בין 80,000 ל-120,000 כרטיסים.
אלא ש"הסיפור של יוסי" יוצא ב-2012, בעיצומן של שנתיים בהן השתנו באופן די דרמטי הרגלי הצפייה של צרכני הקולנוע בארץ. ככל שנעשים כאן יותר ויותר סרטים – כל שבועיים עולה סרט ישראלי חדש; מחר, למשל, עולים שניים ביום אחד, בשיקול דעת הפצתי הרסני – כך נדמה שהקהל החליט לאטום את עצמו בפניהם ולחכות בסבלנות לצפייה הבייתית בהם. סרטים ישראלים עובדים יפה ב-vod, למשל. הקהל יודע לחכות עכשיו לסרט האחד. זה נהיה הרגל: יש סרט אחד בשנה שסוחף אליו את כל הקהל. בשנה שעברה זה היה "הערת שוליים". השנה, אני מניח, זה יהיה "העולם מצחיק". כל שאר הסרטים פשוט לא עובדים בקופות. חלקם בצדק (סרטים שלא משנה מה טיבם, הם פשוט לא מתקשרים עם קהל רחב. תזכרו: כדי להביא 300,000 צופים לסרט שהוא לא סרט אנימציה או שובר קופות הוליוודי צריך שזה יהיה "מחוברים לחיים"). הסיטואציה המסחרית של השנתיים האחרונות היא שיש סרט אחד שמביא 200-300 אלף צופים, ו-30 סרטים שמביאים 500 עד 20,000 צופים.
חזרנו לרגע העגום הזה בזמן – אי שם במחצית השנייה של שנות התשעים – שסרט ישראלי שחוצה את 50,000 הכרטיסים נחשב להצלחה. סטטיסטית, אם יש סרט אחד שאמור לעשות את זה החודש, עד צאת "העולם מצחיק" ("הנוקמים" של הקולנוע הישראלי, שלא יהיו ספקות), זה "הסיפור של יוסי", אם הסרט טוב, הוא חייב להגיע ל-80,000 כרטיסים לפחות. חייב. אחרת זה יהיה נורא. אם הוא לא יצליח לעשות את זה, אם הוא יעצר ב-25,000 כרטיסים, כמו המון סרטים אחרים בשנים האחרונות, נדע סופית שבשעה שהקולנוע הישראלי משגשג מבחינה אמנותית, תוכנית וז'אנרית ומציע יבול מגוון והרפתקני מאין כמוהו של סרטים, הקהל פשוט נטש. המסר של הקהל פשוט: תעשו כמה סרטים שאתם רוצים, אנחנו נמשיך לבוא רק לאחד. מקסימום שניים.
לא חושב שהיו בשנתיים האחרונות יותר מדי סרטים שאי הפיכתם ללהיטים הייתה שוק. סך הכל, סרטי מיינסטרים מכווני קהל בדרך כלל הביאו קהל. גם יוסי, אחרי צפייה בו, יביא לדעתי בקלות לפחות 100 אלף ועם קצת מזל אפילו יותר.
אני הייתי בטוח ש"מבול" יביא הרבה קהל. ואני חושב שאם "אחותי היפה" היה מופץ לפני 4 שנים, הוא היה מביא כמות צופים כפולה לפחות.
אני חושב שיש לזה קשר לכמות הגדולה של בתי הקולנוע שנסגרו. דיברנו על זה כאן פעם: סרטי ארט האוס הם גם עניין אורבני. אתה לא תלך לראות סרטים קוראנים בסינמה סיטי. הייתי רוצה לראות עוד הרבה "אורלנדו סינמה" שכאלו (רק עם רפרטואר אחר). זה המקום לארט האוס.
והבעיה היא שקולנוע ישראלי, על פי רוב, נתפס כארט-האוס. וככזה אין לו מקום להיות מוקרן. כי כשאתה מקרין את "הנותנת" בסינמה סיטי, האנשים שיבואו לראות אותו הם בעיקר האנשים שלא הצליחו להשיג כרטיסים ל"הנוקמים" אז הם אמרו: "טוב, אז לפחות נראה קצת סקס". והם יקבלו בראש סרט רציני שהם לא יהיו מוכנים אליו.
"הערת שוליים" הוא סרט ישראלי עם אוריינטציה הוליוודית. וההצלחה הקופתית הגדולה של הקולנוע הישראלי לפני "הערת שוליים" היה "זוהי סדום" – גם הוא סרט שנעשה על פי רעיון אמריקאי (סרט פרנצ'ייז). כשאתה בא ל"סינמה סיטי" אתה מחפש אמריקה.
"הסיפור של יוסי" מושך יותר לכיוון הארט-האוס. בניגוד לשאר סרטיו של פוקס, הוא סרט ממוקד מאוד, רגיש מאוד, בלי זיקוקי דינור כמו ב"בועה" או "ללכת על המים".
השאלה כאן היא האם המותג "איתן פוקס" מספיק חזק. כי במפה הנוכחית של פריסת המסכים בישראל, זה מה שיכריע האם הסרט יהיה הצלחה.
"הסיפור של יוסי" הוא סרט שמגיע לו את ה-100 אלף צופים. אבל זה גם שחשבתי על "מבול".
אחותי היפה עשה 60 אלף צופים ומפוצץ בוי או די
הבועה (הנורא) מכר 108,000 כרטיסים
אם תרצה להשלים את משחק המפיצים, תסתכל פשוט על כמות העותקים של סרט בסוף השבוע הראשון שלו. הסיפור של יוסי יוקרן ב-13 בתי קולנוע, שזה לא הפצה רחבה אבל גם לא רעה בכלל וכנראה תתרחב עם הסרט יצליח. "הנותנת" לעומתו, לפי טיקטנט, יוקרן רק בקולנוע אחד, בסינמטק ת"א. כך שאני לא בטוח שהפצת שני סרטים ישראלים במקביל היא אקט קטסטרופלי, מה גם שיש הרגשה שהם פונים לקהלים אחרים – יוסי המיינסטרימי יחסית (שהוא גם סרט המשך, סוג של מותג במונחים ישראלים) וסרט ארט האוס מובהק.
"הנותנת" יוקרן גם בסינמה סיטי.
הנותנת מופץ בתשעה עותקים.
כדי לבנות תיאוריה על הקהל תן דוגמא לסרט אחד שהיה צריך להביא קהל ולא הביא. פשוט מאד הקרנות חזרו לסורן והן עושות יותר ויותר סרטים כמו התחלפות ופחות ופחות סרטים
=============
רוה לחובב: אחדד את הטענה שלי. אני חושב שלמספר הכרטיסים של "יוסי" תהיה משמעות גדולה. כל סרטיו של איתן פוקס הביאו קהל עד כה, אז בהנחה שהרשמים מטרייבקה אמינים ובהנחה שאיתן פוקס נותר עקבי, אזי אם הסרט הזה יביא, נגיד, רק 20,000 צופים הרי שהקהל והרגליו הוא שהשתנה ולא היוצרים.
לגבי סרטים טובים שלא מצאו קהל? אני חושב של"הדקדוק הפנימי" ו"התגנבות יחידים" הגיע קהל יותר גדול מזה שלמעשה בא. ואם ניסינו לנמק את מיעוט הצופים בסופים העגומים שלהם, איך זה יסביר את ההצלחות של "הבועה" ושל "יוסי וג'אגר"?
לסיכום טענת המחקר שלי: אם "יוסי" יביא מאה אלף צופים הרי שהכל בסדר והגיוני, ואכן יש יוצרים וסרטים שיודעים להביא קהל, ואחרים לא (מבלי שזה יעיד דווקא על איכות הסרט). אבל אם "יוסי" ייכשל זה אומר דבר מאוד משמעותי לגבי שינוי בהרגלי הצפיה והנאמנות של הקהל הישראלי לסרטים מקומיים.
לסיכום טענת המחקר שלי: אם "הסיפור דל יוסי" יביא מאה אלף צופים הרי שד הכל
יוסי הסרט הגרוע של השנה פלופ ,משעמם ,ללא רגש וללא סיבה. איתן פוקס למה?
מסוג הסרטים שלוקח את הקולנוע לימיו האפלים.
נא לא ללכת לראות לא שווה אפילו וי או די או אינטרנט בזבוז זמן מוחלט אפילו לאנשי הקהילה לא כדאי ללכת לראות.
יאיר לא כדאי קודם לצפות בסרט ורק אחר כך לתת לו צפי מכירת כרטיסים ??? הרי הפצה מבוססת בארץ על מפה לאוזן ולא על ספוטים בעיתון או שלט חוצות.
מצחיק שהפירסום של הסרט יוסי כסרטו הטוב ביותר של איתן פוקס.
ואם כבר עוסקים בשאלת "הצלחה" של סרט- אם אני לא טועה היה לך פעם דיון בשאלה אם סרט "מצליח" או "טוב" הוא כזה שרוצים לראות שוב ושוב או כזה שהחוויה היא עוצמתית ואדירה מידי שרואים רק פעם אחת (אולי זה היה בנוגע ל"מלנכוליה"?…) בכל אופן, זה יהיה מסקרן לדעת מה תחשוב לגבי הסרט של פוקס, בעיקר כי אתה חושב שהוא מנבא את הלך הרוח של צופי הקולנוע הישראלי העתידי. הרי צופים מרוצים ישלחו את חבריהם לצפות בסרט, אז הדיון חייב לכלול גם שאלת איכות הסרט…
אני לא מחובבי הסרטים של פוקס אבל אבל בכל סרטיו היה לפחות סיפור מעניין. ב"הסיפור של יוסי" אין, כלומר יש שני סיפורים רבע אפויים ובעיקר משעממים. מה שכן, הביצוע של קרן אן ל"לא דיברנו עוד על אהבה" אדיר.
רווה – יוסי וג'אגר והבועה היו בסך הכול סרטים שיש בהם הרבה עליזות, שמחת חיים ורומנטיקה והסוף שלהם עצוב. בהתגנבות ובדקדוק אין טיפת עליזות, הם סרטים עצובים ופסימיים והרומנטיקה בהם חמוצה וכואבת.
הבועה היה מכה, יוסי וג'אגר כמעט מקסים, והדקדוק סרט נהדר.
אני רוצה להוסיף שאלה כבדת משקל: ומה שקרה ליוסי? זה שאוהד כבר לא יכול לשחק את החתיך המרהיב שהיה פעם? כי הוא פשוט, איך לומר, שמן. לא שמנמן, לא שמנמוד. לא דובון חמדמד. רוצים קהל נאמן- תביאו את אותו שחקן. לא אוהד פלוס ארבעים קילו.
אם "הסיפור של יוסי" יצליח, ואני מאוד מקווה שהוא יצליח, זה לא יהיה בגלל אוהד קנולר, וזה לא יהיה בגלל "יוסי וג'אגר", זה יהיה בגלל עוז זהבי. המפיצים ואנשי יחסי הציבור מודעים לעובדה שזהבי הוא פצצת סקס שהיא מצד אחד פנטסיה של המין הנשי (שכמובן ישמח לראות אותו מתנשק עם גבר אחר) ומצד שני פנטסיה של הקהילה (שעל אחת כמה וכמה תשמח לראות אותו מתנשק עם גבר אחר). אני מניח (ולא ראיתי את הסרט) שהדרמה היא בסיסית וסטנדרטית, ישראלית אבל לא עמוקה מדי. "הסיפור של יוסי" נמכר כמו סרט הוליוודי, כמו הפנטסיה של הגברים והנשים. ובלי קשר למגדר, יש לנו סיפור של אדם אשר איבד טעם בחיים ואז נכנסת לו לחיים המוזה, הצעירה, היפה, הסקסית שמחזירה לו את התשוקה לחיות, בחלק מהמקרים זו פנלופה קרוז, בחלק מהמקרים זו סקארלט ג'והנסון וכאן זה זהבי. אם הסרט הוא גם עם הפי אנד (כאמור, לא ראיתי עדיין), אז הרי שיש לנו סרט הוליווד קלאסי. פיל גוד מובי עם עוז זהבי בלי חולצה (ויותר). בפוטנציאל יש לסרט יכולת להביא קהל, כי כמו "הערת שוליים" הוא סרט ישראלי בניחוח הוליוודי, או יותר נכון, סרט הוליוודי שגם במקרה הוא ישראלי.