23 אוקטובר 2008 | 15:05 ~ 19 תגובות | תגובות פייסבוק

"ויקי כריסטינה ברצלונה", הביקורת

woody vicky christina javier barcelona

פורסם ב"פנאי פלוס", 22.10.2008

"ויקי כריסטינה ברצלונה" מתויג במודעות כ"קומדיה רומנטית". וכי ברור: אם תראו את המילים "סקרלט ג'והנסון", “פנלופה קרוז", “חאווייר בארדם" ו"קומדיה רומנטית" ברצף, ישצפו כל הורמוניכם ומיד תרגישו צורך עז לרוץ לקנות כרטיס. אבל אני לא עוסק במכירות אלא באמת, לכן התיוג הז'אנרי של הסרט בביקורת זו הוא "דרמה". אמנם, דרמה עם הומור. ואמנם, דרמה עם קמצוץ רומנטיקה (יותר תשוקה מאשר רומנטיקה, אבל ניחא), ובכל זאת – זו לא קומדיה רומנטית.
זו המשבצת השנתית שבה אנחנו – ותיקי בריגדת וודי אלן – אמורים לקטר עליו. קיטורים אופייניים: הוא נודד בעולם ומצלם את סרטיו על פי המקומות בהם מוכנים להשקיע בו כסף, וכך אחרי שלושה סרטים בלונדון הוא מביים סרט בברצלונה. הוא חוזר על עצמו. סיטואציות כמו ב"ויקי כריסטינה ברצלונה" ראינו כבר אצלו, ולא בסרטיו הנעלים ביותר. “קומדיית ליל קיץ", “מלינדה ומלינדה", למשל. והוא ממשיך להפגין את דעתו הלא מאוד מחמיאה על נשים. הנה, קיטרתי. רק מה: תענוג. משהו עובד נכון בחיבור שבין הקרירות הניו יורקית של אלן והלהט הספרדי של עלילת "ויקי כריסטינה ברצלונה", הלוקיישנים והדמויות. יותר מזה: נדמה לי שהסרט הזה הוא הראשון אחרי שנים רבות שעשוי להניב לאלן קהל חדש. עד כה הוא רק ייצר סרטים לקהל ששומר לו אמונים, והולך ופוחת (אם מאכזבה, ואם מתמותה טבעית) ואילו בסרט הזה יש דיון בתשוקה ובאיבוד ראש שמתלבש היטב על ארבעת השחקנים הראשיים ושיכול לגרום גם לצופה שלא בקיא באלן לדורותיו להתעניין בסרט, ואלי לשוב לאחור ולבדוק מה עוד הוא עשה (ואלן ממילא תמיד פנה לקהל מבוגר ומתוחכם יחסית, ואף פעם לא לבני הנוער – גם כשהקומדיות המוקדמות שלו הפגינו הומור אינפנטילי, הנושאים היו בוגרים). “ויקי כריסטינה ברצלונה" מציג שתי תפיסות חיים: זו שמנסה לחיות חיים בטוחים ושקולים, מול זו שרוצה לחיות בווליום גבוה, לחוות, לבעור. אצל אלן אין אמצע או שילובים או פשרות, אלא רק מינונים שונים של הרסנות וחוסר שליטה. ובדרך, כהרגלו, הוא מעמת כל גישה עם נקודות התורפה שלה ובוחן את גבולות הדמויות ותפיסות עולמן. כבר מהסצינה הראשונה הוא מציג את ויקי הברונטית השמרנית מול כריסטינה הבלונדינית הסוערת, אבל בשעה שבקריינות הוא מציב אותן כשתי נערות הפוכות זו לזו, מנוגדות באופיין, האמצעים הקולנועיים מעבירים מסר דומה: תחילה שתיהן מוצגות במסך מפוצל זו ליד זו, ואז אלן עובר בדיזולבים מהאחת אל השנייה, כשהוא בעצם מעביר את המסר: שתיהן אותו דבר. ההבדלים ביניהן חיצוניים בלבד, אבל עמוק פנימה, ובנסיבות המתאימות, שתיהן תעשינה אותן בחירות. כמו בסרטיו האחרונים, גם כאן נדמה שאלן כותב בקצרנות וכבר מתעצל לחדור פנימה, אבל גם ככה הוא חושף את עצמו שוב ושוב לא סתם כקולנוען, אלא כסופר, שבכלים ספרותיים למדי מצליח למפות את נפש האדם, ולהוכיח – כתמיד – שגם כשהוא הכי ציני ופסימי, הוא תמיד יהיה רומנטיקן חסר תקנה.

נ.ב: כשראיתי את "יוקרה" של כריסטופר נולן, רצתי אחרי הסרט לאינטרנט כדי לבדוק מי זאת השחקנית המופלאה ושלא הכרתי שמגלמת את אשתו של כריסטיאן בייל. קראו לה רבקה הול. אחרי שראיתי את "ויקי כריסטינה ברצלונה" חיכיתי בסבלנות לכותרות הסיום כדי לדעת מי זאת השחקנית המדהימה שלא הכרתי שמגלמת את ויקי. זו שוב רבקה הול. היא מצוינת.

נ.ב 2: עולם הפוך – במאי אמריקאי מביים בברצלונה ובמאית מברצלונה מביימת באמריקה. ושני הסרטים עוסקים בתשוקות ובגידות ועם פנלופה קרוז ופטרישה קלרקסון בצוות. משונה לא?

"ויקי כריסטינה ברצלונה": שעות הקרנה וכרטיסים

נושאים: ביקורת, וודי אלן

19 תגובות ל - “"ויקי כריסטינה ברצלונה", הביקורת”

  1. יניב אידלשטיין 23 אוקטובר 2008 ב - 16:06 קישור ישיר

    גם ב"פרוסט/ניקסון" החדש רבקה הול מפציעה, הפעם על תקן גברת שדייויד פרוסט פוגש בפירסט קלאס של הג'מבו, שמצטרפת אליו בהמשך כדי לארח לו חברה ולהזמין לו סנדוויצ'ים בין הראיונות. תפקיד סתמי וריק מתוכן, אבל היא נראית כל כך, כל כך טוב בסרט הזה.

    רוה ליניב: רגע, רגע. איך ומתי ראית את "פרוסט/ניקסון"?

  2. אורי בן-דב 23 אוקטובר 2008 ב - 16:10 קישור ישיר

    כיף כך שנהנית
    אני במקטרים.
    שום דבר לא עבד שם בעיני, שום תשוקה, שום דמות
    הכול מסומן ומחופף ועם אסתטיקה של פרסומת ספרדית

  3. חן חן 23 אוקטובר 2008 ב - 17:21 קישור ישיר

    רבקה הול שלי, תוריד את הידיים שלך ממנה

  4. פרנק 23 אוקטובר 2008 ב - 21:42 קישור ישיר

    קרה לי משהו קצת משונה עם הסרט הזה (ספויילר): בערך אחרי שליש הסרט, אחרי שהשלישייה המקורית חוזרת לברצלונה, הרגשתי מחובר להתרחשויות והייתי בטוח שמכאן ואילך הסרט יעסוק בקונפליקט שנוצר בחייה של ויקי. התחלתי לדמיין את המשך הסרט לפי התחזית שלי, אבל אלן החליט לקחת אותו לכיוון אחר והתמקד דווקא בכריסטינה והרפתקאותיה. גם זה היה נחמד, אבל אני רציתי לדעת מה קורה לויקי וכך נוצר בתוך ראשי סרט חדש שהמשיך מהנקודה הזאת, במקביל למה שהוקרן על המסך.

  5. יובל 24 אוקטובר 2008 ב - 1:34 קישור ישיר

    את רבקה הול פגשתי לפני 8 שנים בלונדון בעת שהיא התכוננה לאודישנים ל"ארבע הנוצות" (של שקאר קאפור שביים את סרטי אליזבת) לתפקיד שבסופו של דבר גילמה קייט הדסון. למזלה היא לא לוהקה לסרט הכושל הזה שהצליח להרוס לווס בנטלי את הקריירה שהתחיל לבנות לעצמו מ"אמריקן ביוטי". למען האמת לקחו לה עוד 6 שנים עד שסרט בהשתתפותה יצא לאקרנים ומאז היא מצליחה הרבה מעבר למה שיכולתי לדמיין בזמנו. אפילו רבים עליה בטוקבקים של הבלוג.

  6. ט.ל. 24 אוקטובר 2008 ב - 5:47 קישור ישיר

    כמו הסרט, כתבת דרמה עם נגיעות הומור. שעשעת אותי מאוד.
    אנשים שונים, אבל אותן בחירות, בנסיבות מתאימות. מעניין.

  7. אבינתן 24 אוקטובר 2008 ב - 8:50 קישור ישיר

    off topic

    בהזדמנות, אם אפשר…אשמח לפירוט מס' הצופים בבתי הקולנוע במיוחד בסרטים ישראליים.

    "שבעה" למיטב ידיעתי כבר חצה לפני זמן מה את ה100.000 צופים.

    מה עם "זרים"? "מפטיר"?

  8. יקיר 24 אוקטובר 2008 ב - 11:02 קישור ישיר

    יאיר, אפשר לעדכן את רשימת הסרטים שאתה ממליץ ולא בעמוד הראשי?

  9. קורא 24 אוקטובר 2008 ב - 23:18 קישור ישיר

    מעניין, גם כשאני ניתחתי את הסרט לחברתי השתמשתי באנלוגיה על שתי צורות החיים והיא לא הבינה את זה ככה.

  10. יעל 25 אוקטובר 2008 ב - 20:52 קישור ישיר

    האם וודי אלן הוא הקריין בסרט??

  11. דרורית 7 נובמבר 2008 ב - 22:27 קישור ישיר

    ראיתי עכשיו ונהניתי מאוד. האולם היה מפוצץ, ויעל, לא וודי אלן לא קריין את הסרט ואני חושבת שזו החלטה ממש חכמה, כי הקול שלו כל כך מוכר וכל כך "הוא" שזה היה יכול למשוך את תשומת הלב מההתרחשויות בסרט.
    באחת מהמריבות הקולניות בין חוויאר בארדם ופנלופה קרוז דמיינתי שהוא מוציא את כלי הנשק הקטלני שלו מ"לא ארץ לזקנים" ופשוט משתיק אותה.
    🙂

  12. בועז 8 נובמבר 2008 ב - 3:25 קישור ישיר

    מאוד אהבתי

    אחרי שנים רבות של אכזבות רצופות – שוב סרט של אלן שמעורר בי את האהבה הישנה לעבודות שלו

    ורבקה הול אלילה. מדהימה. אין מילים

  13. יובל 13 נובמבר 2008 ב - 23:57 קישור ישיר

    איזה אכזבה, אין שורה אחת בסרט שדמות כלשהי אומרת בצורה אמינה. אני לא מבין איך אתם מתלהבים מרבקה הול (בסרט הזה), היא נכנסת לשורה הארוכה של שחקנים שעשו חיקוי וודי אלן לא מוצלח, והיא אפילו לא אחת מהטובות שבהם. כשראיתי את "מלינדה ומלינדה" וג'וני לי מילר המליץ לשחקנית שהוא ניסה לפתות על ספר פילוסופיה כלאחר יד הבנתי שאלן לא מבין איך אנשים בשנות ה-20 וה-30 נשמעים. והסרט הזה מלא בדוגמאות כאלו. בעלה של ויקי אומר "אני אקנה את אחד מטלביזיות ה-HD היפניות האלו". כן סבא'לה, טלביזיות HD הם מין המצאה חדשה שצריך לייבא מיפן.

  14. טל 23 נובמבר 2008 ב - 21:36 קישור ישיר

    ל-13 – יובל הי, אני לא חושבת שאלן התכוון לאפיין את בעלה של ויקי כקשיש טכנולוגי – קרי כזה שאינו מעודכן בהתפתחויות הטכנולוגיות האחרונות, ואין הדבר פוגם באמינותו. זה משפט שבא לשקף את הסטריאוטיפ (המדויק או לא- זה רק אמריקאי מלידה יוכל לשפוט כנראה) של האמריקאי הבורגני הממוצע שאינו מבחין בהבדלים ובאיכויות של כל דבר שאינו מייד אין יו.אס.איי (יפני במקרה זה) ולכן מעדיף להתפעל על דרך ההכללה.
    הרי הסרט כולו עוסק לא רק בתשוקות הבלתי פתורות של אלן (ובמשיכה העזה שלו לשני סוגי נשים שביניהם קשה היה לו לבחור מאז ומעולם – הנוירוטית ה"מורכבת", והיפה ה"קלולסית".) אלא גם בניגוד הזה שטופל באינסוף יצירות – של אמריקה ורסה אירופה.
    אני מאוד נהניתי מהסרט. חוויאר בארדם…שיהיה בריא…

  15. יובל 23 נובמבר 2008 ב - 23:56 קישור ישיר

    אני גם לא חושב שאלן התכוון לאפיין את בעלה של ויקי כקשיש טכנולוגי, אבל אפיון הדמויות שלו בעזרת דיאלוג כל כך לא בכיוון שזה בדיוק מה שהוא עשה. אלן ניסה להציג את בעלה וזוג החברים שלו כמי שמתלהבים מחידושים טכנולוגיים משעממים ומדברים עליהם שעות. בהתחשב בזה שכיום אם אתה נכנס לחנות מכשירי טלביזיה (בארה"ב ובארץ) מוכרים כמעט רק טלביזיות HD, ההתייחסות שלו לטלביזיות ה-HD מיפן, לא מתאימה לאדם בשנות ה-20-30 שלו שגר בניו-יורק בימינו ונוהג לדבר על חידושים טכנולוגיים עם חברים שלו. וזה יכול לשפוט גם מי שאינו אמריקאי מלידה.
    זאת רק דוגמה אחת, הסרט מלא בטקסט ובהבעות פנים לא אמינות. אני רואה את וודי אלן אומר לבארדם וקרוז "תשפכו את הצבע הזה בתשוקה, אתם אמנים סוערים". זאת רמת אפיון הדמויות בסרט הזה, לא של צייר מורכב, אלא של מאייר ילדותי, שלא יודע איך לצייר את קווי המתאר הגסים בצורה אמינה.
    אני מסכים גם שהסרט עוסק בשני סוגים נשים (כמו הרבה סרטים אחרים של אלן). הבנת את זה כי הוויס-אובר אמר לי את זה כמה וכמה פעמים, השחקנים אמרו את זה כמה וכמה פעמים, והבעות הפנים שלהם ניסו לצעוק את זה כמה שיותר (או במקרה של קרוז, גם לצעוק דרך הפה).

  16. רונית 22 ינואר 2009 ב - 23:38 קישור ישיר

    איזה סרט מעפן. מזל שלא חיכיתי יותר לפני שראיתי אותו, ומזל שלא שילמתי כרטיס.
    אלמלא היה זה סרט של אלן לא הייתם טורחים לבזבז עליו הקלדה. לא סקסי, לא ארוטי, לא עמוק וגם לא מי יודע מה מצחיק, ועם התלבטויות בין שני סוגי חיים יאיר? אולי כפי שרואים מתבגרים את החיים.
    הדבר הכי שווה בסרט (חוץ מרבקה הול – שהיא אכן כוסית אחושלוק אבל בואו נודה שאין פה דרישות משחק מהממות ממנה) הוא חאבייר המהמם לחלוטין.
    גם הארוס של רבקה היה חמוד מאד בבּוֹקיות שלו, ולוהק בדיוק לאותו תפקיד (עם טיפה טוויסט יותר עמוק) בתור הארוס של קלייר ב"עמוק באדמה".

  17. רונית 22 ינואר 2009 ב - 23:40 קישור ישיר

    בקיצור יובל – אני איתך, והיית עדין מאד.
    לי נראה שסך הכל אלן רצה לעשות סקס ברביעיה עם ברדם, קרוז וג'והנסון, אז הוא כתב להם סרט.

  18. מתן 18 אפריל 2009 ב - 17:59 קישור ישיר

    וואו אני ישן, אני יודע.
    אבל היום ראיתי את הסרט ומאוד נהניתי.
    גם מהסרט עצמו, וגם מהנושא של אהבה פתוחה.
    אשמח להמלצות מהמומחים פה! תודה.

    נ.ב
    זה גם הוודי אלן ה-1 שלי, אז גם בנושא שלו אשמח לאיזו המלצה.

  19. קיטו 16 מאי 2015 ב - 14:54 קישור ישיר

    אני אוהב את הסרט הזה, לא ממש עמוק אבל סקסי ומאוד מהנה. כמו קינוח איכותי. ארבעת השחקנים יפים כבני אלים. בחירה בין סקרלט לפנלופה לרבקה הול קשה כריעת ים סוף.. אבל גם אני הייתי הולך על רבקה 🙂


השאירו תגובה