07 נובמבר 2013 | 19:01 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

״הטרמפיסט״ מגיע לתחנתו הסופית (וגם: צפו בסודות מאחורי הקלעים של סרט הפולחן)

"הטרמפיסט״

דלגו פנימה כדי לראות וידיאו בלעדי מתוך מהדורת הבלו-ריי של ״הטרמפיסט״, עם חשיפת סודות מהפקת הסרט, כולל – ככל הנראה – הסיבה האמיתית לגניזתו.

מחר (שישי) יחגוג ״הטרמפיסט״ שלוש שנות קאמבק. תזכורת: ב-1972 ביים עמוס ספר סרט בשם ״הטרמפיסט״ בכיכובם של אשר צרפתי, שמואל וולף ולילי אבידן שמיד עם השלמתו נגנז על שום היותו, ובכן, ממש גרוע. הסרט ישב מאז, נח לא ללא הפרעה, בארכיון הסרטים בירושלים. לפני למעלה מעשר הגיע עותק של הסרט למפיץ אמריקאי המתמחה בסרטי גריינדהאוס – סרטי שנות שבעים, צ׳יזיים, עם סקס ואלימות. ״הטרמפיסט״ התאים לכותרת בול. וכך התחילה להירקם הפצתו בדי.וי.די ובלו ריי תחת השם ״היפי אמריקאי בישראל״ (על משקל ״זאב אמריקאי בלונדון״, אני מניח). הופץ טריילר ביו-טיוב. ב-2007 ראה יניב אידלשטיין את הטריילר, התלהב מהפנינה שאיש לא ראה קודם, התחיל לרחרח, לברר ולהפיק ומצא את הסרט. מאז, מזה שלוש שנים, וב-35 הקרנות (רובם הקרנות חצות), מול כ-3,000 רוכשי כרטיסים (חלקם מגיעים שוב ושוב), הפך ״הטרמפיסט״ לפולחן מקומי: היפסטר אמריקאי בישראל. מופע הקולנוע של רוקי תוצרת ישראל, עם הקרנות שמחות בהשתתפות הקהל – ולפעמים אפילו בהשתתפות שחקני הסרט המקורי. (לקריאת הכרונולוגיה המלאה והרשמית של האופן בו התגלה שוב הסרט על ידי אידלשטיין, קראו את דבריו המובאים בבלוגה של נטע אלכסנדר).

העבודה של אידלשטיין בהפצת הסרט הזה והבאתו

– באמצעות פייסבוק בעיקר – לדור חדש של צופים (צופים שמסופקני אם הם רואים סרטים ישראלים בני זמננו), מדהימה בעיניי. אם יש חשיבות כלשהי בתופעה שנקראת ״הטרמפיסט״ היא הבאת הקולנוע הישראלי לימי השיווק הוויראלי, באמצעות פייסבוק. אידלשטיין חלוץ בזה (וגם מפגין טעם קינקי למדי לסרטים), אחריו באו רוני קידר עם ״ג׳ו ובל״, נוני גפן עם ״לא בתל אביב״ ואהרון קשלס עם ״מי מפחד מהזאב הרע״, שלושתם סרטים שהנוכחות שלהם ברשתות החברתיות היתה כבירה. מפיצים ממוסדים צריכים ללמוד מהם.

אבל מעבר לזה אין לי באמת עניין ב״הטרמפיסט״. אני לא מצליח להתחבר להלך הרוח של ״זה כל כך נורא שזה בעצם גאוני״. זה באמת סרט לא טוב. זו המקבילה הקולנועית לאנשים שמגיעים לאודישנים ב״אמריקן איידול״ מבלי להיות מודעים לכך שהם זייפנים נוראיים. זה לא הזיוף שמצחיק אותנו אלא חוסר המודעות שלהם לקטסטרופה האמנותית שהם. זה עושה לי צמרמורת ואי נעימות לצפייה, וכך ״הטרמפיסט״.

אם יש ל״הטרמפיסט״ איזשהו ערך קולנועי/תרבותי שבשבילו ראוי לצפות בו במסגרת מחקר על הקולנוע הישראלי הוא זה שממקם אותו בתוך רצף סרטים מעניינים למדי בהיסטוריה של הקולנוע. נקרא לזה: ״השלב ההיפי״. היה רגע קט, בין 1969 ל-1973, בו הקולנוע הישראלי הרגיש שהוא בוודסטוק. ״בלוז לחופש הגדול״ מתעד את התקופה הזאת יפה, אבל המצב בבוהמה כנראה היה סוער יותר ותמים פחות. אורי זוהר ב״התרוממות״ וז׳ק קטמור ב״מקרה אישה״ היו החלוצים: סרטים שמשתמשים באנטי-מבנה אוונגרדי בעצם כדי לתעד עולם דיוניסי של אורגיות ומסיבות חשק. ״התרנגול״ של אורי זוהר, שנעשה שנה לפני ״הטרמפיסט״, מספר למעשה סיפור דומה למדי, אבל הפוך: נסיעה מדרומה של הארץ לצפונה של חייל (חיים טופול) שבדרך משכיב כל בחורה שהוא פוגש. הצבא הישראלי במצב רב-און. ובכלל, נראה שישראל היתה במצב של התעוררות ליבידו אדירה אז, בימים שאחרי מלחמת ששת הימים ותוך כדי מלחמת ההתשה (ואולי כדרך להדחיק את מלחמת ההתשה). ושנה אחרי ״הטרמפיסט״ הגיע יוצר נוסף מחו״ל לישראל שעשה כאן רק סרט אחד: ״שלושה ואחד״ של מיכאל קאליק, עם אסי דיין ויונה אליאן. כל המערכה האחרונה של ״הטרמפיסט״ מאוד מזכירה את רוב ״שלושה ואחד״. אבל ההבדל בין כל הסרטים האלה אינו באווירה אלא בעשייה: קאליק הסובייטי ביים סרט ארט האוס מיוחד מאוד ואסתטי מאוד (ומיני מאוד) שאמנם היה איזוטרי ומקושקש, אבל הוא היה אקספרימנט אמנותי מעניין. אורי זוהר, כתמיד אצלו, יצר סרטים שלא ברור האם הוא מזדהה עם גיבוריו המופקרים או בז להם (כנראה שגם וגם). אורי זוהר, כנראה הקולנוען הישראלי עם הברומטר הרגיש ביותר לחברה בארץ ועם יכולת תגובה מהירה (לעיתים, מהירה מדי, זה היה הפאק העיקרי שלו כבמאי), גם ידע לזהות מתי החגיגה הזאת נגמרת והוא תיאר את זה ב״מציצים״. שנה אחר כך, עם מלחמת יום כיפור, החגיגה באמת נגמרה. ההיפי הישראלי איבד את זקפתו והוא הלך להסתפר.

השנה יצא ״פרדייס קרוז״ של מתן גוגנהיים, שבאופן מעניין מלכד לתוכו לא מעט מרצף הסרטים האלה: המסע, איבוד הדעת, ההתבודדות על החוף עם בחורה לסקס עד אובדן חושים, הקשר בין צבא, רגשות אשם, וליבידו מועצם. אם אידלשטיין היה מגייס את כוחו הפייסבוקי לטובת ״פרדייס קרוז״ – שהוא מספיק בוסרי כדי להפוך לסרט פולחן – ומביא אליו את הקהל שבא ל״הטרמפיסט״, הוא גם היה מכפיל או משלש את כמות הצופים שהגיעה לסרט הזה, שמעט מדי ראו, וגם היה עוזר לסרט טרי וצעיר ומבטיח להתגלות בזמן אמת, ולא לחכות ליניב אידלשטיין של 2053 שיגלה אותו ויהפוך לסרט פולחן בדיעבד.

אבל מחר, כאמור, חוגג אידלשטיין שלוש שנות ״הטרמפיסט״, וגם – סוף סוף – יוצא הבלו ריי, זה שההבטחה לצאתו בכלל הניעה את כל המהלך הזה לפני שלוש עשר שנים. הבלו ריי יוצא במהדורה מאוד מצומצמת, עם הסרט ועוד שני דיסקים עם בונוסים (כולל סרט קצר של עמוס ספר שלא נחשף עד כה). אידלשטיין, שהפך הפרופסור הבינלאומי לכל ענייני ״הטרמפיסט״, עזר למפיצי הסרט בחו״ל לייצר לא מעט חומרים לדיסקים הנוספים. עמיתיי ב״עין הדג״ וב״סריטה״ מחלקים לכם עותקים וכרטיסים. לכו אליהם, לי אין כוח לזה. אחרי שלוש שנים של הקרנות מתוך עותק ה-35 מ״מ המקורי, שנשמר כמו חדש אחרי שנים של אי שימוש, ההקרנה מחר תהיה של גרסת הבלו-ריי. מעריצי הסרט יופתעו לגלות בה סצינות שלא היו בעותק שהם מכירים.

הנה אחד הבונוסים מהבלו-ריי: משה ברמן היה אחד מעוזרי ההפקה של הסרט. הוא מונה לתפקיד על ידי יצחק שכנא, שבהחלטה אומללה החליט לממן את הפקת הסרט מכספו האישי. אידלשטיין ראיין את משה ברמן על הפקת הסרט והבלאגן שהלך שם וחוזר ממנו עם כותרת: הסיבה שהסרט נגנז, טוען ברמן, היא בגלל שהצנזורה אסרה על הקרנתו בשל סצינות הסקס שבו (אשר צרפתי כבר הודה שהכל שם היה אמיתי). אם זה נכון, אז זה ככל הנראה הסרט הישראלי היחיד שנאסרה הקרנתו בשל סצינות מין. אני מכיר סרטים שהצנזורה ביקשה לקצץ סצינות, אבל לא גניזה מלאה. לכן, אני מניח שדרישת הקיצוץ של הצנזורה הייתה בבחינת הקש האחרון שהביא לגניזת הסרט, ולא הסיבה היחידה (ואולי גניזתו של הסרט הצילה אותו. כי אם יוצרי הסרט אכן היו מקצים בו לדרישת הצנזורה ומפיצים אותו כך, העותק שהופקד בארכיון הסרטים היה עותק חסר ולא העותק המלא שאותו גאל אידלשטיין מאלמוניותו.

זה התרגום לכותרת בפתיחת הווידיאו:

בשנות ה-70 המוקדמות עלה יצחק שכנא לישראל מארה"ב. הוא רצה לפתוח בחיים חדשים בעזרת חלקו ברווחי העסק המשפחתי: בית חרושת לכריות. קרוביו ייעצו לו לרכוש דירה או להשקיע בתחנת דלק. לחרדתם, שכנא החליט להשתמש בכסף כדי לממן הפקה של סרט קולנוע.

התוצאות היו טרגיות.

שכנא ביקש מחתנו, משה ברמן, שיפקח על צילומי "הטרמפיסט" ב-1971.

שוחחנו עם משה ב-2012.

עדכון: למרות שאני חשבתי שהוצאת הדי.וי.די היא בבחינת ה-mission accomplished, סגירת המעגל של הרצון שהתחיל את כל המהלך הזה, מבחינת אידלשטיין זו רק סוף מערכה ראשונה. הקרנות החצות החודשיות של ״הטרמפיסט״ נמשכות מבחינתו. ההקרנה הבאה כבר נקבעה ל-6 בדצמבר.

נושאים: בשוטף

2 תגובות ל - “״הטרמפיסט״ מגיע לתחנתו הסופית (וגם: צפו בסודות מאחורי הקלעים של סרט הפולחן)”

  1. אחד 8 נובמבר 2013 ב - 9:21 קישור ישיר

    יש טעם לפגם בכל החגיגה הזאת: במאי הסרט עמוס ספר כבר לא כאן כדי לספר. ולפני שהופכים אותו לקאלט, צריך לזכור שמבחינתו הוא היה אמן שהגשים חלום של רבים ועשה סרט שמן הסתם הוא גם האמין בו ובמסר שלו, ו-40 שנים אח"כ בלעדיו באים אנשים וצוחקים על הסרט – וכך לועגים גם לו. גרוע ככל שיהיה (לא ראיתי) יש בזה חוסר כבוד לאדם בפרט ולקולנוע בכלל. אין בכל המהלך הזה את החן שיש למשל בסרט אד ווד, בו בעצם חולק טים ברטון כבוד לאהבת הקולנוע של הבמאי, גם אם הוא וסרטיו היו גרועים מאד.

  2. נחוץ 9 נובמבר 2013 ב - 20:27 קישור ישיר

    יש מרחק גדול בין היפי והיפסטר…


השאירו תגובה