04 ינואר 2014 | 19:25 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

״להציל את מיסטר בנקס״, ביקורת

״להציל את מיסטר בנקס״. מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד

מאז שאני זוכר את עצמי אני מנסה לנסח את אהבת הקולנוע שלי. יש סוג מסוים של קולנוע שאני אוהב. מאוד אוהב. יותר מזה, יש סוג מסוים של קולנוע שבגללו אני בכלל אוהב קולנוע. אחת לתקופה כשיוצא סרט שכולם אוהבים (״כי הוא ממש כמו בחיים״) ואני לא אוהב אותו (כי הוא ממש כמו בחיים) אני מנסה לנסח את עמדתי כלפי כל הקולנוע כולו, ועל כך שאני לא רוצה ש״מציאות״ ו״קולנוע״ יתערבבו. ריאליזם בקולנוע, מבחינתי, זו סוג של קללה. עד כה, ניסוח לעמדה הזאת מצאתי בקריינות הסיום של ״אנני הול״, על כך שאנחנו עושים אמנות כדי לתקן את המציאות.

בפעם האחרונה שניסיתי לנסח את טענתי בעניין היתה בביקורת שלי על ״שש פעמים״. אם לנסח את זה במשפט: בשביל החיים, אני לא צריך קולנוע. וראו זה פלא: הנה מגיע סרט שמנהל את הדיון הזה בצורה מנוסחת ומושלמת. ומי היה מאמין: זה סרט ילדים, תכלס. ״להציל את מר בנקס״ הוא סרט מתקתק ולא נטול בעיות (למעשה, הוא שופע בעיות, כמעט כולן נמצאות בסצינות הפלאשבק שלו), ומי שיאשים את הסרט בנצלנות תאגידית בוודאי לא יהיה שוגה מדי (הסרט מופק במלאת חמישים שנה ל״מרי פופינס״ וכל מי שייראה את הסרט מיד ירצה לרוץ ולראות את ״מרי פופינס״ המקורי). אבל בבסיס הסרט מתנהל דיון ארוך בין וולט דיסני (טום הנקס) והסופרת פ״ל טרברס (אמה תומפסון) לגבי מהותו של עיבוד: מהחיים לספר, ומספר לסרט. ועיקרי הדיון הזה, אני נבוך לבשר, אוחז בדיוק את השקפת עולמי. ולכן, ״להציל את מיסטר בנקס״ הוא, מבחינתי, אחד הסרטים החשובים שנעשו ב-2013. והוא גם משעשע ומרגש מאוד. בחציו, לפחות.

הנה ביקורת עליו:

פורסם ב״פנאי פלוס״, 31.12.2013

״להציל את מיסטר בנקס״ מספר את הסיפור (הלאו דווקא מדויק, כך טוענים) מאחורי יצירת הסרט ״מרי פופינס״, שהשנה ימלאו לו 50 שנה. מתברר שהסופרת שכתבה את ספרי ״מרי פופינס״, גברת פ״ל טרברס, היתה אשה קשה, קשוחה וקרירה, שממש לא רצתה למכור לוולט דיסני את זכויות ההסרטה של ספריה. הסרט מבוסס על המפגש בין שני קטבי האדם האלה: הגברת הבריטית (אוסטרלית בעצם), שכולה ריחוק, התנשאות וגינונים פורמליים (היא לא מוכנה שיקראו לה בשמה הפרטי) וממולה וולט דיסני, כולו סחבקיות אמריקאית בלתי פורמלית (הוא לא מוכן שייקראו לו, אלא בשמו הפרטי). גב׳ טרברס מגיעה להוליווד כולה חידודין-חידודין, מבועתת מהרעיון שדיסני יהפוך את ״מרי פופינס״ לסרט מצויר, ושהוא יתעלל בספרה כפי שהוא התעלל, לשיטתה, ב״פו הדב״ וב״פיטר פן״.

כלומר, האופן שבו תשפטו את ״להציל את מיסטר בנקס״ קשור באופן הדוק לאופן שבו אתם שופטים את ״מרי פופינס״. כי כל מהות הסרט מצויה בהנחה שכל צופי הסרט חושבים ש״מרי פופינס״ (הסרט) הוא יצירת מופת, ולכן כל חששותיה ודרישותיה של גב׳ טרברס מוצגות באור אירוני, ככאלה שלא מבינות שאלה האנשים – המפיק, התסריטאי וכותבי השירים – שיהפכו את הדמות שלה לבלתי נשכחת. מה שקרה הוא שמאז בכורת ״מיסטר בנקס״ כמה משונאי ״מרי פופינס״ (הסרט) ומתעבי דיסני הרימו ראש ויצאו להילחם על שמה הטוב של הסופרת, שבסרט (לטענתם) מוצגת באור בלתי מחמיא. אגב כך, עצם העובדה שהסרט הופך את וולט דיסני לגיבור בוודאי מציקה לצופה האנטי-תאגידיסט (וליהודי שנזכר שדיסני היה אנטישמי לא קטן). אבל אם יש דבר אחד ש״להציל את מיסטר בנקס״ מלמד אותנו הוא שכל חשבון שיש לנו עם המציאות רק יגרום לנו לפספס אמנות נפלאה, שאינה מחויבת במאום למציאות.

אני, למשל, חושב ש״מרי פופינס״ הוא סרט נפלא, ובמשך רוב דקותיו, השתעשעתי עמוקות מ״להציל את מיסטר בנקס״ ובהצצה לחדר הכתיבה של הסרט, בו ניהלו הכותבים משא ומתן מפרך עם הסופרת על חזונם (ועל חזונה). אבל יותר מזה: הסרט הזה הוא מצע מצוין להצגת עמדותיי הקולנועיות והאמנותיות, אותם אני מנסה לנסח שנים. ואם יש בסרט צד פולמוסי, מתברר שאני אוחז בדעתו של וולט דיסני לגבי תפקיד הקולנוע (ואמנות בכלל) בחיינו. מתברר שמרי פופינס הומצאה על ידי הסופרת כי יש בה יסוד טיפולי, זו דמות המבוססת על מישהי אמיתית מעברה, והסיפורים נוגעים בסיפורי ילדותה של הסופרת באוסטרליה. אביה היה מנהל בנק ואלכוהוליסט שפוטר שוב ושוב מהבנקים בהם עבד. דמותו של מר בנקס (מר בנקים) בעצם מבוססת על אביה. בהדרגה אנחנו מבינים שכל מהותה של גב׳ טרברס היא של הדחקה והסתרה, והיא לא מוכנה להרפות מהזכויות לספר כדי שלא יתעסקו לה עם הזכרונות, וכדי שהם לא יהפכו לנחלת הכלל. אבל דווקא וולט דיסני חושב שלקולנוע יש ערך מרפא, שהוא יכול להעניק לחיים את הקתרזיס שעל פי רוב אין בהם. הקולנוע יכול לתקן את המציאות. ואני חושב כמוהו.

הבעיה היא שכדי להניח את התשתית של ״להציל את מיסטר בנקס״, כל כמה סצינות אנחנו פונים לסצינת פלאשבק מילדותה של הסופרת, ויחסה לאביה, שהיה עוטף את העולם באגדות ומשלים, ובעיקר בהרבה שקרים. לכן הגברת שכתבה את ״מרי פופינס״ למעשה סובלת מיחס טראומטי לפנטזיה. הבעיה היא שרוב קטעי הפלאשבק מהילדות האוסטרלית חוזרים על עצמם שוב ושוב, עם אותו מידע ואותו טון עגום, והם מחלישים את הסצינות הלבביות בו מתעמתים הסופרת והמפיק ויחד יוצרים את הסרט הקלאסי.

אבל שאר הסצינות, המתרחשות בהווה של הסרט, מצוינות. לא רק בגלל הפולמוס סביב מהות העיבוד, אלא בעיקר כי ״מיסטר בנקס״ הוא שיר אהבה מקסים וחד-אבחנה ל״מרי פופינס״. הסרט כולו בנוי על בסיס המבנה של הסרט המקורי – השיר ״בואו נעיף עפיפון״ שמבטא את ריכוך ליבו של אבא בנקס בסרט ההוא, ממיס את ליבה של גב׳ טרברס פה, למשל – והוא לא רק חושף רגעים מאחורי הקלעים, הוא גם מציג גם כמה תוספות (הוספת ההקלטות המקוריות בסוף הסרט כמו נועדו להוכיח לספקנים שכל הדיון הזה אכן התרחש באמת). משהו בגינוניה של תומפסון בגילום דמותה של הסופרת נראות כאילו נלקחו מאלה של ג׳ולי אנדרוז בגילומה של ״מרי פופינס״, כאילו מנסים יוצרי הסרט לרמוז לנו שאנדרוז למעשה בחנה את דמותה של טרברס כדי לברוא את דמותה של פופינס, והחיבור בין הסופרת ובין הדמות שלה רק מתהדק.

וכך, אם מדחיקים לא מעט מסצינות הפלאשבק (ואם מעלימים עין מכך שהסרט העוסק ב״מרי פופינס״ מעלים לחלוטין את קיומו של הבמאי מתהליך העבודה) אנו נותרים עם סרט מקסים מאוד על המקום שבו קולנוע צריך לפרוש כנפיים מעל המציאות ולתת לה להמריא.

===============

פרט טריוויה קטן: ״להציל את מיסטר בנקס״ הוא, אם זכרוני אינו מטעני, הפעם הראשונה שבה האחים ג׳ייסון וג׳ון שוורצמן עובדים יחד – האחד כשחקן, השני כצלם. ג׳ייסון שוורצמן מגלם את דמותו של ריצ׳רד שרמן, שיחד עם אחיו, בוב, היו אחראים על המילים והלחן של שירי ״מרי פופינס״ (ריצ׳רד שרמן האמיתי עדיין חי ושימש יועץ ליוצרי הסרט). ג׳ון שוורצמן הוא אחד מבכירי הצלמים של הוליווד (הוא היה הצלם הקבוע של מייקל ביי עד ״פרל הרבור״). ג׳ון גדול מג׳ייסון בעשרים שנה והם חולקים אותו אב. ג׳ייסון נולד מנישואיו השניים של אביו לשחקנית טליה שייר, אחותו של פרנסיס פורד קופולה (מה שהופך את קופולה לדודו ואת סופיה קופולה ואת ניקולס קייג׳ לבני דודיו).

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “״להציל את מיסטר בנקס״, ביקורת”

  1. 4 ינואר 2014 ב - 21:33 קישור ישיר

    אוף, כמה שאני לא מסכימה. כלומר, כן, קטעי אוסטרליה חלשים ומיופיפים, אבל מה שבאמת עצבן אותי (שתי דקות אחרי שהסרט נגמר, במהלכו הייתי עסוקה בלהתרפק על מרי פופינס), זה שהיה כאן בסיס לסרט נהדר. המתח בין הקסם הצבעוני של מרי פופינס לבין הכאבים והבלגן הפסיכולוגי מתחת היה יכול להיות נפלא.
    זה לא מתח בין אמריקה לאנגליה (שהיא בעצם אוסטרליה), אלא בין שני אבות שצריך להציל במאוחר מדי, של דיסני ושל טרוורס, כי אי אפשר להציל את הילדים בלי להציל את האבות שלהם, אלא שאלה שני אבות הפוכים: של דיסני עריץ ומכה ושל טרוורס מלא אהבה ודמיון ושירה אבל אלכוהוליסט שאי אפשר להישען עליו. ומכאן הפער הבלתי ניתן לגישור בין השניים. דיסני רוצה לברוח לפנטזיה, ואילו טרוורס רוצה קצת יום-יום ונורמליות. המאבק על השפם הוא המאבק על איזה אבא יצילו פה. דיסני מנצח ואני איתו וטעמי עמי, אבל פער כזה אי אפשר ליישב בשיחה קצרה וכמה קלישאות כמו "עלייך לסלוח לעצמך".
    וזה גם סרט על כסף. על מה עושים בשני פני. אם צריך להפקיד אותם בבנק או להאכיל את הציפורים ולתקן עפיפונים. טרוורס נמסה כשהם משמשים לתיקון העפיפון. אבל דיסני דואגים להציג את מנהל הבנק הזקן כאיש חביב ומלא חמלה. כך שגם בנק זה בסדר, ואבא זה מעל לכל. דיסני חייב להצליח כי הוא בסך הכל מקיים הבטחה לבנותיו, ומותר להגיד שאבא של דיסני היה אדם נפלא, שנייה אחרי שמספרים איך העביד את בנו והקפיא אותו והיכה אותו בחגורה. רגע כל כך חשוף של זיוף ויפיוף נדיר אפילו בסרטים של דיסני (האולפנים, לא היוצר).


השאירו תגובה