"הזאב מוול סטריט״. מי מפחד מהזאב הרע?

מהתבוננות בסרטים אני מפענח שהבעיה של המאה ה-21 היא שאין לנו מלכים וקיסרים. הקולנוע מתגעגע לייצג אנשים שעושים מה שבא להם, שחיים מחוץ לכל חוק, מחוץ לכל מוסר, אנשים שלא דופקים חשבון. לכן ממציאים עולמות בדויים ב״משחקי הכס״, בו יש מלכויות אויבות, ותוך כדי כך אפשר להרוג ולאנוס את מי שרוצים וחוץ מנקמת הדם הבלתי נמנעת אין עם זה בעיה. לכן ליאונרדו דיקפריו מגלם בתוך שנה אחת גם את ״גטסבי הגדול״ וגם את ״הזאב מוול סטריט״. ולכן אנשים כמו מרטין סקורסזי ופרנסיס פורד קופולה כה נמשכו לגנגסטרים ולראשי משפחות המאפיה. הם המלכים בני זמננו, אנשים שבהנף אצבע חורצים את גורלם של אחרים, לחיים או למוות, לרוב סתם לשיעבוד. המשיכה הזאת נובעת גם מצד אינטלקטואלי של רצון לבחון מה עושה כוח בלתי מוגבל לאדם (ואיך הוא משיג אותו), אבל בזה גם צד יצרי, של געגוע לימי עבר, טרום-ליברליים, בו אימפולסיביות שלטה, וכשמישהו סרח, הוא הולך לישון עם הדגים ואין לו שהות לערער לבג״ץ. סקורסזי יצר את ״החבר׳ה הטובים״, ובהשראתו (ובהשראת ״הסנדק״) יצר דיוויד צ׳ייס את ״הסופרנוס״. טרנס ווינטר עבד ב״הסופרנוס״ כתסריטאי ואז יצר את ״אימפריית הפשע״, עוד סדרת פשע וגנגסטרים, לה הוא גייס את מרטין סקורסזי לביים את הפיילוט. ״הזאב מוול סטריט״ הוא שוב שיתוף פעולה בין ווינטר (כתסריטאי) וסקורסזי (כבמאי) והפעם עם חידוש: גנגסטרים אאוט, ברוקרים אין. אנשי וולט סטריט שצמחו בימי הבועות של שנות השמונים, הם אלה שבימינו מתנהגים כמו אדוני הארץ, ולהבדיל מהגנגסטרים, רוב מה שהם עושים הוא אפילו חוקי – ואם לא, זה לפחות עדיין במסגרת פשעי צווארון לבן. רוצים ניצול של כוח, עמדה וכסף? אלה האנשים. הם יצרו סרט על מיליונר אמיתי מוול סטריט, אבל בכל פריים ובכל מהפך עלילתי די ברור שמבחינתם הם יצרו סרט חדש על קליגולה. אם עד כה סרטים כאלה על תאוות כוח וכסף היו סיפורי מוסר, הרי שהפעם סקורסזי ושות׳ ויתרו על מוסר ההשכל. זה סרט על איש שרק רוצה עוד, והוא נעשה על ידי במאי שלא יודע שובע.

נשאלת השאלה: למה לא נהניתי מהסרט הזה כמו שציפיתי שאהנה? הנה ניסיון לפיצוח בביקורת שלי על ״הזאב מוול סטריט״:

פורסם ב״פנאי פלוס״, 1.1.2014

השבוע, כולם רוצים להיות מרטין סקורסזי. בהפרש של שבוע זה מזה יוצאים שני סרטים די דומים זה לזה, שניהם חיקויים לסרטים הגדולים של סקורסזי. הראשון הוא ״חלום אמריקאי״ של דיוויד או. ראסל, שעוסק בפרשת עוקץ ונוכלות מסוף שנות השבעים, ומבחינת תנועות מצלמה ועריכה מוזיקלית הסרט הזה הוא העתק מוחלט לקולנוע של סקורסזי, עד כדי כך שיש מקום לתהות מה בעצם עשה שם דיוויד או. ראסל. הסרט השני הוא ״הזאב מוול סטריט״. גם הא חיקוי של סקורסזי, אבל הפעם עם שם מפתיע בכיסא הבמאי: מרטין סקורסזי בעצמו. אבל אחרי כמה שנים מעט מתונות יותר, הוא חוזר לקולנוע המסחרר (והקר) שפרסם אותו בימי ״החבר׳ה הטובים״, ״קזינו״ ו״כנופיות ניו יורק״. מבין השניים, סקורסזי עושה סקורסזי הרבה יותר טוב מהחיקוי הדי חיוור של ראסל.

עם אורך הנושק לשלוש שעות, ״הזאב מוול סטריט״, סרטו החדש של מרטין סקורסזי, הוא בה בעת גם יצירת מופת וגם סרט איום ונורא. בתום שלוש שעות מופלאות ומפרכות קל לצאת מהקולנוע ולומר ״ליאונרדו דיקפריו שחקן נפלא״ (וזה אכן אחד מתפקידיו הטובים ביותר) ו״מרטין סקורסזי הוא במאי בן זונה״ אבל באותה נשימה לשאול: בשביל מה היינו צריכים את כל זה?

השעה הראשונה של ״הזאב מוול סטריט״ היא אחת השעות הכי טובות שראיתי השנה בקולנוע. זיקוקין דינור מלאי אדרנלין וליבידו של קולנוע יצרי ומסחרר. גם התסריט של טרנס ווינטר (״אימפריית הפשע״) גדוש הברקות בשעה הראשונה. אבל הסרט פשוט ממשיך וממשיך אל הנצח. אם יש דבר אחד שניכר לעין ב״הזאב מוול סטריט״ הוא שהסרט הזה פשוט הגיע למסכים לא גמור. כל שוט מרהיב בפני עצמו, אבל נראה שסקורסזי והעורכת הקבועה שלו, תלמה סקונמייקר, פשוט לא גמרו את העריכה, מסיבות של דדליין.

זהו סיפורו האמיתי של ג׳ורדן בלפורט, ברוקר מוול סטריט, כפי שהוא עצמו תיאר אותו באוטוביוגרפיה שלו, שהסרט נושא את שמה. שם האוטוביוגרפיה לקוח מכותרת של כתבת פרופיל ב״פורבס״ שנעשתה עליו. הוא עצמו מעיד שזו היתה כתבה נוראית, רצח אופי, כתבה משמיצה וביקורתית, שהאשימה את בלפורט באורח חיים מושחת והיעדר אנושיות. אבל הכתבה הזאת, למרות פגיעה רגעית באגו, היא שיצרה לו את המוניטין שלו והפכה אותו לאחד האנשים המוכרים (אך גם המבוקשים) בוול סטריט. וכך, בלפורט אימץ את הכותרת המשפילה והפך אותה למותג שלו. וזו בעצם מהות האיש הזה: לקחת את כל מה ששלילי וראוי לגינוי, ולעשות אותו באופן כה מוקצן, וכה פ2ומבי, שזה כבר יקבל צביון חיובי ונערץ. הרי חטאים נעשים בחשאי, במחשכים, ובבושה, אבל בלפורט עושה את הכל – סקס, סמים ושחיתויות – בפרהסיה, ללא עכבות, כמו שרק אדם חף מפשע מתנהג. או קיסר.

בשעה הראשונה של ״הזאב מוול סטריט״, חוזרים ווינטר וסקורסזי אל מנהטן של שנות השמונים ואל המיקס המסוכן של סמים ובורסה. זה מתחיל כמו ואריאציה חדשה ל״וול סטריט״ של אוליבר סטון, שבעצמו היה ואריאציה חדשה ל״הדירה״ של בילי וויילדר. הוסיפו פנימה רגעים מ״גלנגרי גלן רוס״ (ויש לתסריט של ווינטר – לפחות בתחילתו – משהו מהטעמים של דיוויד מאמט) ומ״אלף האורות של ניו יורק״ ונדמה שתכירו את הסביבה: הרצון להצליח בסביבה התחרותית של ניו יורק, עם גיבור שיהיה מוכן לדרוס את כולם כדי להתבלט, להצליח ולנצח. בפתיחת הסרט, ובסצינה הכי טובה בו, נותן מתיו מקונוהיי (בתפקיד המנטור) לבלפורט את הטיפים להצלחה: סקס וסמים, בשביל האנרגיה וחדות המחשבה; אבל בעיקר: בוז מוחלט לכל מה שלא נועד לקדם את הונו האישי. מקונוהיי מניח את התשתית להמשך הסרט: זו תרבות שבטית, החזק מנצח, וכל הגינונים הם של הגבר הניאנדרטלי שיוצא עם עמיתיו לשבט לקרב הגדול. ומרגע שבלפורט מגלה את עולם המניות בפרוטה, את עולם הג׳אנק של הבורסה, הוא מתחיל לשחות בכסף. ומאותו רגע, אין סכום כסף שמספיק עבורו.

עלייתו לצמרת של בלפורט מוצגת באופן משכר ומסחרר. סקורסזי נמצא כאן בשיאו. למעשה, ולמען האמת, סקורסזי לרגעים פולש כמעט לטריטוריות של סטנלי קובריק: הוא מציג דמות כל כך נטולת לב ומצפון, והוא עושה את זה עם שוטים ארוכים ווירטואוזיים, ועם מבט קפוא על הגיבור, חבריו ומעשיו, משל היינו בגרסה עכשווית ל״התפוז המכאני״. אלא שלהבדיל מכל הסרטים האחרים, אין כאן פשע ואלימות, אלא רק אדם שרוצה עוד כסף, ויעשה הכל כדי להשיג אותו, ואז יבזבז אותו בדרכים הכי מושחתות שניתן לדמיין.

המשותף לכל הסרטים האחרים הוא שכולם בנויים על פי המבנה המקובל של ״עלייתו ונפילתו״: בכל סרט כזה – ״וול סטריט״ של אוליבר סטון הוא הדוגמה הכי מובהקת לזה – משהו חיצוני יגרום למצפון של הגיבור להתעורר בחצי השני של הסרט, ובניסיונותיו לשוב למוטב, לשתף פעולה עם הממסד כדי לתקן את מעשיו, ואגב כך לוותר על כספו. ״הזאב מוול סטריט״ שונה ומטריד מכל שאר הסרטים – יותר מטריד מ״התפוז המכאני״! – כי זה סרט שאין בו חרטה. זה סיפור עלייתו ועלייתו, זה סיפור על גיבור שלרגע לא מתעשת ולא מתעורר. מבחינתו הוא חי את החיים האמיתיים, הוא-הוא חי את החלום האמריקאי, וכל מכשול בדרך נמצא שם בגלל קנאה. דמיינו את ״וול סטריט״ של אוליבר סטון, אבל אך ורק מנקודת מבטו של גורדון גקו.

היו שטענו ש״הזאב מוול סטריט״ הוא מטאפורה על הקפיטליזם האמריקאי בשיא קיצוניותו, על תרבות הבצע והנהנתנות, ועל הטייקונים שחיים את חייהם ללא אחריות. ברצינות? ובכן, זו אינה מטאפורה, על זה ממש הסרט. ולמעשה, הסרט כה ברור מאליו בתכניו שמגיע הרגע שבו אני תוהה: מה הטעם? מה רצה סקורסזי להגיד בכל האורגיה העצומה הזאת של שכרון כוח? הרי סקורסזי בקיא בתולדות הקולנוע יותר מכל מבקרי הקולנוע גם יחד ויודע היטב שהסיפור הזה כבר סופר שוב ושוב מאז ראשית ימי הקולנוע. האם הוא מביים את הגרסה שלו ל״תאוות בצע״ של אריך פון שטרוהיים? חי נפשי, לרגעים נדמה שכן.

אבל למה? הרי סקורסזי, בתור קתולי שהפך לבודהיסט, עושה סרטים על מאבקו של הטוב ברע. לא תמיד הטוב מנצח בסרטיו, אבל לפחות יש מאבק. ב״הזאב״ אין מאבק. להפך, נדמה שסקורסזי מנסה להציג תמונת עולם מאוהבת ומוקסמת מאורח החיים ההדוניסטי של בלפורט ושות׳, ואם יש לו רגעי משבר – האף.בי.איי מתחיל להציק לו, ועורכי הדין מתחילים לנגוס בהונו – הם מוצגים כמכשולים רגעיים וחסרי סיכוי, שהרי הכישרון, הכריזמה ויכולתו של בלפורט למכור כל דבר תמיד ינצחו, ומי שעומד מולו מוצג כקריקטורה רופסת. אז מה הסרט הזה אומר? הסרט הזה, עם כמות סקס שתגרום ל״כחול הוא הצבע החם ביותר״ להיראות כסרט צנוע ומבויש, לכאורה מתנגן כולו, למשך שלוש שעות, על תו אחד, ובכל הכוח והווליום, הוא נבנה ונבנה לקראת קרשצ׳נדו שלא מגיע. ובאמצע הדרך כבר קצת הרמתי ידיים. כן, זה משעשע לראות אדם שחי ללא שום חשבון, ללא נקיפות מצפון, ללא יחס כלשהו לקיומו של עולם מחוץ למוח שלו, – והסרט הזה מבדר כשם שהוא מחליא – אבל זה גם מעיק.

אבל הבחנתי בדבר אחד שאני מנסה לפצח כאן. את אביו של דיקפריו מגלם רוב ריינר. את אחד הברוקרים מתחילת הדרך מגלם ספייק ג׳ונז. את יועץ האבטחה מגלם ג׳ון פברו. מה המשותף להם? כולם במאי קולנוע. את אחד מסוכני האף.בי.איי מגלם טד גריפין, התסריטאי של ״אושן 11״. סקורסזי לא מרבה ללהק במאים ואנשי קולנוע לסרטיו, הוא מקפיד על ליהוקים ריאליסטיים. סקורסזי נרתע מליהוקי ״בדיחות פנימיות״, זה שמור לג׳ון לנדיס. אז מה פתאום ארבעה אנשי הוליווד בתפקידים כה בולטים? כי אולי כאן מסתתרת המטאפורה האמיתית של הסרט. לא בעיסוק בהון/שלטון החשוף לעין – ושהופך התנהגות בזויה לנערצת – אלא דווקא בתמרור האזהרה שסקורסזי מניף מול עמיתיו הבמאים והתסריטאים והמפיקים והשחקנים. שגם הם, כמו הברוקרים של וול סטריט משנות השמונים המופקרות, עשויים ליפול לתאוות ההצלחה ובכך לאבד קשר עין עם הסיבה שבגללה הם נכנסו לעסק הזה. ואכן, רק בחודשים האחרונים שמענו על שחקנים הוליוודיים שמתו ממנת יתר או ממכוניות מהירות, ואולי סקורסזי משתמש בסיפורו של איל ההון הזה כדי לאפס את עמיתיו למקצוע. כי אחרת, אני פשוט לא מבין למה לעשות סרט בן שלוש שעות על אדם שדי ברור שהבמאי שלו מתעב אותו.

גילוי נאות: כותב שורות אלה לא ממש אהב גם את ״החבר׳ה הטובים״.

ציוץ