תיקון. עשיתי קצת בלאגן עם התאריכים. תיקנתי. אמריקה חוזרת השבוע לתפקוד אחרי חופשת חג המולד – לפחות, האמריקה שלא קפואה ו/או קבורה תחת שלג. מה שאומר שעונת האוסקרים מתחילה להתחמם. הגיע הזמן: עד כה פרסי המבקרים הניבו תוצאות מבלבלות ואנחנו נמצאים כבר בינואר ללא סרט אחד שהוא בחזקת מועמד מוביל מובהק. זה ישתנה מחרתיים (שלישי) כשגילדת הבמאים תפרסם את חמשת המועמדים שלה, והתחרות תצטמצם סוף סוף לחמשת המובילים. סטיב מקווין ואלפונסו קוארון, בוודאי. אבל האחים כהן? מרטין סקורסזי? דיוויד או. ראסל? ספייק ג׳ונז? פול גרינגראס? וודי אלן? אלכסנדר פיין? מי יהיה בפנים ומי יהיה בחוץ? ויומיים אחר כך, ביום חמישי, הבאפט״א הבריטית תפרסם את מועמדיה ואולי גם זה יעזור. ואז ביום ראשון הבא, גלובוס הזהב, ביום חמישי הבא המועמדויות לאוסקר וגם פרסי ״בחירת המבקרים״. בקיצור, בתוך עשרה ימים המירוץ לאוסקר צריך להצטמצם לשני מועמדים מובילים. ״12 שנים של עבדות״ ו״כוח משיכה״ או ״חלום אמריקאי״ ו״הזאב מוול סטריט״. והאם ״בתוך לואין דיוויס״ יהיה במירוץ בכלל?

===============

ועוד משהו שיקרה השבוע: ביום שלישי ב-21:00 אני ארצה על ג׳ף לין ו-ELO במסגרת החוג לתולדות המוזיקה של ישיב כהן ושות׳ שמתקיים במקום שנקרא פסז׳ (אלנבי 94). הנה דף האירוע בפייסבוק. אני מרצה המון על קולנוע, אבל זו הפעם הראשונה שארצה על מוזיקה. קצת מלחיץ. אדבר על נתח מאוד מסוים בקריירה של ג׳ף לין: על התקליטים שלו עם ELO בשנות השמונים שהובילו לקריירה שלו בתור מפיק מוזיקלי, ואחד המפיקים המוזיקליים האהובים עליי. לפני כמה שבועות נזכרתי שג׳ף לין למעשה כתב את הרעיון שעליו מבוסס הסרט ״היא״ של ספייק ג׳ונז ב-1981. שלוש שנים אחר כך הוא כתב שיר ל״חלומות אלקטרוניים״, שגם הוא מעין טיוטה ל״היא״ – סיפור רהבה בין מחשב ואדם.

בסצינה הזאת יוצאים שני הגיבורים לדייט ברחבי סן פרנסיסקו בשעה שהמחשב מקבל משימה מבעליו: לכתוב לבחורה שיר אהבה. הוא עובר בין מאגרי מקצבים ומלודיות (מפרסומות) ויוצר שיר. של ג׳ף לין. את ״היא״ ביים במאי הקליפים ספייק ג׳ונז, את ״חלומות אלקטרוניים״ ביים לפני שלושים שנה במאי הקליפים סטיב בארון. הנה הסצינה הכי אהובה עלי מאותו סרט, עם השיר ״וידיאו״ ברקע:

=================

ואפרופו חיבור בין קולנוע ומוזיקה: איש הקולנוע הבכיר הראשון שהלך לעולמו בשנת 2014 הוא סול זאנץ, שזכה שלוש פעמים באוסקר כמפיק על ״קן הקוקיה״, ״אמדיאוס״ (שניהם בבימוי מילוש פורמן) ו״הפצוע האנגלי״ (בבימוי אנתוני מינגלה). רק שני מפיקים אחרים בתולדות הוליווד זכו בשלושה אוסקרים: דריל זאנוק וסם שפיגל.

זאנץ (תושב איזור סן פרנסיסקו, כדי להמשיך ולחבר בין האייטמים) התחיל את דרכו כאמרגן מוזיקלי (שעבד בצעירותו, בין השאר, עם דיוק אלינגטון ודייב ברובק) והמשיך כבעל חברת תקליטים. הוא גילה, למשל, את קרידנס קלירווטר ריבייבל. הכניסה שלו לתחום הפקת הסרטים הוא עשה על ידי רכישת זכויות לספרים והצגות. ״קן הקוקיה״, למשל. או ״הקלות הבלתי נסבלת של הקיום״. גם הזכויות ל״שר הטבעות״ ול״ההוביט״ היו בידיו (הוא הפיק את גרסת האנימציה של ראלף באקשי ל״שר הטבעות״). מה שמביא אותנו לחלק המשמעותי יותר בחייו כמפיק: תביעות משפטיות. סול זאנץ התפרסם כמפיק שתובע את כולם. הוא ניהל מאבקים משפטיים ארוכים עם ג׳ון פוגרטי על הזכויות לארכיון קרידנס קלירווטר; פיליפ קאופמן תבע אותו על כסף שהוא חייב לו על בימוי ״הקלות הבלתי נסבלת של הקיום״; זאנץ תבע את אולפני ניו ליין פעמיים על כך שמגיעים לו אחוזים מרווחי סרטי ״שר הטבעות״ של פיטר ג׳קסון. בקיצור, הוא אהב לריב עם כולם. הוא הלך לעולמו בגיל 92.

ציוץ