19 אוקטובר 2014 | 08:00 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

״וויפלאש״, ביקורת

"וויפלאש״. למנצח שיר מזמור

"וויפלאש״. למנצח שיר מזמור

=  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =

בשתי מילים: סרט מצוין.

תודה ולהתראות. אין לי עוד מה להוסיף.

====================================================

בכמה מילים נוספות:

״וויפלאש״ הוא תגלית של ממש. סרט עצמאי, שמתרחש בניו יורק וצולם בלוס אנג׳לס, עם תקציב של שלושה מיליון דולר, עם 20 ימי צילום, ושנראה כאילו הוא צולם על אבק שריפה. דמיאן שאזל, בן 29, בן למרצים באוניברסיטה שגדל בין פרינסטון להרווארד, ביסס את עלילת הסרט על זכרונותיו כמתופף בתזמורת התיכון, ואת האימה שהוא חש ממנצח התזמורת שניסה לדחוף את להקת הג׳ז הצעירה לפרפרקציוניזם פסיכוטי. בסוף התיכון, ולהבדיל מרוב חבריו, החליט שאזל שלא להמשיך ללימודי מוזיקה ובמקום זאת בחר בקולנוע בתור הייעוד שלו, אחרי שהתאהב ב״מטריות שרבורג״ של ז׳אק דמי. ב-2009 הוא כתב, ביים, הפיק וצילם את סרט הביכורים שלו, מיוזיקל דל תקציב בשחור לבן, כתב תסריט ראשון שנמכר להוליווד (את ״התו האחרון״, שגם הופק השנה), כתב את ״וויפלאש״, שנבחר ל״בלאק ליסט״, הרשימה המדרגת את התסריטים הכי טובים שלא הופקו, וכדי להשיג מימון הוא צילם 15 דפים מהתסריט בתור סרט קצר, שזכה בפרס הראשון בפסטיבל סאנדאנס, השיג לו את המימון לסרט הארוך, ובינואר השנה הוא חזר איתו לסאנדאנס וזכה בפרס הראשון.

״וויפלאש״, שקרוי כך על שם קטע ג׳ז במקצב שבע רביעיות שהלחין האנק לוי והוקלט במקור על ידי דון אליס, מספר על מתופף צעיר (מיילס טלר) שלומד באקדמיה למוזיקה – גרסה פיקטיבית לג׳וליארד – שחולם להיות הגדול מכולם, באדי ריץ׳ או ג׳ו ג׳ונז החדש. כשמנצח תזמורת בית הספר (בגילומו של ג׳יי.קיי סימונס) נותן לו הזדמנות להצטרף כמתופף מחליף, מגלה הנער שהחיים בתזמורת יכולים להיות מאוד דומים לחיים בטירונות קרבית, כולל דם, יזע ודמעות. המנצח מתגלה כטיפוס כפייתי, אלים ונוקדני, אולי אפילו סדיסטי, ולרגעים הוא הופך לסיוט מסרטי אימה. שיטתו להצלחה היא הבהלה במקום פרגון. מוזיקה תחת אש.

שאזל הביא לסט הצילומים את הצלם הישראלי שרון מאיר, בוגר סם שפיגל ומי שצילם לגור בנטויץ׳ את ״משהו טוטאלי״ ואת ״לרדת מהעץ״, ואת העורך טום קרוס (שהיה עוזר עריכה בסרטיו של ג׳יימס גריי), ושניהם הכניסו לסרט הזה את הקצב הפנומנלי שבתוכו הוא פועם.

״וויפלאש״ הוא סרט שמלמד אותנו איך בימוי יוצר חוויה פיזית אצל הצופה. הסרט הזה מאיץ את הדופק ומעלה את חום הגוף, לרגעים הוא יוצר סחרחורת ומצוקת חמצן. הוא מגביר את הקצב ואת האינטנסיביות שלו, והולך ומגביר. ובסופו, אחרי קרשצ׳נדו מושלם, הרצון המיידי הוא לקום ולהריע לו. העשייה כה מסחררת, החיבור בין האנרגיה של הגיבור לאנרגיה של הסרט כה מושלמת, שהסרט מצליח לעשות לנו להטוטי זריזות ידיים ולהעלים מאיתנו כמה מגרעות דרמטיות שהסרט סובל מהן. ובעיקר, הנטייה של שאזל התסריטאי להפיל את הגיבור שלו שוב ושוב לתוך אותן מלכודות (שלא היו לחלוטין אמינות מההתחלה): הוא מאחר להתעורר ליום החזרות הראשון שלו, הוא מאבד תיקיית תווים, האוטובוס שלו לתחרות נתקע עם תקר – כל מה שהמפקד אומר לו לשים לב אליו ולא לעשות אותו, הוא עושה. האם כך מתנהג מוזיקאי שחולם על גדולה? אבל שאזל ושות׳ מפצים על המכשלות התסריטאיות המעט מכאניות האלה בכך שהן אכן נקודות זינוק לשינוי הילוך בסרט, ולהאצת הטמפו.

ובתוך העובדה שאנחנו נמצאים בתוך תחילת עונת האוסקרים אי אפשר להתעלם – תוך כדי הצפייה ב״וויפלאש״ – מהעובדה הכה ברורה שג׳יי.קיי סימונס הולך לזכות באוסקר על תפקיד המשנה שלו בסרט, בתור הפרופסור המטורף שדוחף את נגניו רחוק מדי, ומבצע את התפקיד שלו בפול ווליום. רבים מעמיתיי האמריקאים מדברים על מועמדות ודאית, אני רוצה כבר להמר על זכייה. כשם שלואיס גוסט ג׳וניור זכה באוסקר על תפקיד הרס״ר האכזר ב״קצין וג׳נטלמן״, כך יהיה עם סימונס. מועמדות נוספת לסרט תהיה בוודאי בקטגוריית העריכה (ואולי אף לסרט עצמו).

שאזל כבר עובד על סרטו הבא, הפקה גדולה יותר שתצטלם בפברואר בלוס אנג׳לס ותיקרא ״לה לה לנד״, מיוזיקל (צבעוני הפעם), שיהיה מחווה ל״מטריות שרבורג״ שהוא כה אוהב, ולמיוזיקלס הגדולים של אם.ג׳י.אם משנות החמישים. ונדמה לי שאנחנו עדים לצמיחתו של יוצר שעשוי להיות גדול כמו סטיבן סודרברג, מישהו שינוע בין פרויקטים קטנים לגדולים, ניסיוניים ומסחריים, ושיודע לנווט בין רעיונות תיאורטיים ואקספרימנטליים ובין סיפוק הקהל הרחב.

ובסופו של דבר, על מה ״וויפלאש״ בעצם? אולי על ההחלטה של אדם להפוך לאמן, ואגב כך להכיר במחיר האישי, הגופני והנפשי שעליו לשלם כדי להיות הכי טוב. אולי בעובדה שאמנות גדולה מגיעה מתוך משמעת גדולה. ואולי גם על כך שיש מקום לשבור את החוקים ולמרוד כדי לבלוט. ואולי – בסרט שעוסק באמנות – זהו גם סיפורה של המלחמה שבין האמן ובין מי שמבקר אותו, זה שנותן לו ציונים, זה שמנסה לאלף אותו. יש משהו הרסני בביקורת אכזרית, אבל בסופו של דבר, אולי גם משהו שבזכותו צומח כישרון אמיתי.

נושאים: ביקורת

7 תגובות ל - “״וויפלאש״, ביקורת”

  1. איתן 19 אוקטובר 2014 ב - 8:31 קישור ישיר

    שלא כמוך, אני הרבה פחות התלהבתי מהסרט. אני אעלה עליו פוסט בבלוג שלי מחר. לא, הוא ממש לא סרט רע, אבל אני נשארתי מרוחק ומנותק במשך רוב הסרט.

    וכן, אני יודע שג'יי קיי סימונס עוד עלול/ עשוי לזכות באוסקר, אבל אני חייב לומר שאני פחות התלהבתי ממה שהוא עושה. אם כבר, לטעמי זה דווקא מיילס טלר שראוי למועמדות.

    ועל מה הסרט? על פרפקציוניזם. על מה אתה מוכן לעשות ומה אתה מוכן לסבול כדי להיות הטוב מכולם. לא רק באמנות. בכל דבר שאתה עושה. אם אי פעם היה לך מורה (למוסיקה, לספורט, למשפטים, לסריגה, לא משנה מה) שהיה מאוד מאוד מאוד קשוח איתך – זה הסרט בשבילך. למרות שגם כאן יש בו כמה חסרונות.

  2. עמית איצקר 19 אוקטובר 2014 ב - 15:19 קישור ישיר

    סרט מבריק. הבמאי בהחלט יהיה בין הגדולים.

  3. יוסי ק. 27 אוקטובר 2014 ב - 0:50 קישור ישיר

    לא תאמן ההתלהבות שלכם – ואולי כן… ישראל של ביב בנט…
    איין ראנד ומח"ט גבעתי כתבו תסריט.
    שלדון קופר כמתופף (אבל עם משחק גרוע).
    לא עושים כך מוזיקה. לא מנגנים מדממים עם יד שבורה. כך עושים רק ורמאכט.
    הסרט הוא בדיחה רעה של האלהה איין ראנדית.

  4. נועהנועה2 24 נובמבר 2014 ב - 16:11 קישור ישיר

    מסכימה עם ביקורתו של יוסי.
    הסרט קיצוני בכל אמת מידה. המורה מתעלל בנער צעיר
    ו למעשה מופעל בתפקידו. המורה אינו מסוגל
    לשום ביקורת עצמית ומממש את מטרותיו האגוצנטריות
    להיות המנצח של ההרכב הטוב ביותר.
    גם המוזיקה מבוצעת בכוח ולא
    ברגש, ובצורה טכנית למדי.
    3 בסולם נועה

  5. מאיה 27 נובמבר 2014 ב - 1:46 קישור ישיר

    נהניתי בטירוף. סרט סוחף ומרתק.
    עריכה מרהיבה, תאורה עוד יותר מרהיבה
    הזכיר לי קצת את "ברבור שחור" של ארונופסקי
    רצה לראות עוד סרטי מתופפים (יש עוד חוץ מ-that thing you do?)

    • חיים 29 נובמבר 2016 ב - 14:11 קישור ישיר

      לגמרי הזכיר את ברבור שחור !

  6. דודי מ 19 ינואר 2015 ב - 17:33 קישור ישיר

    מצטרף למאוכזבים. לפני הכול- הסרט מנוכר, הדמויות כולן מרוחקות ובלתי נסבלות (מלבד אולי החברה של גיבורנו הצעיר, אכן שחקן מוכשר- מיילס טלר)

    וגם סובל מחוסר אמינות וצעקנות- תרתי משמע (ספוילר-) הצרחות וקריזות של המורה וגם של התלמיד – הרבה פעמים צעקנות חסרת טעם ואמינות.

    אני יודע שזה כבר נאמר רבות- אבל כיום הרבה פעמים- הטלוויזיה האמריקאית לא סופרת ממילימטר את רוב הסרטים האמריקנים של ימינו. שם העשייה האמתית.


השאירו תגובה