02 ינואר 2015 | 15:03 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

״אנני״, ביקורת

״אנני״

״אנני״

מי שהגה את הרעיון להפיק גרסה חדשה ועדכנית למחזמר ״אנני״, חשב בכיוון הנכון. מאז בכורתו בברודוויי ב-1977, הוליווד מעבדת את ״אנני״ כמעט כל עשור. בעשור הנוכחי, וויל סמית, אשתו ג׳יידה פינקט וחברם ג׳יי-זי החליטו לעבד את ״אנני״ ולהעביר אותו משנות ה-30 אל ההווה, מילדה ג׳ינג׳ית לילדה שחורה, ומפופ לבן להיפ הופ.

הגרסה הקולנועית הראשונה של ״אנני״ היתה ב-1982. זו היתה תקופה משונה בהוליווד, שבה האולפנים ניסו והצליחו לפתות במאים גדולים ורציניים לביים מיוזיקלס קלילים. שנתיים לפני כן הוזמן רוברט אלטמן לביים את ״פופאיי״, וב-82׳ נבחר – אלוהים יודע למה – ג׳ון יוסטון לביים את ״אנני״. אחד הבמאים הרציניים והכבדים של הוליווד מנסה את כוחו בקלות דעת. התוצאה, למרות חן מסוים, היתה מסורבלת. בשנות ה-90 ניסו אולפני דיסני את כוחם בעיבוד לסרט טלוויזיה והזמינו את הכוריאוגרף רוב מרשל (לימים הבמאי של ״שיקגו״, וכעת הבמאי של ״לתוך היער״) לבייים. וכעת, סמית, פינקט וג׳׳יי-זי ליהקו לתפקיד הבמאי את וויל גלוק. וכאן אפשר לזהות את גרעין הכשלון: גלוק, שהתגלה כבמאי קומי סימפטי עם ״קלה להשגה״, הוא לא במאי מספיק טוב למיוזיקלס. ״אנני״ היה הפעם הראשונה בחיי שהתגעגעתי לרוב מרשל כבמאי. אני לא מעריץ גדול של מרשל, אבל הוליווד הוכיחה שכוריאוגרפים לשעבר, או במאי במה, יודעים לביים מיוזיקלס באופן סוחף יותר. ו״אנני״, בפשטות, לא סוחף.

אבל לוקח כמה דקות לשים לב לזה. ״אנני״ דווקא מתחיל עם האנרגיה הנכונה. 20 הדקות הראשונות של הסרט – המכילות את שני השירים הכי טובים והכי מפורסמים מהמחזמר (״מחר״ ו״החיים דפוקים״) – נעות עם כל הגרוב הנכון. למעשה, ב-20 הדקות האלה התחושה היא שגלוק ושות׳ לא באו לחדש את ״אנני״, אלא ליצור הומאז׳ ל״פיץ׳ פרפקט״. הסמי-מיוזיקל ההוא עם אנה קנדריק – שהפך את ה״Cup Song״ לסנסציה עולמית – עשה את הכל נכון, והפך לאחד הלהיטים המפתיעים של לפני שנתיים (סרט ההמשך יגיע השנה). אני מניח שבשלב שבו ״פיץ׳ פרפקט״ יצא, זה כבר היה מאוחר מדי לאולפני קולומביה להביא את הבמאי שלו, ג׳ייסון מור, ל״אנני״, אז הם ניסו לייצר מעין חיקוי. לכן, כל הסצינות בבית האומנה (מתברר שאין יותר בתי יתומים בניו יורק של המאה ה-21) עובדות יפה. אנני מוצגת כילדה מוזיקלית שיודעת להפוך כל דבר לכלי נגינה וקצב – החל מחבריה לכיתה, ועד לדליים, ספוגים ומטאטאים. ולכן, קצת כמו גרסה ל״פיץ׳ פרפקט״, או ״סטומפ״ או ״מיומנה״, פתיחת הסרט הופכת את מנהטן לאי של מוזיקה. וזה מקסים. אבל יש בעיה אחת: מרגע שאנני יוצאת מבית האומנה, המוזיקה מתה. אפילו קטעי השירה נראים כפויים על הסרט. זהו מיוזיקל ששונא להיות כזה (לשירי המיוזיקל המקוריים התווספו בסרט שלושה שירים מקוריים שכתבה סיה). שני הלהיטים הגדולים של ״אנני״ הם, בעיני, שירי מיוזיקל כל כך טובים ואלמותיים, שכל פעם שסרט שמכיל אותם מתרסק, זה נראה לי כמו רשלנות פשוטה.

רגעי החן הכי גדולים של ״אנני״ הם בהם הסרט מגיב לגרסאות הקודמות והמוכרות יותר. במחזמר המקורי, המתרחש בשנות השלושים, אנני לא רק שובה את ליבו של התעשיין וורבאקס, אלא דרכו מגיעה גם לנשיא ארצות הברית, רוזוולט. בסצינת הפתיחה של הסרט החדש, רוזוולט הוא סוג של אנקדוטה, הערת שוליים היסטורית, שמעניקה לסרט איזושהי רלוונטיות חברתית. זה מעניין: ״אנני״ מספר על תקופה של מצוקה כלכלית וחוסר שוויון חברתי, אבל כל הגרסאות הקודמות שלו – על הבמה ועל המסך – נוצרו בימים של שפע. לכן, רימייק עכשווי של ״אנני״ נראה כמו מחשבה נכונה – תגובה אסקפיסטית למצוקה כלכלית. אבל הסרט מדלג על זה לחלוטין, והופך את היוצרות: זה סרט על שפע בתקופה של מצוקה כלכלית.

כך שבסופו של דבר, ״אנני״ ייוותר כאנקדוטה שולית, כזאת שבעוד כ-15 שנה תכשיר את הקרקע לרימיק נוסף, שאולי סוף סוף יצליח להיות סוחף. ״אנני״, אם כבר, אולי ייזכר כחלק מגל סרטים סרטים שבהם מנסה הוליווד להתיידד עם הקהל השחור, ולשכתב יצירות מיינסטרימיות לבנות באמצעות הפיכת המוצא הגזעי של הגיבור או הגיבורה. זה מין תרגיל תודעתי ב״רגע, הגיבורים לא חייבים להיות לבנים״. וכך המחזות ״מגנוליות מפלדה״ ו״הרומן של אתמול בלילה״ זוכים לעיבודים מחודשים בגרסאות כל-שחורות; דנזל וושינגטון נכנס לנעליים הלבנות של פרנק סינטרה ב״השליח ממנצ׳וריה״ ושל אדוארד וודוורד ב״המשווה״ (״נקודת שוויון״); סמיואל ג׳קסון מגלם את גיבור הקומיקס הלבן ניק פיורי, אדי מרפי מגלם את ״דקטור דוליטל״ ואת ״הפרופסור המטורף״, מארוול מדברת על גיבורי על שחורים (שהיו לבנים בעבר), ואפילו ג׳יימס בונד עשוי להיות בקרוב מגולם על ידי שחקן שחור. הוליווד עושה את זה מסיבות מסחריות; עבור הקהילה האפריקאית-אמריקאית זה מהלך של תיקון חברתי; אבל מבחינתי זה בעיקר תרגיל מרתק בדרמטורגיה, שלמפסיק לקחת את מוצא הדמות כמובנת מאליה והופכת את נוכחות השחקן למשמעותית יותר. בקרוב: אותלו לבן.

 (עדכון: ״אנני״ יופץ מסחרית בישראל במרץ).

 

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “״אנני״, ביקורת”

  1. 2 ינואר 2015 ב - 15:26 קישור ישיר

    רק תענה לי על השאלה היחידה שמעניינת אותי בקשר לסרט הזה: אז איך קוונז'אנה וואליס? היא היתה כל כך מדהימה ב"חיות הדרום הפראי". יש לה עתיד, או שזאת היתה הופעה חד פעמית?


השאירו תגובה