רצים, קופצים, עומדים במקום. ״לילה של יום מפרך״ (מימין), ״חור בלבנה״ (משמאל)

את היום האחרון של שנת 2014 הרשו לי להקדיש לחגיגת יום הולדת 50 ל״לילה של יום מפרך״, שיצא ביולי 1964. והפעם: ההשפעה של הסרט של הביטלס על הדור הצעיר של במאי קולנוע ישראליים.

מתוך ״ליברל״, גיליון נובמבר 2014

הקיץ מלאו 50 שנה לבכורת הסרט ״לילה של יום מפרך״, המוכר לרוב בתור הסרט הראשון של הביטלס, אבל אני רוצה להזכיר אותו כאן בתור סרטו הראשון של הבמאי האמריקאי-שפעל-באנגליה, ריצ׳רד לסטר. עותק דיגיטלי מחודש, כולל מיקס חדש, הופץ הקיץ באמריקה, הוקרן בפסטיבל חיפה האחרון ויצא בדי.וי.די ובלו ריי. 50 שנה חלפו, ולא רק ש״לילה של יום מפרך״ נותר טרי, קצבי, מלהיב ומצחיק כפי שהיה עם צאתו, אלא שבמבט לאחור קל יותר לראות עד כמה הסרט הזה הקדים את זמנו, והשפיע על תעשיות הקולנוע והמוזיקה. בטקסט הבא אנסה להוכיח ש״לילה של יום מפרך״ היה גם סרט בעל השפעה כבירה על הקולנוע הישראלי.

זו היתה השנה שבה הביטלמניה הגיעה לשיאה. בפברואר 1964 הגיעו הביטלס לאמריקה והופיעו בתוכנית של אד סאליבן מול כ-70 מיליון צופי טלוויזיה. במרץ הם כבר התחילו את צילומי סרט הקולנוע שלהם, הראשון מתוך שלושה עליהם הם התחייבו מול אולפני יונייטד ארטיסטס. ביולי, ארבעה חודשים אחר כך, כבר התקיימה הבכורה המלכותית בלונדון, בנוכחות הנסיכה מרגרט. עם תקציב זעום של חצי מיליון דולר ועם פחות מ-30 ימי צילום (קצרים, בערבים הביטלס היו צריכים להופיע או לכתוב ולהקליט שירים לתקליט שהתלווה לצאת הסרט), ושלושה חודשי עריכה, ״לילה של יום מפרך״ הוכתר במשך שנים בתואר ״הסרט הכי רווחי בעולם״ (לא הכי קופתי, אלא זה שהיחס בין עלות הפקתו ובין הכנסותיו היה הכי גדול). למעשה, בתולדות הוליווד הסרט רשום כראשון מבין הסרטים שעלות הפקתם כוסתה עוד לפני סיום הצילומים, בזכות הזמנות מוקדמות של 2 מיליון עותקים מתקליט הפסקול. החוזה שחתם בריאן אפשטיין, המנהל של הביטלס, עם יונייטד ארטיסטס הבטיח לאולפן לא רק את הסרטים, אלא גם את התקליטים הנלווים להם. הסרט והתקליט הכניסו לאולפן כמות עצומה של כסף (״צריך להגיד את האמת,״ אמר ריצ׳רד לסטר בן ה-82, בראיון שהעניק הקיץ ל״ואניטי פייר״, ״בריאן אפשטיין לא היה איש עסקים מוצלח במיוחד״).

אבל איך בחרו הביטלס בלסטר לבימוי סרטם הראשון? התשובה קשורה לפיטר סלרס. בשעה שהעולם היה עסוק בהערצת הביטלס, חברי הביטלס עצמם היו עסוקים בלהעריץ את סלרס, הקומיקאי הבריטי שאותו הם הכירו בזכות התוכנית שלו ״The Goon Show״, תחילה ברדיו ובהמשך בטלוויזיה. כשסלרס וחבריו לתוכנית רצו לנסות ולתרגם את ההומור שלהם לקולנוע, הם חברו ללסטר, שהיה במאי פרסומות אמריקאי בלונדון. הקבוצה יצרה ב-1960 את הסרט הקצר "The Running Jumping Standing Still Film״, שהיה איפשהו על התפר שבין אוונגרד מוחלט, ובין רצף גגים סלפסטיקיים ונונסנסיים שהמעברים ביניהם היו אסוציאטיביים לחלוטין. הביטלס העריצו את הסרט הקצר הזה (כמו גם חבורת האנשים שלימים תהפוך למונטי פייתון), וכשהוצע להם לעשות סרט, הם אלה שבחרו בלסטר כבמאי, וניסו ליצור גרסה משל עצמם לסרט הקצר של סלרס ושות׳ (יש בו כמה סצינות דומות להפליא). הרעיון היה ליצור סרט כמו-תיעודי העוקב אחר יום בחיי הביטלס: הנסיעות, הצילומים, ההקלטות, המעריצים, העיתונאים ואפילו המריבות. אבל זה היה סרט תיעודי מומצא ומסוגנן, שמכיל לא מעט קטעי נונסנס ומשחקי מילים ושמספר סיפור שלא קשור למציאות (כמו למשל נוכחותו של סבו הקשיש והנרגן של פול מקרטני, שמסכסך בין חברי הלהקה). ובעיקר, היתה בו רוח חופש נפלאה. זה סרט שבו הכל הולך, שובר חוקים, שנראה כאילו הוא מאולתר וספונטני, אבל עם זאת יש בו גם משהו מדויק מאוד.

השפעתו של ״לילה של יום מפרך״ תועדה רבות, כמו גם ההשפעות של סרטיו הבאים של לסטר, שנותר אחד הבמאים האנרכיסטיים, המשוחררים והפרועים של הקולנוע בשנות הששים והשבעים. מייק ניקולס, שעבר מתיאטרון לקולנוע בסוף שנות הששים, הושפע מלסטר בבואו לביים את ״הבוגר״ ואת ״מלכוד 22״. סטיבן סודרברג, שכתב ספר בו הוא מראיין את לסטר על הקריירה שלו, מציג את לסטר כאב הרוחני של לא מעט מסרטיו (ובראשם ״סכיזופוליס״). ״לילה של יום מפרך״ הוא אביהם הרוחני של הווידיאוקליפים ושל אם.טי.וי, ושל כל הז׳אנר שנקרא ״סרטי רוקנרול״ (וכמובן, ״ספיינל טאפ״). כשיונייטד ארטיסטס פנו לביטלס להיכנס לעסקי הסרטים, הם דמיינו סרט בסגנון סרטיו של אלביס פרסלי – סרטי עלילה קלילים, קיציים, חייכנים ורומנטיים עם הרבה שירים, ולאו דווקא סרט בריטי סגרירי בשחור-לבן, שמציג את הביטלס כילדים שובבים, אבל שגם נוטים לדכדוך. לסטר קיבל השראה ממה שקרה לקולנוע הבריטי באותן שנים. מצד אחד, גל חדש של קולנוע תיעודי, שמפנה מבט ישיר אל מוסדות ותופעות חברתיות, ובמידה רבה היה תחילתו של הקולנוע התיעודי המודרני המוכר לנו עד היום; ומצד שני, הגל החדש הבריטי הצעיר והזועם של תחילת שנות הששים, שהציג את החיים בבריטניה מנקודת מבטם של הצעירים והאבודים, בני מעמד הפועלים. עם כל ההומור והמוזיקה וההשתובבות, ״לילה של יום מפרך״ גם היה פיסה מרתקת של סינמה-וריטה.

במשך שנים ראיתי את ההשפעה של הקולנוע הבריטי – ובראשם ״לילה של יום מפרך״ – על הקולנוע הישראלי של שנות הששים והשבעים. כסטודנט לקולנוע לימדו אותי ש״חור בלבנה״ של אורי זהר מ-1965, היה מושפע מסרט האוונגרד הניו יורקי ״הללויה הגבעות״ מ-1963, שנע על הקו שבין סלפסטיק לסוריאליזם, שיצרו האחים אדולפס וג׳ונאס מקאס. ואכן, רואים את ההשפעה בכמה קטעים. אבל יש בעיה: ״חור בלבנה״ הוא סרט שיש בו רעיון עלילתי העוסק בעסקי השעשועים, המחולק לגגים, מעין מערכונים, חלקם מתוסרטים, חלקם תיעודיים, חלקם מאולתרים. וכשרואים את הסרטים ברצף, גם חלק מהגגים של ״חור בלבנה״ דומים יותר ל״לילה של יום מפרך״ מאשר ל״הללויה הגבעות״. כשאורי זהר מצלם את דמויותיו מתרוצצות הלוך ושוב בהילוך מהיר, כמו בקומדיית סלפסטיק אילמת, זה מזכיר את הסצינה שבה הביטלס פורצים מאולפן הטלוויזיה ובורחים אל החופש, שם הם מתחילים להתרוצץ בשדה פתוח בהשתובבות מוחלטת של חירות, המצולמת בהילוך מהיר. הביטלס צילמו סצינות שנראו כמו רגעים תיעודיים שלהם בשעה שהם מצלמים, מופיעים או מקליטים, ואורי זהר צילם סצינות תיעודיות שלכאורה מתעדות את עצם הפקת הסרט שלו. הביטלס מלגלגים על תעשיית המוזיקה – האמרגנים, העיתונאים, המעריצים; אורי זהר מלגלג על תעשיית הקולנוע – בעיקר השחקנים והמורים למשחק. בהפרש של שנה זה מזה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שאורי זהר לקח את הרעיונות של לסטר על מוזיקה ויישם אותם על קולנוע. ובכלל, ״חור בלבנה״ נראה כמו עיבוד להמון רעיונות קולנועיים שזהר ראה והגיב אליהם בזמן אמת. הוא אילתר, למשל, סצינה בה שושיק שני מצטטת את פיטר סלרס מתוך ״דוקטור סטריינג׳לאב״, שיצא שנה קודם לכן. והוא הכניס רעיונות וטריקים שהוא ראה ב״לילה של יום מפרך״, לימי הצילום שהתקיימו פחות מחודש אחר כך.

יתרה על זאת: אורי זהר היה חסיד של הקולנוע הבריטי החדש, שבתחילת שנות הששים היה בו משהו חופשי ופרוע כמוהו. מהבחינה הזאת הוא הושפע לא פחות גם מ״טום ג׳ונס״, גם הוא מ-1963, סרטו זוכה האוסקר של טוני ריצ׳רדסון. כאן לא צריך ראייה אסוציאטיבית: ״טום ג׳ונס״ זוכה לציטוט מפורש ב״כל ממזר מלך״ של אורי זהר. ואם חושבים על זה הרי שהמבנה של ״לילה של יום מפרך״ – שיר-מערכון-שיר-מערכון – בוודאי הזכיר לזהר את המבנה של תוכניות הבידור שלו בלהקת הנח״ל ובצל ירוק.

אז האם ״חור בלבנה״ אכן הושפע מ״לילה של יום מפרך״ או שזה רק בדמיוני? כעת, סוף סוף, יש לי אישוש מדוד גורפינקל, צלם הסרט, שאכן כך היה. "בוודאי שהייתה השפעה,״ כותב לי גורפינקל במייל. ״לראות בגיל 26 סרט שבו מופיעים הביטלס, זהו במידה כזו או אחרת הקולנוע הרוחני שלי ושל התקופה. הסגנון המרדני, המצבים ההומוריסטיים, האינטנסיביות וכמובן רעננות הצילום – כשאתה ממוגנט אליהם, העלילה תופסת מקום משני בלבד. הסרטים שאורי זהר ואני ראינו הם שהניעו אותנו. קשרי הגומלין שבין ׳לילה של יום מפרך׳ או ׳הללויה הגבעות׳ לבין ׳חור בלבנה׳ היו חלק משמעותי ביסודות שעל פיהם אורי ואני פעלנו. האם יש חופש גדול מזה?״

וההשפעה של ״לילה של יום מפרך״ על הקולנוע הישראלי לא נגמרה בשנות הששים, והמשיכה עמוק לתוך העשור הבא. כשאבי נשר יצר את ״הלהקה״ שלו, מעין סרט רוקנרול על להקה צבאית, ההשפעות עליו נעו מרוברט אלטמן האמריקאי, אורי זהר הישראלי (שמופיע בסרט לתפקיד קטן) וריצ׳רד לסטר האמריקאי–באנגליה.

"ריצ׳רד לסטר היה גיבורי במשך שנים", כותב לי נשר. ״הסרט הקצר שעשיתי כחייל, ׳המת על החי׳, אחרי (ובהשפעת) מלחמת יום כיפור, הוא סרט שההשראה הלסטרית מאוד נוכחת בו. היה בלסטר אלמנט של חדווה קולנועית לשמה, קולנוע לשם קולנוע, משהו שחוזר לחירות וההמצאה של באסטר קיטון והרולד לויד. הבריחה שלו מסיפור סדור והמימד האנרכיסטי, אך מסביר פנים של הדמויות שלו, הוא משהו שאני מזהה גם ב׳הלהקה׳ וגם ב׳דיזנגוף 99׳. ראיתי את ׳לילה של יום מפרך׳ כשהייתי בן 11, ובפירוש הייתי מודע למעשה יצירה מכוון של במאי. כלומר, עבורי הוא היה גיבור הסרט ולא הביטלס.״

================================

טריוויה:

״לילה של יום מפרך״ צולם בפחות מ-30 יום, נערך בשלושה חודשים, עלה 500,000 דולר להפיק, הכניס 6 מיליון דולר תוך שבועות בודדים, ו-2 מיליון עותקים מתקליט הפסקול נמכרו במכירות מוקדמות עוד לפני יציאתו.

—

למרות שהתסריט היה ברובו מאולתר, התסריטאי אלן אוון היה מועמד עליו לאוסקר בקטגוריית התסריט המקורי. גם ג׳ורג׳ מרטין היה מועמד לאוסקר, על הפסקול המוזיקלי של הסרט. אבל אף אחד משירי הסרט לא היה מועמד.

—-

בסצינה בה הביטלס משתוללים בשדה, רצים וקופצים, והכל בצילום אווירי בהילוך מהיר, זהו ריצ׳רד לסטר שמצולם שם במקום ג׳ון לנון, שלא היה יכול להגיע ליום הצילום הזה.

—-

במהלך הצילומים ג׳ורג׳ הריסון התאהב בפטי בויד, שהיתה סטטיסטית בכמה סצינות בסרט, הם התחתנו שנה אחר כך.

—

בכמה סצינות בסרט ג׳ון לנון מחזיק עותק מספרו ״In His Own Write״, אותו הוא ניסה לקדם. שם הסרט לקוח מתוך הספר הזה.

—

לסטר הציע לביטלס שסרטם השלישי בחוזה עם יונייטד ארטיסטס יהיה הגרסה שהוא תכנן ל״ארבעת המוסקטרים״, אבל הביטלס סרבו (לסטר יצר את הסרט בלעדיהם. והביטלס סיימו את התחייבותם ליונייטד ארטיסטס עם ״Let It Be״).

—

לסטר ליהק את ג׳ון לנון לתפקיד הראשי בסרט ״איך ניצחתי במלחמה״. באחת ההפסקות הרבות ביום הצילומים, כשהוא מחכה לטייקים שלו, כתב לנון את ״שדות תות לנצח״.

—-

לסטר ביים בשנות השמונים את ״סופרמן 2״ ו״סופרמן 3״. ב-1988 הוא ביים את סרטו האחרון, ״שובם של המוסקטרים״. במהלך צילומי הסרט נפל השחקן רוי קיניר מסוס, ולמחרת מת מהתקף לב, כנראה cהשפעת פציעתו. מקרה המוות הזה טלטל את לסטר שפרש מאז מבימוי קולנוע.

—

ב-1965 החזיר פיטר סלרס אהבה והערצה לביטלס, כשהקליט גרסאות קומיות לשיריהם ״לילה של יום מפרך״ ו״She Loves You״.

ציוץ