19 פברואר 2015 | 01:39 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

״אל תוך היער״, ביקורת

״אל תוך היער״. מה שקורה אחרי הסוף הטוב

״אל תוך היער״. מה שקורה אחרי הסוף הטוב

אני שב ומזכיר: ביקורות קוראים אחרי שרואים את הסרט, כי אחרת אי אפשר לדבר על מבנה, ואז אנשים שראו את הסרט זועקים ״ספוילר!״. מצד שני, זה עיבוד ליצירה בימתית מוכרת, כך שהמהלך שלה די ידוע. מצד שלישי, למי שכן קורא לפני הצפייה: דבריי נמסרים ברמיזה, ולא מכילים מידע שלא סופר כבר קודם בתקצירים הרשמיים ובטריילרים.

הסרט ״אל תוך היער״ הוא גרסה נהדרת, לרגעים מבריקה ממש, למיוזיקל הבימתי של סטיבן סונדהיים משנות ה-80 (ג׳יימס לפיין, המחזאי שעבד עם סונדהיים על גרסת הבמה, הוא התסריטאי של גרסת הסרט). זו גרסה מספיק מפתיעה ומלאת הברקוות שהיא גורמת לי להעריך מחדש את רוב מרשל, הבמאי. מרשל – רקדן, שהפך לכוריאוגרף, שהפך לבמאי קולנוע – ערך את בכורתו ב-2002 עם הגרסה הקולנועית ל״שיקגו״, הסרט שזכה באוסקר. ״שיקגו״, דומני, הציג את המקסימום שמרשל יכול להגיע אליו כבמאי: בימוי אנרגטי, נוצץ, סוחף, אבל שאין בו שכבות של אמירה מורכבת, כזו שמשתמשת במדיום הקולנועי כדי לספר סיפור נוסף, מעבר לזה של חומר המקור. אבל זה היה עיבוד הגון למחזמר – שבכנות, היה קשה לדמיין אותו מצליח להיות מעובד למסך. מאז, מרשל עשה רק דברים נוראיים: ״זכרונותיה של גיישה״ ו״שודדי הקריביים 4״ הפכו את מרשל לפרסונה נון-גרטה מבחינתי (״תשע״, הפרויקט שהוא ירש מאנתוני מינגלה אחרי מותו, דורש דיון נפרד). לכן הידיעה שמרשל מביים סונדהיים לא ממש עניינה אותי. ובכן, טעיתי.

כמו עם ״שיקגו״, מרשל יודע לעשות חסד עם החומרים הבימתיים שכנראה קרובים אליו, ולהנגיש יצירות מאתגרות לקהל הרחב. יש הרבה דמיון בין ״שיקגו״ ובין ״אל תוך היער״: שניהם, למעשה, מטה-מיוזיקלס, יצירות מודעות לעצמן, שעוסקות במהות המדיום, שהן כמעט כמו הצגה בתוך הצגה. וכאן, אני חייב להגיד: אהבתי את ״אל תוך היער״ יותר. אבל אני מודה: האהדה שלי ל״אל תוך היער״ מבוססת על ההתפעלות שלי מעבודתו של סונדהיים – בעיקר במלאכת התמלילנות המופתית שיש כאן. איפה עוד תמצאו שיר שלם שמצליח לחרוז בית שלם רק מעשבי תיבול וירקות גינה? ומרשל לא רק שאינו מפריע לתכניו של סונדהיים, הוא יודע להכניס בהם תנופה, ובעיקר: הוא עשה כאן עבודת ליהוק כבירה. השחקנים הצעירים של הוליווד, שגם יודעים לשיר. זה שאנה קנדריק שרה נהדר, כבר ידענו. אבל אמילי בלאנט? כריס פיין? הם נהדרים, ויחד מרשל ושות׳ יוצרים סרט שהוא פשוט שנון, עם כמה וכמה רגעים נהדרים.

״אל תוך היער״ הוא כמו מאש-אפ אגדות גדול. סינדרלה, רפונזל, ג׳ק ואפוני הפלא, כיפה אדומה והזאב (ג׳וני דפ הוא הזאב בשתי סצינות), נכנסים כולם ליער, ומתערבבים איש בסיפורו של רעהו. כל הדמויות האלה מאגדות האחים גרים הופכות לעלילות משנה בעלילה המרכזית, העוסקת באופה ואשתו, שמסתבכים עם מכשפה (מריל סטריפ) שמבטיחה להם ילד, אם הם יעזרו להסיר מעליה את הכישוף. עד כאן, נשמע סטנדרטי. אגדות ילדים ברוטב מוזיקלי. אבל סונדהיים עושה כאן שני מהלכים ערמומיים. האחד, שזהו מחזמר שכל הזמן בוחן את עצם העובדה שהוא רק סיפור, ולא מציאות. בכל רגע, הדמויות מודעות לעצמן כדמויות, והסרט מציג לראווה את מבנהו באופן חשוף. ולכן, הטקסט הזה כל הזמן מפרש את עצמו מולנו. הנאמבר הכי מלהיב בסרט הוא זה שפותח אותו. רצף של כמעט 20 דקות של שירה, דקות המורכבות מכמה שירים שזורים וחוזרים אחד אל תוך השני (יש ליצירות של סונדהיים אווירה של אופרטה, הרבה יותר מסתם מיוזיקל, העלילה לעיתים מושרת במקום להיות מדוברת). ובפתיחה הזאת אנחנו פוגשים את כל הדמויות שרות ״I Wish״. ״הלוואי ש…״. כל מי שעוסק ביצירה דרמטית יודע שזה הדבר הראשון שצריך לתת לדמות בדרמה: רצון. מה הדמות רוצה? לרוב, הרצון הזה יובע באופן סמוי, בלתי מורגש. אבל סונדהיים כותב טקסט שתפריו חשופים, כי בהמשך הוא ימשוך בחוטים ויפרק הכל: אז זה מתחיל בהכרזת הרצונות. לכל דמות יש משהו שהיא רוצה. וכדי למלא את הרצון הזה ולהשיג את מבוקשן, כל הדמויות צריכות להיכנס אל היער, בדרכן להגשמה. ושם, במעמקי היער האפל ומבשר הרעות, הן ייפגשו.

והנה המהלך השני שסונדהיים עושה. צריך לזכור: זה מחזמר שנכתב באמצע שנות השמונים, שיא ימי הפוסטמודרניזם באמנויות האודיו-ויזואליות, מלאכת הפסטיש, הגזירה וההדבקה של יצירות זו לזו, הופכת לבונטון תרבותי, וסונדהיים לוקח את אגדות האחים גרים ומקפיץ אותן על ווק, חושף את הרבדים הסמויים שלהן. היום זה כבר כמעט ברור מאליו. 30 שנה אחרי, שנים שבהן האגדות האלה זכו לעדנה ולשכתובים אירוניים ופמיניסטיים. כך שכיום, מה שסונדהיים עשה אז נראה כמעט טריוויאלי, ובכל זאת, הוא מזכיר לנו שהאחים גרים אכן היו עגומים: מתחת לפולקלור העממי ולאגדות הילדים מסתתר עולם קודר של דיכוי והדחקה. היער האפל הוא ביטוי פרוידיאני לעולם של יצרים שבתוכו מתנהלות הדמויות התמימות, ששוב ושוב נקלעות לסיטואציות של אונס מטאפורי. אבל בגלל שלכולן יש משאלה, רצון עז הדוחף אותן, הן יתגברו על הכל, ויעשו הכל, לא משנה מה המחיר, כדי להשיג את מבוקשן – אהבה, עושר או משפחה. וכמו באגדות, הדמויות אכן משיגות את מה שהן רוצות. סוף טוב. פייד אאוט. הסוף. אבל רק של המערכה הראשונה…

בעולם התיאטרון בין המערכה הראשונה לשנייה מפרידה הפסקה. המסך יורד, האור עולה, יוצאים רגע לנשום במזנון, וכשחוזרים לחצי השני: הכל התהפך. בקולנוע, אין (כבר) הפסקות. לכן המהלך של סונדהיים נראה קיצוני יותר על המסך. תחושת הארוחה המלאה בחצי הסרט. האגדה שהגיעה אל שיאה כשהדמויות הגיעו אל ה״והן חיו באושר ועושר״. אבל אז מגיעה המערכה השנייה, עם הצ׳קים שצריך לפדות. האגדה הסתיימה, האסקפיזם המתוק והמנחם התפוגג, עכשיו תורה של המציאות. וכל דמות ודמות צריכה לשלם על מעשיה במערכה הראשונה. זו לא רק ההבנה שאחרי הסרט נגמר החיים ממשיכים, שגם בזה כבר עסק הקולנוע בשלושים השנים האחרונות, אלא ההבנה היותר עמוקה שלכל סיפור יש כמה צדדים. שהגיבור/ה של סיפור אחד, יכול להפוך לנבל אם מישהו אחר יספר את אותו הסיפור. ג׳ק קוטל הענקים הוא גיבור עבור אימו, אבל נבל עבור הענק. והגיע הזמן שגם סיפורו של הענק יושמע. שוב, מהלך פוסט-מודרני של רב-עלילה, ומותה של האמת האחת, האבסולוטית. מותו של המספר ועלייתו של המשכתב. המערכה השנייה היא זו שהופכת את הטקסט של סונדהיים מפרפראת תיאטרון רבת המצאות, לרעיון דרמטי מבריק, שהופך את הסיפור על ראשו. רציתם אגדות עגומות, קיבלתם.

אתן לרוב מרשל מחמאה נוספת. לאורך 30 השנים האחרונות, היו שני במאים אחרים שעסקו ברעיונות דומים. טרי גיליאם ביים את ״האחים גרים״, שגם הציג גרסה עדכנית, משוכתבת, אירונית ומנותחת של אגדות האחים גרים; ומולו, טים ברטון כבר הקדים את מרשל וביים גרסה משלו לסונדהיים: ״סוויני טוד״. ואני חושב ש״אל תוך היער״ טוב משני אלה. גיליאם וברטון, אחים לנשק מבחינה רעיונית וויזואלית, הפכו בעצמם למעין אחים גרים מודרניים – סרטיהם אפלים, מקאבריים, מלאי דימויים כפולי משמעות של תמימות מול מיניות, ולכן יש בהם כבר משהו צפוי, ברור מאליו, שהביטוי הוויזואלי שלו הפך מהר מאוד ממבריק למנייריסטי. מרשל מביים גרסאות נאיביות, גם ב״שיקגו״ וגם ב״אל תוך היער״, הקדרות נותרת בטקסט, אבל לא בסגנון. ולכן יש כל הזמן פער מעניין בין הסרט, שנראה בלתי מזיק ברובו, ובין הרעיונות שמסתתרים בו, ושנראה לכאורה שהבמאי מחמיץ את עומקם. ובכל זאת, ״אל תוך היער״ הוא כמו סרט של טים ברטון, בלי המנייריזם הבלתי נסבל שברטון כלא את עצמו בתוכו בעשרים השנים האחרונות.

אבל אחרי כל המחמאות, יש כאן גם צד פרדוקסלי, אפילו מעט מטריד, שצריך להתמודד איתו ועם המשמעות שלו לימינו. כשסונדהיים ושות׳ העלו את ״אל תוך היער״ בשנות השמונים, זה היה מהלך מקורי, ובמידה רבה חתרני נגד עולם האגדות ההוליוודי, נגד הגרסאות הסכריניות של הסיפורים האלה, ובייחוד נגד אולפני דיסני שעשו קריירה מלקחת את אגדות האחים גרים ולתת לכולן סוף טוב, לנטרל את האימה מסיפורי העם הגרמנים האפלים. כמעט שלושים אחר כך ואותם אולפני דיסני הם אלה שמפיקים את גרסת המסך של ״אל תוך הלילה״ – מי השתנה כאן? אנחנו, הצופים? או הם, התאגיד? דיסני עוברת מהלך מודע של עדכון האגדות למאה ה-20: ״פלונטר״ ו״לשבור את הקרח״, מצד אחד, ״מלפיסנט״ ו״סינדרלה״ המחודש מהצד השני (גרסה עדכנית ל״היפה והחיה״ בדרך). הם מעדכנים את הרפרטואר של עצמם, ומכהים אותו, מתוך מודעות שהדיסניפיקציה של אגדות הילדים היתה נכונה לעידן מסוים, נאיבי יותר, אבל פחות רלוונטית כיום. ולתוך תפיסת העולם התאגידית המעודכנת הזאת, ״אל תוך היער״ פתאום מתאים בול. אני תוהה מה סונדהיים חושב על כך: האם הוא מבסוט מרוח הנבואה ששרתה עליו, ושראתה בשנות ה-80 מה יהיה המיינסטרים של סרטי הילדים בשנות ה-2010? או שמא הוא נבעת מהניכוס התאגידי שלקח טקסט חתרני, אופוזיציונרי, והפך אותו לתשדיר שירות למפלגת השלטון.

==========

נ.ב: עבודת הבימוי הראשונה של רוב מרשל היתה עיבוד טלווזיוני למיוזיקל ״אנני״, בהפקת דיסני שנות ה-90. בשבוע הבא תגיע לישראל (אחרי דחיות רבות) הגרסה החדשה של ״אנני״ לבתי הקולנוע, בבימויו של וויל גלוק (״קלה להשגה״). גרסה שכבר התאכזבנו ממנה קשות כאן. חובבי ברודוויי יכולים לערוך השוואה בין העיבוד של ״אנני״ ובין העיבוד של ״אל תוך היער״ ולהבין את ההבדל בין במאי שמבין מיוזיקלס ובין במאי שאין לו מושג. זה מתחיל, למשל, בליהוק, שב״אנני״ הוא טעות אחת אחר השנייה. ממשיך בעיבודי השירים. ומסתיים במיזוג השירים לתוך העלילה. ״אנני״ הוא חורבן של מקור סימפטי ומרגש, ״אל תוך היער״ הוא עיבוד שמצליח להפתיע שוב ושוב, עם חומר מקור שנדמה היה שאין לו סיכוי לעבור מסך.

נושאים: ביקורת

7 תגובות ל - “״אל תוך היער״, ביקורת”

  1. יוסי וייס 19 פברואר 2015 ב - 20:26 קישור ישיר

    עבורי הסרט היה מאד ארוך, מתיש אפילו. בתור מחזמר על במה יכול היה לתפוס אותי יותר. אפשר היה לחתוך בקלות חצי שעה.
    מריל סטריפ ענקית כהרגלה אבל כמה סצינות מצויינות כולל הפתיחה לא הופכות את הסרט לטוב.
    כל הסצינות בתוך היער לכאורה מאד דחוסות, ארוכות בחלל קטן יחסית, מחזה על הבמה , כבר אמרתי?

  2. עודד , קורא מסור:) 19 פברואר 2015 ב - 20:29 קישור ישיר

    הייתי סקפטי לגביי הסרט. גרמת לי לראות אותו עכשיו, נחכה רק שתעבור הסופה :). ונ.ב. לא היה ברור אם אהבת את ״קינגסמן״ בביקורת. זה פשוט סרט נהדר ומבריק

  3. איתן שמייסר 20 פברואר 2015 ב - 0:33 קישור ישיר

    "סוויני טוד" של זונדהיים בעיבוד של טים ברטון היה יכול להיות אחד מסרטי המיזיקל הטובים ביותר אילולא הצד המוסיקלי לא היה נהרס לחלוטין ע"י ביצועים (קוליים בעיקר) מוגבלים עד גרועים של כל הקאסט. המוסיקה של זונדהיים (הוא כותב הן את התמליל והן את המוסיקה בעצמו) היא מהמתוחכמות והמורכבות שיש ברפרטואר המיוזיקל מאז שנות ה- 60 (בהשפעת לנארד ברנשטיין ומודרניסטים אירופאים ואמריקאים אחרים) ויש צורך בביצוע מוזיקלי מדויק ועם איכויות קוליות מקצועיות כדי לשקף נכונה את תכניה ('סוויני טוד' מוצגת בעולם גם כאופרה עם זמרי אופרה מקצועיים, אפילו באופרה הישראלית היא הוצגה כך בתחילת שנות ה- 90 ובשנה האחרונה בהפקה מיוחדת עם הפיל' של ניו- יורק בהשתתפות זמר האופרה ברין טרפל כסוויני טוד ואמה תומפסון כגב' לאווט). אעוד לא ראיתי את 'אל תוך היער' ומקווה לעשות זאת בהקדם. ואגב- לפני כמה שנים עלתה הפקה של "אל תוך היער" בארץ במסגרת האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים בניצוח ניר כהן ובבימוי יוליה פבזנר.

  4. דור 20 פברואר 2015 ב - 16:27 קישור ישיר

    סרט מיוזיקל עם רגעים יפים וקסומים אך עם זאת גם רגעים הזויים ביותר. העלילה יכולה הייתה להיות מגניבה אם לא המחבר שלה היה עושה אותה כל כך מופרכת חלק מהזמן. הארבעים דקות האחרונות של הסרט היו ממש מיותרות על גבול המעיקות. השירים נחמדים מאוד בעיקר הפארודיים שביניהם אבל אין שם שלאגרים מטורפים. כמו כן היו בעיות סינק של סאונד מפה ועד הודעה חדשה. המשחק מצויין של כולם אבל כמובן שמריל סטריפ עוקפת את כולם בסיבוב ומוכיחה שוב שהיא השחקנית הטובה בכל העולם (רציני לחלוטין). סרט לא ממש מומלץ, לטעמי למרות הרגעים היפים מדי פעם.

  5. רוני 21 פברואר 2015 ב - 15:50 קישור ישיר

    הסרט מזעזע ולא מומלץ!
    סיפורי ילדים בערבוב הזוי. וכך מסופר (נשבעת!):
    הסיפור המרכזי הוא על זוג חשוך ילדים, אופה חביב וזוגתו. מכשפה כישפה אותם וכדי שיהיה להם ילד, עליהם להביא אליה את הפרה של ג'ק, את השיער של רפונזל, את הנעל של סינדרלה ואת השכמיה של כיפה אדומה השמנמנה. במערכה הראשונה הם מצליחים ואכן נולד לזוג תינוק קטן וחמוד. עד כאן שעמומון נחמד וחסר מעוף, אבל אז מתרחש הטוויסט: האמא הטרייה בוגדת בבעלה עם הנסיך החרמן שמחפש ביער את סינדרלה, שבינתיים נמצאת עם האופה. הם מתנשקים עם מבט מלא תשוקה, תוך כדי שהם שרים שמה שקורה ביער נשער ביער ועוד מיני פנינים. בהמשך הסרט האמא, אשתו של האופה מתה. גם אמא של ג'ק ואמא וסבתא של כפה אדומה מתות אף הן. מתישהו גם סינדרלה שולחת ציפורים לנקר את עיניהן של האחיות החורגות שלה ואמן, אותן ציפורים ממש שמספרות לסינדרלה שהנסיך בגד בה עם אשתו של האופה. לפני כן אמן של האחיות כרתה להן את אצבעות הרגליים כדי להתאים להן את הנעל של סינדרלה, אבל בחוסר הצלחה. הן נותרו עוורות ופסחות. בינתיים החבורה של האופה, סינדרלה, ג'ק וכיפה אדומה שנותרו מאחור רוצחים את אשתו של הענק, ממנו ג'ק רפה השכל גנב והיא מגיעה ליער לנקום את נקמת בעלה. כל הסרט רווי במסרים מטרידים. ג'וני דפ הוא לגמרי זאב פדופיל, הנסיך שעשה לסינדרלה שיחה שהוא חשב שברגע שהיא תהיה שלו הוא לא ירצה נשים אחרות, אבל הטבע שלו חזק ממנה ועוד אינסוף מסרים בעייתיים והזויים. חבורת הילדים שהיתה איתי יצאה בהלם… מעבר לתכנים המיוזיקל טרחני ומלאה והסרט (חוץ ממריל סטריפ המושלמת כמכשפה) לא שווה צפייה.

  6. חוה 22 פברואר 2015 ב - 0:12 קישור ישיר

    זהירות לא ללכת!! אחד הסרטים הגרועים שראיתי מעולם. בכל מיוזיקל יש מידי פעם עלילה, פה לא. שירים הזויים ללא הפסקה, הסיפור הזוי והתוכן לפעמים נמוך ופוגע באינטיליגנציה. לא לילדים גם לא בני 15 פשוט כי התוכן כל כך נמוך. הסרט מתיש, אם זו הייתה הצגה היינו יוצאים באמצע כדי להביע עמדה, אבל זה סרט ורק כיווינו שזה עוד רגע נגמר. חצי שעה ראשונה אתם חושבים שאולי יהיה יותר טוב, שחקנים מצויינים בטח לא היו משתתפים בסרט מביש. בשאר הזמן אתם בעיקר לא מאמינים שאתם עדיין פה ומקווים שזה ממש עוד רגע ייסתיים.

  7. אביגיל 3 מרץ 2015 ב - 14:02 קישור ישיר

    מפתיע אותי שדוקא אתה משבח את הבימוי בסרט הזה. לטעמי הגדולה בסרט באה אך ורק מהמחזמר המבריק, ואילו הבימוי שבלוני לגמרי. יתרה מזאת, הבימוי, והמעבר מהבמה למסך הקולנוע, גם פוגעים בחומר המקור. במחזמר, הבמה משמשת כמעין עולם חלומות, ומשקפת את תפקידו של היער כנמצא מחוץ למוסכמות ולנורמות של העולם האמיתי. הסרט משטח את אי-הבהירות הזו והופך את היער למשהו ממשי ולכן פחות קסום ומיסתורי. בעוד שעל הבמה אפשר לסלוח לקיצורי דרך בעלילה או פניות ישירות של הדמויות לקהל, הסרט נותר כה שבוי בצורך להיות ראליסטי שהוא מאבד הרבה מהקסם של המחזה (וגם הרבה מההומור שלו).

    מה שכן, היה מצחיק לראות את התגובה של הקהל הישראלי. כפי שכתבת, הסרט מן הסתם נעשה על מנת להתחבר לטרנד של סרטי אגדות, והיה ברור שהאנשים שראו את הסרט אתי באו מתוך הנחה שהם עומדים לראות משהו דומה למלפיסנט או סינדרלה הקרב ובא. הזעזוע היה עמוק – זוג אחד אפילו עזב באמצע.


השאירו תגובה