12 נובמבר 2015 | 16:19 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

״סטיב ג׳ובס״, ביקורת

מייקל פסבנדר ב״סטיב ג׳ובס״ של דני בויל

מייקל פסבנדר ב״סטיב ג׳ובס״ של דני בויל

הסרט ״סטיב ג׳ובס״: אייפון או ניוטון?

=  =  =  =  =  =  =  =

יודעים מה הדבר הכי מאכזב ב״סטיב ג׳ובס״, הסרט החדש של דני בויל על פי תסריט מאת ארון סורקין? שהסרט המושקע והכה מדובר הזה בסופו של דבר אינו באופן משמעותי טוב יותר מ״ג׳ובס״, הסרט מלפני שנתיים בו גילם אשטון קוצ׳ר את דמותו של סטיב ג׳ובס. כשהסרט הקטן והלא-מאוד מרשים ההוא יצא, ידענו שסורקין (זוכה אוסקר על ״הרשת החברתית״, זוכה אמי על ״הבית הלבן״) מתכנן גרסה משלו לסיפורו של סטיב ג׳ובס. מול הביוגרפיה הקולנועית הסטנדרטית והפלבאית של ״ג׳ובס״ מ-2013 ניצנצה ההבטחה שסורקין ודיוויד פינצ׳ר ישובו לשתף פעולה בגרסה שלהם לסיפורו של ג׳ובס, במה שהיה ללא ספק ממותג על ידי התקשורת כ״הרשת החברתית 2״. כריסטיאן בייל לוהק לגלם את ג׳ובס. אבל אז המכונה התחילה לאבד את חלקיה: פינצ׳ר פרש, בייל פרש ואולפני סוני, שעמדו מאחורי הסרט, זרקו אותו לרחוב. כל זה קרה לפני כשנה. ואז הגיע דני בויל (״טריינספוטינג״, ״נער החידות ממומבאי״) שהביא את מייקל פסבנדר, ואולפני יוניברסל אימצו את הסרט האסופי אליהם.

מה שקרה לסרט בחודש האחרון, נראה כמו סצינה מתוך הסרט עצמו: אחרי מהלך של יצירת ציפיות ואחרי אירוע השקה נוצץ בפסטיבל ניו יורק, המוצר נשאר על המדפים. הקהל לא הגיע. הציפיות, הנושא והשמות הקשורים בפרויקט גרמו לי לדמיין לפני מספר חודשים ש״סטיב ג׳ובס״ הוא-הוא המועמד המוביל לזכות השנה באוסקר. אבל אחרי שראיתי את הסרט הבנתי שאין לו סיכוי. במקום לייצר את הגרסה הקולנועית לאייפון, מוצר שיגרום לכולם לעמוד בתור כדי להניח את ידיהם עליו, סורקין ובויל בנו את המקינטוש הראשון. המון דאווין, אבל בלי לקוחות. מוצר נוצץ ומלא באגים.

טבלת המבקרים של ישראל: מה חשבו שאר המבקרים על ״סטיב ג׳ובס״?

סורקין לקח את הביוגרפיה של וולטר אייזקסון, וצימצם אותה לשלוש מערכות מובחנות, המתרחשות כולן רגע לפני אירוע השקה שבו חושף סטיב ג׳ובס מוצר חדש – מקינטוש ב-1984, מחשב נקסט ב-1988 ואיי-מאק ב-1999. ברגעים המתוחים והדחוסים במרכזי הכנסים, רגע לפני כניסת הקהל, כשג׳ובס מנסה לתזמר את כל הצד הטכני, את כל השואו שמאחורי בניית תדמית המוצר, הוא מתנגש שוב ושוב עם אותן דמויות: ג׳ון סקאלי, מנכ״ל החברה; ליסה, בתו; סטיב ווזניאק, שותפו להקמת אפל, והגאון הטכני מאחורי מוצרי החברה הראשונים; אנדי הרצפלד, המתכנת שאמור לגרום לכל המכשירים האלה לעבוד, ומי שניסה להיות המצפון של ג׳ובס; ובעיקר, ג׳ואנה הופמן (קייט ווינסלט), מנהלת השיווק הנאמנה של ג׳ובס, והדמות היחידה בחייו שמסוגלת לסבול את גחמותיו.

לכאורה, קונספט מבריק – לצמצם סיפור חיים שלמים, לשלושה ערבים על פני 14 שנים – שעושה שימוש בכוח העל של סורקין, אותו הוא גילה בתיאטרון ושיכלל בטלוויזיה: היכולת שלו לדחוס דרמה שלמה לתוך סיטואציה רצופה אחת. בפועל? זה לא עובד. זה לא עובד כי סורקין מספר פחות או יותר את אותו הסיפור בשלוש ואריאציות דומות. זה לא עובד כי סורקין מתמקד בג׳ובס ברגעי הכישלון שלו, מתוך הנחה שצופיו יידעו לזהות את המתח האירוני בכך שכמה שנים אחר כך אותו ג׳ובס יהפוך לאיש הכי מצליח ומשפיע בתרבות הטכנולוגית של העולם, אבל מבלי שהקתרזיס הזה יוענק לנו. ובעיקר, זה לא עובד כי ג׳ובס, מבעד למקלדתו של סורקין, הוא אדם בלתי נסבל, שפשוט סיוט להיות במחיצתו במשך שעתיים.

אני מעריץ את ארון סורקין. כשרון הכתיבה שלו הוא זהב טהור. הדיאלוגים שלו מופתיים בעיניי, וכשהם פוגשים את השחקן הנכון (למשל, ג׳ף דניאלס), הם הווירטואוזיות בהתגלמותה. דני בויל הוא מנצח מוכשר, שלוקח את את הפרטיטורה שסורקין הגיש לו, ועושה כמיטב יכולתו להוציא ממנה זיקוקין דינור: הלוקיישנים סגורים ודחוסים, מסגרת הזמן מצומצמת, והוא מנסה, ולפעמים מצליח, לתת לסצינות בהן שני אנשים מדברים, את הקצב והריגוש של סצינת מרדף. כך שבסופו של דבר, יש המון כשרון ב״סטיב ג׳ובס״ וכמות כמעט אינסופית של פוטנציאל, שפשוט לא מגיע למימוש. הסרט הזה רק הולך ונחלש מסצינה לסצינה, ומציג את ג׳ובס כאדם ארור.

האם סורקין מנסה לגנות את ג׳ובס? דומני שלא. נדמה לי שככה נראים ההערצה וכתב ההגנה שלו. מהבחינה הזאת, ״סטיב ג׳ובס״ הוא בהחלט המשך ישיר ל״הרשת החברתית״, הסרט על מארק צוקרברג והמצאת פייסבוק. בשני המקרים סורקין נראה מוקסם מדמויות שיש להן לקות חברתית חמורה – הם לא מסוגלים לתפקד בתוך סיטואציה חברתית ונדמה שיש להם אלרגיה לבני אדם ולמערכות יחסים (לא כל שכן איזושהי נכות רגשית עמוקה), ובכל זאת, שני האנשים האלה שהכשרון הכי גדול שלהם היה לגרום לאנשים לסלוד מהם ולהתנכר אליהם, יצרו מוצרים טכנולוגיים ששינו את העולם ונכנסו לתוך החיים של (כמעט) כל אדם על פני כדור הארץ (או לפחות חצי הכדור המערבי). סורקין מציג גרסה משלו לחלום האמריקאי: הכשרון חשוב יותר מיחסי האנוש. סורקין עוסק בכל סרטיו וסדרותיו בשליטים טוטאליים, רומסי אדם, שלא מוכנים שמישהו יפריע להם לממש את החזון שלהם. אנשים מחורבנים שעושים דברים גדולים.

האם ג׳ובס וצוקרברג שיפרו את העולם או החריבו אותו? האם ג׳ובס וצוקרברג הצליחו להדביק את העולם בווירוס האנטי-סוציאלי שהם לוקים בו, ולייצר מוצרים (הסמארטפון ופייסבוק) שרק לכאורה מחברים בין בני אדם, אבל בפועל רק מגדילים את הניכור ומנתקים את הקשר הבינאישי? או שאולי הפוך? אולי דווקא שני האנשים הכה מבודדים האלה, הצליחו לייצר תיקון לבעיות של עצמם, על ידי זה שהם בראו את המוצרים שמחברים בין אנשים והופכים את התקשורת לקלה, זמינה וגלובלית יותר מאי פעם? יש לי תחושה שסורקין מקדם את אופציה ב׳. ויותר מזה: נדמה לי שבאמצעות ג׳ובס וצוקרברג, סורקין מניח את התשתית למה שהוא היה מדמיין בתור האוטוביוגפיה של עצמו – תסריטאי ומחזאי מבריק וכוחני, שלא מוכן להקשיב לדעתם של אחרים. אם זה המצב, הרי ש״סטיב ג׳ובס״ – כמו ״סטודיו 60״ – ייזכר כמוצר הנפל של סורקין, אבל זה שבתוכו מסתתרים המרכיבים שמכילים את הגאונות שלו. האם סורקין יצליח לייצר את האייפון שלו, או שהוא יישאר האיש שהתמחה בכתיבתם של בני זונות?

האזינו לשיחה על ״סטיב ג׳ובס״ עם קטעים מהפסקול בפודקאסט הקולנוע של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “״סטיב ג׳ובס״, ביקורת”

  1. 12 נובמבר 2015 ב - 20:38 קישור ישיר

    לתאר את סורקין כמי שיצירותיו עוסקות באנשים טוטאליטרים ורומסי אדם זה חוסר הבנה בסיסי שלו כיוצר וחושב פוליטי. סורקין הוא אליטיסט מהסוג הישן. הוא כמה לאבא אוהב אך חמור סבר, שבא מהמשפחה הנכונה והלך לבתי הספר הנכונים, ויוביל אותנו מהחושך אל האור בזכות תבונתו ועליונותו המובנית. הרבה מהדמויות הראשיות בסדרות שכתב – במיוחד אלו המאוחרות, כמו סטודיו 60 וניוזרום – הם אכן בלתי נסבלות, אנשים מחורבנים שמאוהבים בקול של עצמם ולא מסוגלים לדמיין שמישהו שונה מהם, שאינו מסכים איתם, יכול להיות בעל דעה ששווה להקשיב לו. אבל זו ממש לא היתה כוונתו של סורקין. הוא רצה שנעריץ את מפיקי התוכנית המלאים בחשיבות עצמית מסטודיו 60, או את השדרן שמאמין שרק הוא יכול להגיד לעם האמריקאי מה לחשוב מניוזרום. הבעיה היא שככל שהזמן עובר סורקין חושף את עצמו, ואת הבוז שהוא חש כלפי כל מי ששונה ממנו, יותר ויותר, והדמויות שלו אכן הופכות בלתי נסבלות.

    כל המהלך הזה מתהפך בסרטיו של סורקין, ובמיוחד אלו העוסקים בעולם הטכנולוגיה. סורקין שונא וחושש מהאינטרנט ומהטכנולוגיה של המאה ה-21. היא מאפשרת לכל אדם באשר הוא להביע את דעתו באותו הווליום כמו האנשים ״הנכונים״ (הכוללים, כמובן, את ארון סורקין). בגלל זה הוא מצייר אנשים כמו צוקרברג וג׳ובס בתור מפלצות ובני זונות. במקרה של ג׳ובס זה כנראה די מוצדק. במקרה של צוקרברג זו היתה הגזמה פראית ומגוחכת. אחת הסיבות שמאכזב אותי לשמוע על התגובה הצוננת לסטיב ג׳ובס היא שקיוויתי שהוא יהיה חוויה מתקנת לבדיחה הממושכת שהיה הרשת החברתית. סרט שלם שכל מטרתו היא לבטא את הבעתה העמוקה של ארון סורקין מפני האינטרנט, סרט שהתגובה ההגיונית היחידה אליו היא ״רבאק, תרגע. זה כולה פייסבוק.״ בניגוד לצוקרברג, ג׳ובס אכן היה אדם שהביא למהפכה טכנולוגית, והיה מסקרן לראות האם ההיסטריה של סורקין תמצא לעצמה הצדקה בסיפורו של אדם שבאמת היה, לפי כל העדויות, רודן חסר חמלה, בלי שום שמץ של אחריות אישית או חברתית. חבל לשמוע שלא כך הוא.


השאירו תגובה