09 אוקטובר 2009 | 12:07 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

הירידה

זהו. אתמול עזבתי את פסטיבל חיפה אחרי כארבעה ימים בו. יש לי עוד לא מעט סרטים מהפסטיבל לכתוב עליהם, נראה אם אמצא מתי ואיך ולמה. ומחר בערב – בין ההקפות השניות של מוצאי שמחת תורה – עוד אעדכן על הזוכים.


חשוב לי להגיד את זה: למרות שאני מקטר לא אחת על עניינים טכניים בפסטיבל (השנה הייתי די מתון, והמצב היה יחסית טוב ונעים, ואני חייב לציין לטובה את העובדה שכל הסרטים שהייתי בהם, ללא יוצא מהכלל, התחילו בול בזמן. וזה בפסטיבל שפעם איחורים היו הדבר הכי מרגיז בו), וגם בתגובות קראתי על כל מיני תקלות שירות נורא מעצבנות שלא טופלו כראוי, וגם על הרפרטואר אני מקטר, ובכל זאת: אני די מוקסם מכך שפסגת הכרמל לוקה פעם בשנה בקדחת קולנוע. מעבר לעניין של הפסטיבל במיפוי תמונת הקולנוע העולמית – הדבר שאני מצפה ומחפש מפסטיבל – יש לי תחושה שהאנשים בפסטיבל חיפה באמת מכירים את הקהל שלהם. וגם אם אני לא מת על חלק מהסרטים האלה, עדיין הסיטואציה היא כמו סוג של חיי הפנטזיה עבורי: מובלעת בה כולם חיים ומדברים על סרטים. וזה לבדו הופך את הימים שלי בחיפה לנעימים כל כך. באשר לסרטים עצמם, או הרפרטואר בכללותו, נו – על זה אני עוד אפטפט לא מעט.


וראיתי גם כמה סרטים שמצאו חן בעיניי. "אמריקה", האמריקאי-פלסטיני, למשל, הוא ההפך הגמור מכל מה שאני מחפש בפסטיבל – זה סרט הכי פשוט, הכי נטול תחכום קולנועי, אבל הוא היה כה חינני שפשוט חיבבתי אותו (ויש לי סימפטיה ליוסף אבו-ורדה, שמגלם בסרט את בעלה של היאם עבאס). זה סרט שהייתי שמח לראות מגיע להקרנות מסחריות בארץ. "לנצח" נותר מרשים מאוד. "Outrage" התיעודי – הסרט שעושה אאוטינג לפוליטיקאים שמרנים שמצד אחד מנהלים חיי הומואים בארון ומצד שני מפגינים שנאה עצמית בהצבעה נגד חוקים לשיוויון זכויות – שב והזכיר שקירבי דיק הוא לוחם הצביעות הגדול כרגע בקולנוע התיעודי האמריקאי. התמוגגתי מרוב "הגיהנום של אנרי ז'ורז' קלוזו". חיבבתי את "צפון". וגם חלקים מ"אנטי-כרייסט" היו מרשימים.ועל הדרך החמצתי לא מעט סרטים שרציתי לראות. חלקם אנסה להשלים בימים הקרובים.


=========


והנה הסיפור העגום על מבקרת הקולנוע קים וויינר, שטסה לפסטיבל טורונטו בחודש שעבר וחזרה משם עם סרטן בלבלב.


והסיפור העוד יותר עגום על המבקרת שרי רומן, שנהייתה קולנוענית ושעשתה סרטים תיעודיים על לארס פון טרייר והצלם שלו, אנתוני דוד מנטל, ומתה פתאום.


ואפרופו לארס פון טרייר: רוצים לשאול אותו שאלות על "אנטי כרייסט"?


איי.או סקוט מסכם את פסטיבל ניו יורק באבחנה שפסטיבלי קולנוע מתמקדים בסרטים שעוסקים בסבל. הוא קורא לזה "פסטיבליזם", ז'אנר שכשמו-כן-לא-הוא, כלומר, אין שום דבר פסטיבלי, חגיגי, בנושאים האלה שהם ההפך מכל מה שאמור לענג אנשים.


ואריק קוהן עונה לו.

נושאים: בשוטף

11 תגובות ל - “הירידה”

  1. עמית 9 אוקטובר 2009 ב - 16:24 קישור ישיר

    שאלה: אתה יודע אם המפיצים בארץ מתווכנים להביא את הסרט החדש של איליה סולימן?

  2. איתן 10 אוקטובר 2009 ב - 8:19 קישור ישיר

    פסטיבל חיפה, יום אחרון:

    "שם תואר: משטרה"
    לטעמי, הזוכה הגדול בתואר "הסרט המשעמם של השנה". והאמת שזה די טראגי. גם בסרטו הקודם, וגם כאן, מתגלה פרומבויו ככותב דיאלוגים שנון ומצחיק, עם לא מעט אירוניה. כתבת "הגשש החיוור" רומני, ויש בזה משהו. בסרט הזה, שנמשך כמעט שעתיים, יש כל כך הרבה רגעים מתים, ומעט מדי דיאלוגים. אבל הבעיה המרכזית של הסרט הזה, בעיניי, היא שהוא לא סרט. אין בו קולנוע. מדובר בסדרה אינסופית של שוטים סטטיים וארוכים, שברובם לא קורה דבר. כמה זמן אפשר להסתכל על איש אוכל מרק ? כמה זמן אפשר להסתכל אחרי איש שעוקב אחר חבורת נערים שמעשנים ? והשיא בעיניי – כשהבמאי רוצה שנדע מה כתוב בדוחות המעקב של הגיבור, הוא פשוט מצלם את הנייר שעליו כתוב הדו"ח, ונותן לצופה לקרוא את הכתוב. ללא וויס-אובר. ללא מוזיקה (והסרט נטול מוזיקה לחלוטין, חוץ מהסצינה שבה אשתו של הגיבור מנגנת שיר בלופ ביו-טיוב). זה לא קולנוע בכלל. וזה אפילו לא תיאטרון. זה הסרט שהכי שיעמם אותי השנה.

    "תשואות" – בחרתי ללכת לסרט הזה מיד כשראיתי שבתפקיד הראשי משחקת פפריקה סטין, מהמובילות בשחקניות בדנמרק. מעין שילוב של גילה אלמגור ומריל סטריפ, שמדברת דנית (והיא גם במאית לעת מצוא. ולא רעה בכלל).זהו סיפור של שחקנית תיאטרון, שמשחקת בתפקיד הראשי בהפקה של "מי מפחד מוירג'יניה וולף", שהיא אלכוהוליסטית שיצאה מגמילה, ומחפשת להחזיר אליה את שני בניה, שהאקס שלה מגדל עם אשה אחרת, מאז שהיא נכנסה לגמילה, שנה וחצי לפני כן. אין הרבה מה להגיד על הסרט, מלבד העובדה שהשחקנית הראשית עושה עבודה טובה מאוד (כצפוי), אבל הסרט (שמבויים בסגנון דוגמה) הוא בנאלי, ולא מצליח לתת שום ייחוד לדרמה הזו. סרט יפה, אבל זניח.

    "אמריקה" – (Amreeka)
    מסכים איתך. סרט קטן מאוד, וחביב מאוד. קומדיה אנושית טובת לב על השתלבות זרים בחברה האמריקאית.

    והיה גם את אנטי-כרייסט. עליו בתגובה נפרדת.

  3. איתן 10 אוקטובר 2009 ב - 8:44 קישור ישיר

    "אנטי-כרייסט" – לארס פון טרייר

    אני אנסה כאן לתת פרשנות משלי ליצירה הזו. וכמובן שכל אחד מוזמן לסתור אותי. כי זהו החסרון של הסרט בעיניי – אובר סימבוליות. מדובר בעיניי בסרט מרשים מאוד, קשה מאוד (כרגיל אצל פון-טרייר), אכזרי מאוד, ובסופו של דבר, חוליה נוספת בשרשרת של סרטים גדולים שהבמאי הזה מוציא. לא הסרט הגדול ביותר שלו, בעיניי, אבל…טוב, מה אני אכתוב, שנהניתי מהסרט ? אהבתי אותו, זה בטוח, אבל כל מילה שקשורה להנאה לא במקום בהקשר הזה.

    לפי מה שהבנתי, פון טרייר כתב את הסרט הזה תוך כדי התמוטטות העצבים שהוא חווה. ו"אנטי-כרייסט" בעיניי הוא כרוניקה של שגעון. האישה מייצגת את הרגשות, את המאוויים, את הרצונות, את האיד הפרוידיאני, את כל התחום האמורפי שבלתי ניתן להגדרה בחיים. הגבר מייצג את ההגיון, את הגשמיות, את האנליטיות, את הנוסחתיות השגרתית של חיינו. הגבר אוהב את האשה, כי היא מקור היצירה שלו. ובמקרה של פון טרייר, מדובר במשפט כפול משמעות: היא גם יצרה אותו פיזית, כלומר ילדה אותו, והיא גם מקור היצירה האמנותית שלו. היא המוזה שלו. כבר ביוון העתיקה הגדירו יצירת אמנות כהתכה מציאותית של רעיונות דמיוניים. כשילוב בין מצב היפנוטי לבין מצב עירני. ואצל פון טרייר, מדובר בתהליך אכזרי. הוא כנראה מרגיש שיצירה של אמנות היא גם צורך חיים, וגם כואבת וקשה מנשוא. והסרט מתאר את תהליך היצירה של פון טרייר. תהליך שמשלב כאבים עצומים. צפייה בסרט היא כמו מעבר במנהרת שגעון, עד היציאה בצד השני.
    כסרט, הייתי מוכן לכך שמלבד הסצינה הראשונה (היפהפייה) הוא יהיה "נורמלי" עד הסוף המטורף. הוא לא. הוא מתחיל משוגע, ובהדרגה מסתחרר לטירוף גדול יותר. הוא מבהיל, הוא קשה, הוא מאתגר, הוא מצולם נפלא, אבל משוחק לא מי יודע מה בעיניי: שרלוט גינזבורג הסטרית מדי לטעמי, ואת ווילם דפו אף פעם לא אהבתי, למרות שהקוליות שלו בתפקיד הזה היא טייפ-קאסט טוב לאיש שמייצג הגיוניות.

    ויש כנראה לא מעט שאפשר להוסיף על הסרט. אבל אני אפסיק כאן. אני לא בחיפה היום, אבל גם היום יש לי כמה סרטים לראות.
    שבת שלום.

  4. אורון 10 אוקטובר 2009 ב - 13:41 קישור ישיר

    גם אני הגעתי אתמול סוף סוף לגיחה אל פסטיבל חיפה, ונהניתי כהוגן (ניק-לינק לסרטים שראיתי).
    סתם רציתי להגיד שוב תודה למי שהנעים את זמני בהפסקות 🙂

    בקשר לאנטי-כרייסט, אפשר לדבר עליו יום שלם (בפוסט שכבר יועד לכך), לו רק הייתי מבין את הסיום שלו…

  5. אבנר 10 אוקטובר 2009 ב - 17:34 קישור ישיר

    להגיד על "משטרה, שם תואר" שזה לא קולנוע פירושו אי הבנת המושג קולנוע. זה אחד הסרטים הבודדים בשנים האחרונות שמנסח את הטענות שלו בשפה קולנועית, לא בדיאלוגים, לצד העלילה, באמצעות צילום, עריכה, צבעים – כל הדברים שהם הם הקולנוע.

  6. איתן 11 אוקטובר 2009 ב - 0:39 קישור ישיר

    איזה צילום ? סטטי ? איזה עריכה ? לחבר מאסטר שוט למאסטר שוט זה עריכה ? איזה בימוי ? ללא תכנון שוטינג, ללא ברייק-דאון לקלוז-אפים, טו-שוטים וכיוב'…

    עם השוט הראשון חשבתי: הממ…בחירה יפה של מקום להעמדת מצלמה. הקומפוזיציות יפות. אבל המצלמה לא זזה. והעריכה משאירה את השוטים על המסך הרבה מעבר לאורך הנשימה שלהם. אין בסרט הזה קולנוע לטעמי.

  7. יובל 11 אוקטובר 2009 ב - 4:54 קישור ישיר

    ללא ברייק-דאון לקלוז-אפים, טו-שוטים וכיוב'… ועדיין קולנוע, מי היה מאמין.

  8. דן 11 אוקטובר 2009 ב - 8:20 קישור ישיר

    היי איתן, הרשה לי להצטרף למחמאות שקבלת לפני כמה ימים על כתיבתך. אכן כיף לקרוא אותך.
    אבל עכשיו לחלק שאנחנו לא מסכימים עליו – "שם תואר:משטרה" הוא חתיכת קולנוע מעולה.
    כן, החלק הראשון שלו ייגע גם אותי, במיוחד עד שבאה הסצינה המקסימה עם אשתו של השוטר וכאן אתה מתחיל להבין על מה הסרט. על מילים ועל האופן שבו הן מייצגות את המציאות ואת המחשבות או הדעות של הגיבורים (ושל כולם, למעשה). בסצינה הזאת אתה נזרק אחורה לאחת הסצינות הראשונות בה הוא מדבר עם חברו ולא נותן לו להצטרף לקבוצת הכדורגל, כי יש חוק. אבל תוך כדי השיחה אתה מבין שאין חוק, אלא רק רצון של הגיבור. תוך דקה הוא מעוות חוק ומילה לפי רצון. מה שוות המילים שלו?
    בגלל זה יש לך שוט ארוך של הדו"ח של השוטר. מהן המילים האלה אחרי כל השוטים הארוכים? אך ורק ייצוג מסויים, יבש, נטול ההחלטות והרגעים החשובים (וכן היו כאלה אי שם בין כל השוטים הארוכים). בגלל זה השבירה לסצינות המילוליות הארוכות היתה כ"כ מרתקת בעיני – הן פשוט שמו בפרופורציה את כל מה שראינו קודם והעזו לשים את הגיבור במצב בו הוא צריך להחליט – אתה בעד המילים היפות שלך או בעד הדברים הפרקטים, כמו העבודה שלך והמשך הקריירה?
    יכול להיות שזה נשמע תיאורטי מדי וכן, אין ספק שזה סרט שיחגגו עליו בקורסי תיאוריה קולנועית, אבל בעיני זה היה מרתק.

  9. דן 11 אוקטובר 2009 ב - 8:23 קישור ישיר

    ואם כבר תהיות ותקלות –
    ביום חמישי, ההקרנה של "סיפורים מתור הזהב" (הדי מוצלח, אגב) נמשכה רק שעתיים ולא שעתיים וחצי, ככתוב. עם זאת, חבר שראה את הסרט אתמול יצא נלהב מסרט שנסב סביב שריפת חזיר (או משהו כזה), סרט שלא הופיע בהקרנה הקודמת. האם החזיר הופיע בשבת כי אז קהלת דתי לא בא לסרט? האם מישהו בטעות דלג על הקרנת הסרט הזה ביום רביעי? למי הפתרונים?

  10. (יובל) 12 אוקטובר 2009 ב - 12:10 קישור ישיר

    לדן-
    ההקרנה של "סיפורים מתור הזהב" בשבת ארכה שעתיים וחצי וכללה שישה סרטים בינהם "האגדה על השוטר תאב הבצע" הכוללת שריפת חזיר.

  11. דן 12 אוקטובר 2009 ב - 23:26 קישור ישיר

    באסה. זה אומר שבהקרנה של יום חמישי מישהו הוריד סרט. למה? מה עומד מאחורי זה? מישהו מטעם הפסטיבל יודע?


השאירו תגובה